מערכת COL
|
יום י"ב כסלו ה׳תש״ע
29.11.2009
רופא לא קונבנציונלי
פרופ' פטריק סורקין, חסיד חב"ד המנהל את מחלקת טיפול נמרץ באיכילוב מזה שלושה עשורים, מאמין שהרופאים הם שותפים של החולה ומשפחתו במאמץ להבריא, ולא מהסס להמליץ למשפחות החולים, גם החילוניות ביותר, להתפלל ● "אני אומר למשפחה שגם להם יש תפקיד והם יכולים להצטרף ולעזור ליקירם. הצוות הרפואי יתמקד בטיפול בגוף, ועליהם מוטלת האחריות לטפל בנשמה. 'קחו סידור, קחו ספר תהילים ותתחילו להתפלל לבורא העולם' ● כתבה שהתפרסמה השבוע בעיתון 'בשבע' לקריאה
רבקי גולדפינגר
"אין לי הסבר מדוע הרגשתי שונה מכל החברים שלי בצרפת, הרי קיבלנו חינוך זהה. אני יכול לומר שכל ילדותי ליוותה אותי תחושה פנימית, לא ברורה, שאני לא באמת שייך אליהם ולתרבות שלהם"
"כבר כרופא צעיר התאפשר לי לחיות ברווחה כלכלית. חייתי חיי גשמיות אבל די מהר חשתי רוויה מהעולם הגשמי וזה הוביל אותי לתהיות על מהות החיים. שאלתי את עצמי 'האם זו תכלית האדם? עוד ארוחה במסעדה טובה?עוד גלישה בסקי?עוד מכונית פאר?'"
כרופא אתה עושה את ההשתדלות המקסימלית, אבל בשורה תחתונה אתה לא קובע מה יקרה בסוף. אני תמיד אומר, חצי בהלצה: 'אנחנו הרופאים למדנו לעומק את הנאמר בספרים על המחלה, אבל החולים עצמם עדיין לא קראו, ולכן הם לא מגיבים לטיפול כמו שנכתב בספרי הרפואה'.
ומה שלישית בבית החולים איכילוב, מחלקת טיפול נמרץ. בחדרים מסביבי שוכבים חולים הנלחמים ממש ברגעים אלו על חייהם. פצועי תאונות דרכים, נפגעי טראומה, חולים במחלות כרוניות הנזקקים להנשמה מלאכותית ועוד. כולם מטופלים כאן בניסיון נואש לייצוב ושיפור מצבם. מסיכות חמצן וצינורות מקיפים את גופם של המאושפזים מכל עבר. מוניטורים זעירים תלויים כמעט בכל פינה, מעדכנים בכל רגע נתון על מצבם הרפואי של החולים ומזכירים לנוכחים את המציאות השברירית בה הם נתונים. המאושפזים, חלקם מחוסרי הכרה וחלקם מודעים היטב למצבם המורכב, מוקפים בבני משפחה מודאגים.
לפתע נכנס למחלקה בצעדים מהירים מנהל היחידה מזה כשלושה עשורים, פרופ' פטריק סורקין. אנשי הצוות, רופאים מתמחים ואחיות עטים עליו להתייעצות,הכוונה והדרכה מקצועית. סורקין, אחד הפרופסורים המוערכים בתחומו, מקשיב ומשיב בטון סמכותי ובוטח. הוא, בפנים חמורות סבר אך מאירות, מחלק הוראות מדויקות ומדריך את הצוות באופן פרטני. בקולו ניכרת האחריות הכבדה המוטלת על כתפיו.
פרופ' סורקין עובר בין החדרים ובוחן שוב ושוב את הטיפול הרצוי לכל חולה. הוא משוחח עם החולים ובני משפחותיהם, מנסה להרגיע ומסביר באריכות את מכלול שיקוליו הרפואיים. סורקין מדבר בעברית רהוטה ורק מבטאו הצרפתי מסגיר מעט מסיפור חייו המרתק, שספק רב אם באי מחלקת טיפול נמרץ היו מעלים בדעתם.
התבוללות עם תודעת שואה
פטריק (אליהו) סורקין נולד בשנת תש"ח (1948) בפאריס כבן למשפחה יהודית מתבוללת. "הבית בו גדלתי היה בית של ניצולי שואה ללא כל סממן יהודי. ממש כלום", הוא מתאר. "עד גיל מאוחר לא היה לי שום מושג מה המשמעות לכך שאני יהודי. אני מגדיר את הבית שלי כ'קורבן של השואה'".
