ליל שישי חסידי: "חינוך עם פשרות - מאבד הנוער" ● האזינו
איתא בספרים בנוגע ל"חנוכה", שהוא מלשון "חנוך לנער על פי דרכו".
וכן הוא גם הפירוש הפשוט: הלשון "חנוכה המזבח" או "חנוכת בית המקדש", ענינו הוא, שזו היתה התחלה – אז התחילו מחדש לעבוד את עבודת ה' בבית המקדש בכלל, ובמזבח ובמנורה בפרט. וכן הענין גם ב"חנוך לנער" – כאשר מתחילים להרגיל ילד, כיצד עליו להתנהג במשך כל ימי חייו, וכמו שמסיים בפסוק, ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה", שעי"ז שנותנים לו את החינוך הראוי – הרי זה מבטיח, ש"גם כי יזקין", כאשר יתבגר, ויצא מהד' אמות של ביהכנ"ס ומד' אמות של בית המדרש והישיבה – יוכל לעמוד בכל הנסיונות ובכל המלחמות שמזדמן ליהודי לעמוד בהם בעולם-הזה הגשמי והחומרי, ואעפ"כ "לא יסור ממנה" – מהדרך שבה העמידו אותו בשנים שהי' בישיבה. אך כדי להבטיח ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה" – אי אפשר לסמוך על כך, דכאשר יתבגר וכבר יצא לרחוב, יספרו לו אז כיצד עליו להלחם ושאין לו להתפעל ושצריך למסור את נפשו; כי אם רוצים, שבאותו זמן יעמוד בנסיונות – יש להתחיל בכך בעודו "נער".
ולכן מצינו עד כמה חכמי ישראל בכלל השתדלו והשקיעו כוחות לחינוך בני ובנות ישראל, ובפרט בדורות האחרונים ובשנים האחרונות, שמסרו את נפשם בפועל, כדי להבטיח, שחינוך בנ"י יהי' על טהרת הקודש, ונלחמו על כל פרט, כדי לא להכנע אפילו בפרטים שנראו שאינם חשובים כל כך – כי ידעו, שזה נוגע לבחור או לבחורה לכל ימי חייהם, שאז כבר לא יהיו בין כתלי בית-המדרש, בית הכנסת או הישיבה, ולכן יש לספק אותם בכח וב"כלי זיין", שיהי' להם במה להלחם בכל המלחמות שתזדמנה לידם בדרכם בחיים.
וכן הי' הענין גם על-פי פשוט:
אע"פ שמלחמת החשמונאים בימי חנוכה היתה מלחמה נסית – אעפ"כ לא נאמר ב"ועל הנסים", שליהודים לא היו לוחמים כלל; היו להם לוחמים, אלא מאי? – הם היו "מעטים", ולא רבים: במספר – בכמות – היו מעטים ממספר מתנגדיהם. וכן היו חלשים: אם נסתכל על גבורה גשמית – היו הם "חלשים" ומנגדיהם היו "גיבורים" – אבל לוחמים היו – אף שבמספר היו שלא בערך מעטים מהמחנה שנלחם נגדם. וגם בגשמיות היו חלשים מהם – אך מפני זה היו "עוסקי תורתך": הם לקחו איתם את התורה אפילו בהלכם למלחמה.
וזהו הביאור לכך, שרואים, שככל שמתחזקת המלחמה ביהדות, בתורה ובמצוות – כך דרושה תנועה הפכית מקבילה: לא זו בלבד שאין להתפשר איתם, מפני שהם נלחמים איתנו מלחמה רבה, אלא אדרבה – אז זקוקים למסירת-נפש אפילו על פרטים שבשעת שלום אולי לא היו צריכים להלחם עליהם. ובפרט כשמדובר על ענינים של חינוך – הרי אפילו אם בשנות מנוחה – שבהן הצד שכנגד לא נלחם מלחמה מרה על כל הקדוש לנו – לא היו ענינים אלו חשובים כל כך; הרי כאשר נמצאים ב"שעת חירום", שבה הצד שכנגד רוצה לנתק את הדור הצעיר בתחבולות שונות ומשונות, הרי אפילו על ענינים שלא התייחסו אליהם כל כך בשנים כתיקונם – הרי עתה חוב קדוש הוא לא להתפשר אפילו כחוט השערה – כי ידוע לנו שבזה תלוי אופן הנהגתו אח"כ, ה"גם כי יזקין", וגם, אין זה ענין של "חוט השערה"; אלא זה "חוט השערה" המוזכר בגמרא בסוף סוכה, שממנה צומח כל היצר-הרע וכל המחנה ש"לרשעים נדמה להם כחוט השערה": איך מגיע אדם להיות רשע? – הרי יהודי רוצה לקיים את רצון ה'; וא"כ איך יתכן, שיכשל ויפעל נגד רצון ה' וייקרא "רשע"? – אלא מפני ש"נדמה לו כחוט השערה": נדמה לו, שמדובר על ענין קטן, ולפעמים יתכן שאמנם זהו ענין קטן בלבד, אבל במעמדו ומצבו, זהו ה"חוט השערה" שביכלתו להכריע אם יהי' צדיק שנכתב ונחתם לחיי עולם, או רחמנא ליצלן – רשע, והכל בגלל ה"חוט השערה" לבדו, וע"ז נאמר בפסוק "לדראון עולם".