למה אתה מתכוון?
"כמעט כל משפחתי המורחבת לא שרדה את השואה. סבי מצד אבי ניצל מאימי השואה בקושי רב. כילד אני זוכר איך סבא היה יושב לצידי ובמשך שעות מספר לי באריכות על כל מה שעבר עליו במחנות. זה השאיר עליי רושם עז. במבט לאחור, מעל לבית שלי ריחף תמיד צל כבד של השואה. גדלתי בבית של שורדים. הנשארים לפליטה ממשפחתי הכריזו שעזבו את אלוקים, אבל לעניות דעתי זו לא היתה התבוללות במובן הפשוט של המילה".
הם נטשו את יהדותם ואמונתם, במה זה שונה מהתבוללות רגילה?
"זו לא הייתה התבוללות שנבעה מבחירה חופשית. במצבם לא היתה להם ברירה אחרת. הזמנים היו שונים. כאשר יהודי חי כיום בשפע גשמי ומסיבה כלשהיא יחליט למרוד ולהתנתק מהעם היהודי זו תהיה התבוללות 'אמיתית'. בתקופה ההיא כמעט ולא היתה לנשארים ברירה אחרת. הם חזרו לבדם מהתופת ושאר האחים, הדודים, ההורים והבנים נספו, והאתגר להמשיך ולנהל חיים נורמאליים היה עבורם אתגר עצום. מה נשאר להם לעשות?"הוא שואל. "למעשה זו לא היתה בחירה מהותית בכפירה. הם היו מעין אנוסים. אבא שלי עבר לצרפת לאחר המלחמה בניסיון להתחיל לחיות מחדש. הוא ניסה להניח את העבר מאחור, להשתקם ולבנות חיים אחרים".
אביו של סורקין נשא לאישה יהודיה מהגרת ונולדו להם שני בנים שזכו לחינוך צרפתי לכל דבר. "לא היה בבית שום סממן שקשר אותנו לעם היהודי. למדנו בבית הספר הציבורי והחברים שלנו היו גויים. לא שבת, לא אוכל כשר... שום אזכור יהודי. יותר מכך, דווקא את החגים הנוצריים כן ציינו בבית. אני זוכר שבחג המולד היינו מעמידים עץ אשוח בסלון".
מצד אחד דיברו בבית שלך על הזוועה שהתחוללה בשואה ומצד שני ניסו להתנתק כליל מהעם היהודי. איך זה הסתדר יחד?
"נכון, סבא שלי היה מאריך בסיפורים על השואה וזה עורר אותי לקרוא בלי סוף את כל ספרות השואה. זה ריתק אותי אבל רק מהפן ההיסטורי-תיאורטי של העניין. זה לא נגע לי בחיי המעשה. הוסבר לי שהיה עם יהודי בעל היסטוריה רחבה, אבל כיום מדובר רק בדת ולכן זה ממש לא רלוונטי לחיים האישיים שלי. הם חזרו ואמרו לי 'אתה קודם כל צרפתי' וחינכו אותי להיות כמו כולם".
אתה אחר, אתה יהודי
פטריק סורקין התחנך למופת והיה תלמיד מצטיין בבית ספרו. כשמלאו לו אחת עשרה שנים הלך אחר צהריים אחד לבקר בבית חברו הטוב. הוא לא שיער עד כמה מפגש שיגרתי שכזה יהפוך לרגע מכונן בחייו.
סורקין הצעיר נכנס לחדר חברו וראה אותו יושב בחברת כומר ומשנן עימו חומר לימודי-דתי לא מוכר. כששאל את חברו לפשר העניין הוסבר לו שמדובר בהכנה לקראת טקס הקומוניה, שעל פי האמונה הנוצרית הופך את האדם לחלק מהקהילה הנוצרית.
החבר שלי הסביר לי שהוא לומד כיצד עליו לנהוג כנוצרי מאמין ושלקראת הטקס הוא לומד את הברית החדשה ואת עיקרי הדת הנוצרית ואני הקשבתי בסקרנות גדולה. באותו הערב חזרתי הביתה וביקשתי מההורים שלי, בשיא הטבעיות, ללמוד כמו החבר שלי את הדת הנוצרית. רציתי להיות כמו כולם", הוא מציין בחיוך.
וכיצד הגיבו ההורים שלך?
"הם ענו לי משפט שליווה אותי עוד שנים רבות מאוחר יותר. הם אמרו לי: 'אתה אחר, אתה שייך לעם היהודי'. הם לא הסבירו לי באותו ערב מהי המשמעות האמיתית מבחינתם לכך שאני שייך לעם היהודי ומי הם בכלל אותם יהודים, אבל החל מאותו יום התעורר בי רצון פנימי לחקור ולהבין מי אני ולאיזו אומה אני שייך".
פרופ' סורקין מתאר את תחושותיו בגיל צעיר מאוד כ'נטע זר' בין שאר חברי כיתתו, וכשאני מנסה לברר האם חש כך גם כשלא היה מודע ליהדותו הוא מהנהן בראשו לחיוב. "אין לי הסבר מדוע הרגשתי שונה מכל החברים שלי, הרי קיבלנו חינוך זהה. אני יכול לומר שכל ילדותי ליוותה אותי תחושה פנימית, לא ברורה, שאני לא באמת שייך אליהם ולתרבות שלהם".
באותו שלב הידיעה על היותו בן לעם היהודי עדיין לא הטרידה את מנוחתו והוא המשיך במסלול חייו כמתוכנן. סורקין סיים בהצלחה את לימודי התיכון והחל כנער בן שמונה עשרה את לימודי הרפואה באוניברסיטה בפאריס.
שישה ימים של התעלות
"בשנה השנייה ללימודי הרפואה פרצה מלחמת ששת הימים", הוא נזכר בנקודת המפנה בחייו . "שמענו ידיעות מדאיגות על המתרחש בארץ ומשהו שכנראה היה כל השנים רדום בתוכי התעורר ומשך אותי לנסוע במהירות למדינת ישראל ולעזור לבני עמי. הרגשתי שאני לא מסוגל להישאר בצרפת ולהמשיך בחיי האישיים כאילו לא אירע דבר ושאני חייב לנסוע כמה שיותר מהר להתנדב בישראל. פניתי לסוכנות היהודית (כמו עוד אלפי יהודים מצרפת), וכשראיתי שהם מתנהלים באיטיות קניתי באופן אישי כרטיס טיסה ונסעתי לראשונה בחיי לישראל".
חדור תחושת שליחות הגיע הסטודנט הצרפתי פטריק סורקין לישראל, ומבלי לדעת מילה אחת בעברית החל להתנדב במלוא המרץ בכל דבר שנתבקש. "בתקופה הראשונה התנדבתי בכפר סירקין ובקיבוץ משמר העמק. הייתי מלא התלהבות והסכמתי לעשות דברים שלפני כן לא הייתי מעלה על הדעת", הוא צוחק. "ניקיתי את הרפת, עבדתי בלול ובדיר. אחר כך נשלחתי להתנדב בצבא והייתי בקונייטרה ובסיני. זו היתה חוויה עמוקה בשבילי. גיליתי עולם שלא הכרתי. באותם ימים היתה בישראל תחושת אחדות מיוחדת, גאווה יהודית והתרוממות רוח ואני הסתובבתי בין כולם ושאפתי לקרבי מאותה אווירה מרוממת. זה היה כמו גן עדן בשבילי".
עם שוך הקרבות שב סורקין לביתו בצרפת כשבליבו גמלה ההחלטה לעלות בבוא היום לישראל. הוא המשיך בלימודי הרפואה והתמחה כרופא ביחידת טיפול נמרץ. "כבר בשנה השלישית ללימודים הגשתי בקשה לסוכנות היהודית לעלות ארצה", הוא מספר. "הם המליצו לי לסיים קודם את לימודי הרפואה. סיימתי את לימודי הרפואה בגיל עשרים וארבע והתחלתי את שלב ההתמחות בבית חולים פרטי. כרופא התפרנסתי בכבוד ודי מהר הרגשתי שובע גשמי, דבר שגרר אותי לחיפוש זהות. זו היתה השגחה פרטית", הוא מציין.
אתה יכול להסביר?