...[אלא צריך] שיהי' לו תוקף זה שאינו מתפעל, אלא לומר מזה הוראה, דהיות שמשקיעים עליו כל כך הרבה כח, ורוצים לנתקו מזה – הרי זה גופא הוכחה נוספת, שדוקא בזה נמצאת האמת, ובזה טמונה הצלת עם ישראל, ובמילא לא זו בלבד שאינו מקטין את עבודתו למען חינוך הכשר, בנשמתו או בגופו או בממונו, אלא אדרבה – הוא נותן – להכעיס – עוד יותר; כמה שנתן עד עתה – הרי מכאן ולהבא נותן בתוספת נוספת – וזה נותן את הכח לדור הצעיר גופא, דכאשר שואלים אותם: הרי יש לכם חברים המקבלים גם הם חינוך יהודי, אך בלי קנאות ובלי דקדוק על פרטים כאלה; איפה כתוב שאתם צריכים להיות מהדרים? הנה כאשר יוכלו ללכת ביד אחת, ולהראות שישנו סוחר שסובר כמונו, וישנו גביר הסובר כמונו, וישנו רב שסובר כמונו, וישנו יהודי זקן או זקנה הסוברים כמונו – זה נותן להם כח לעמוד בכל הנסיונות המזדמנות אליהם בד' אמות שלהם ובחדרים ובישיבות שהם על טהרת הקודש במילואם.
הוכחה נוספת לכך, שכל הצרות שהגענו אליהן, התחילו – כפי פסק רז"ל, ש"כל החונף לחבירו", ישנם בזה שתי גירסות, אחת בגמרא ואחת ב"עין יעקב": בגירסא אחת כתוב "כל החונף לחבירו לסוף נופל בידו", ובגירסא השני' כתוב "כל החונף לרשע לסוף נופל לידו",ואם היו זקוקים להוכחה במוחש לזה – ראינו בשנים האחרונות, שכל אלה שהלכו לפני עשר שנים בדרך של פשרות, וסברו, שעי"ז יכבשו את הדור הצעיר או דור הביניים, ולא יתנו בידם לעזוב את היהדות, ואלה שנמצאים כבר בצד הדתי בין כך ישארו שלמים – הרי ראו, שלא זו בלבד שאיבדו את הנוער שרצו להנהיגם בדרך של פשרות; אלא גם הכניסו חלישות בנוער שהי' תחת השפעתם ועוד החזיק את עצמו לגמרי בדרך התורה. ואילו אלו שהלכו לפני עשר שנים או חמש עשרה או עשרים שנה בשיטה, שבחינוך אסור לוותר על אף פרט, (כי רואים) [– הצליחו] – – הרי החינוך הוא על דרך נטיעת אילן, דכאשר האילן כבר גדל ועושים שריטה באילן – הרי אז זו שריטה רק במקום שבו שרטו, במקום שבו עשו ההיזק. משא"כ כאשר עושים שריטה בגרעין שהולכים לנטעו – יתכן, שמשריטה אחת כל האילן יצמח אח"כ כבעל-מום.
וכמו כן הוא בחינוך:
אם אדם בשנות הביניים שלו, וכבר עבר את מחצית עולמו, ואז עולה בדעתו, שהוא מוכרח להכנס לפשרה – הרי זה נוגע לו רק למספר שנים, ואח"כ, היות שיש מאחוריו ארבעים שנה שחי ללא פשרות – אזי אף אם יעשה פשרה בשנה אחת, יתנו לו הארבעים שנים הקודמות כח שישכח על הפשרה, ויעמוד ביהדותו, אך כאשר מדובר על הדור הצעיר, ומתחילים לחנך את הדור הצעיר בפשרות – הרי זה שגוזלים מהם את החום והקנאות ליהדות, זה דבר ברור, ושריטה זו וחסרון זה, השריטה שנעשית בנשמתם בנערותם, כאשר הם בתחילת גדילתם וחינוכם – עלול לגרום רחמנא ליצלן שיצמח יהודי בעל מום. אמנם, "אף על פי שחטא ישראל הוא", אבל זה יכול להאמר על אדם שעליו מביאה הגמרא בסנהדרין מאמר זה, שעליו נאמר, "עכור אתה בעולם הזה"; וכל מזלו הוא, ששמרו לו את עולם הבא.
מה שאנו זקוקים לו הוא – לדור יהודים שיהי' בעולם-הזה, ויהיו יהודים בריאים ויהודים חיים ברוחניות, ובמילא – גם יהודים בריאים וחיים בגשמיות.
ואזי יוכלו לכבוש את עולם-הזה לא רק לעצמם, שיהי' מקדש לו ית' – אלא גם עבוד דור הביניים והדור המבוגר.
מאפשרים לכם לקבל