"כבר כרופא צעיר התאפשר לי לחיות ברווחה כלכלית. חייתי חיי גשמיות אבל די מהר חשתי רוויה מהעולם הגשמי וזה הוביל אותי לתהיות על מהות החיים. שאלתי את עצמי 'האם זו תכלית האדם? עוד ארוחה במסעדה טובה?עוד גלישה בסקי?עוד מכונית פאר?'. דווקא העובדה שחייתי באותה תקופה בצרפת הובילה אותי לבירור המשמעות להיות יהודי בארץ ניכר. השינוי אצלי היה שלב אחרי שלב באופן יסודי ומדורג וממש לא בבת אחת".
לארץ במטוס גרמני
במהלך לימודיו באוניברסיטה פגש סורקין את רעייתו, ז'קלין, אשר התחנכה בבית יהודי-מסורתי, עובדה שסייעה לו בתהליך הפנימי אותו עבר. היא אף עודדה את עליית משפחתם ארצה.
"זו הייתה החלטה לא קלה בהתחשב בכך שהיו לנו שני ילדים קטנטנים ושלא ידענו כמעט אף מילה בעברית. היתה לי סייעתא דשמיא שאשתי ראתה יחד איתי, עין בעין, את ההחלטה לעלות לישראל. היה ברור לנו שהמקום שלנו כיהודים הוא רק בארץ. אשתי ז'קלין היתה בחודשי הריון מתקדמים עם בננו השלישי. באותו שבוע היתה שביתה באל-על ואנחנו קנינו כרטיסי טיסה דרך חברת התעופה הגרמנית 'לופטהנזה'. זו היתה סמליות לעלות לישראל דווקא על ידי הגרמנים", אומר סורקין. "לא אשכח את היום ההוא. זה היה בט' בחשוון, נובמבר 1981", הוא מפרט בהתרגשות את התאריך המדויק.
המטוס נחת בשדה התעופה בן גוריון בארבע לפנות בוקר. למרות הרגע החגיגי, איש לא חיכה לקבל את פניהם. בני הזוג סורקין נסחבו עם המזוודות הכבדות לכיוון היציאה. ז'קלין היתה חלשה ומותשת ושני הבנים הקטנים בכו ללא הרף מעייפות וחוסר סבלנות. "לקראת הבוקר נסענו במונית לכיוון הדירה הזמנית שהוכנה עבורנו בחיפה. משום מה הנהג לא מצא את הכתובת המיועדת ונסענו זמן רב הלוך ושוב ברחובות חיפה. זה היה די מתיש, אבל לא פגע בשמחה ובהתרגשות העצומה שהיתה לנו. בימים אלו חגגנו 28 שנה לעלייה".
סורקין החל לעבוד במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם ומתאר חבלי קליטה לא פשוטים בכלל. מספר חודשים מאוחר יותר פרצה מלחמת שלום הגליל. לבית החולים הובאו מאות חיילים פצועים, רבים מהם במצב קשה ביותר: מלאי כוויות, מחוסרי הכרה, מרוסקים וקטועי גפיים. לראשונה בחייו נפגש במוות ובשכול במנות גדושות. "כל הצוות הרפואי גויס למלחמה ונשארתי במחלקת טיפול נמרץ כשאני לא יודע עברית יחד עם רופא נוסף ערבי. תקשרנו בנינו רק באנגלית ועבדנו סביב השעון. ראיתי חיילים צורחים מכאב. פגשתי שם שוב ושוב במשפחות שעולמם חרב עליהם. זו היתה עבורי תקופה מאד טעונה ומורכבת".
הרפואה כעיסוק אמוני
לאחר שנתיים ברמב"ם עבר פרופ' סורקין לבי"ח איכילוב (הנקרא כיום 'המרכז הרפואי תל אביב ע”ש סוראסקי'). שם, מזה 26 שנה, הוא מקדיש את כל זמנו להצלת חיים.
"אופי העבודה בטיפול נמרץ הוא סביב השעון, 24 שעות ביממה. גם כשאני מגיע הביתה אני ממשיך לחשוב על החולים ועל דרכי טיפול חדשות אפשריות. אין לי רגע דל".
העיסוק בחיים ובמוות לא מוביל לתחושת 'כוחי ועוצם ידי'?
"בדיוק להיפך. אתה עושה את ההשתדלות המקסימלית, אבל בשורה תחתונה אתה לא קובע מה יקרה בסוף. אני תמיד אומר, חצי בהלצה: 'אנחנו הרופאים למדנו לעומק את הנאמר בספרים על המחלה, אבל החולים עצמם עדיין לא קראו, ולכן הם לא מגיבים לטיפול כמו שנכתב בספרי הרפואה'. אנחנו בסה"כ בני אדם. שוב ושוב ניתן לראות איך יש מי שמנהל את העולם וקובע גורלות. הרי ישנם חולים שכל טיפול שאתה נותן להם לא מועיל ומצבם הולך ומידרדר, ולעומת זאת ישנם חולים המגיעים במצב קריטי ומבריאים במהירות. יש ניסי ניסים בכל יום", הוא עוצר לרגע ומוסיף, "לא מזמן הגיע למחלקה בחור צעיר במצב כל כך קשה שהיה נראה שהכול אבוד. הוא היה ללא לחץ דם ואיברים חיוניים לא תיפקדו אצלו, ושאלתי את עצמי 'מה אני יכול לעשות?'. המצב היה עגום ביותר. כל הלילה עמלנו עליו. לא ייאמן, תוך יום וחצי בלבד הוא חזר לתפקוד מלא. זה היה נס גדול".
עם השנים צבר פרופ' סורקין ניסיון וידע מקצועי רב וקנה לעצמו שם של מומחה עולמי בתחומו. בעבר שימש כרופאו האישי של הרבי ממודז'יץ ז"ל. "טיפלתי בו עד רגעיו האחרונים. היינו מאוד קרובים", הוא מגלה. סורקין טיפל בראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, "איזו עדינות ואצילות נפש. הוא היה מתנצל שהוא גוזל מזמננו היקר".
סורקין שימש במשך שנים גם כרופאו האישי של איש העסקים טד אריסון, "איש יקר עם לב רחב, אחד האנשים שהשפיעו עליי בצורה בלתי רגילה". הוא טיפל ברב שך כשהיתה הידרדרות כללית במצבו, "הוא הצליח להתאושש וב"ה חי שנתיים נוספות". הוא טיפל בזמרת שושנה דמארי, בחותרת יסמין פיינגולד שהתהפכה במהלך שיט בירקון ובעוד רבים אחרים.
אף פעם לא גומרים לחזור בתשובה
כששואלים את פרופ' סורקין, חסיד חב"ד, מתי למעשה חזר בתשובה הוא משיב בחוסר הבנה: "אני עדיין לא חזרתי בתשובה. את מכירה יהודי שחזר בתשובה?"הוא שואל ומסביר, "אין דבר כזה. זהו תהליך מתמשך שלא מסתיים לעולם. זהו מסע יומיומי עם עליות וח"ו ירידות. זה אינסופי. כל יום יהודי צריך לשאוף להיות יהודי יותר טוב. לדאוג להתקדם כל הזמן".
בכל פעם שמגיע מאושפז חדש למחלקתו נפגש פרופ' סורקין עם בני משפחתו של החולה ומסביר להם שעל פי אמונתו הצוות הרפואי ובני המשפחה, הם שותפים יחדיו למלחמה על החיים.
"אני אומר למשפחה שגם להם יש תפקיד והם יכולים להצטרף ולעזור ליקירם. הצוות הרפואי יתמקד בטיפול בגוף, ועליהם מוטלת האחריות לטפל בנשמה. 'קחו סידור, קחו ספר תהילים ותתחילו להתפלל לבורא העולם'. האדם הוא לא רק גוף אלא גם נשמה ומאושפז הוא לא רק מוח או כבד שנזקק לטיפול. צריך להתייחס לחולה כאל אדם שלם, כאל מכלול".
ואיך המשפחות מגיבות לדיבורים מסוג זה?
"זה מדהים איך ברגעים הקשים האלו, המשפחות, גם חילוניות לגמרי, מתחברות לאמת הפנימית שלהן ומקבלות את העניין בטבעיות. היה לי רק מקרה אחד בכל שנות עבודתי של כתב ידוע מ'הארץ' שבן משפחה שלו היה מאושפז אצלי במצב לא פשוט וכשהוא שמע אותי הוא התפרץ כנגדי בכעס וטען שמדובר בכפייה דתית. מלבד המקרה הבודד הזה, ישנה הבנה לצורך העצום בתפילה, אולי דווקא ברגעים הללו".
עבודה בטיפול נמרץ נוגעת בדיני נפשות של ממש וטומנת בחובה דילמות מוסריות והלכתיות רבות, אך הדילמה המטרידה ביותר מבחינתו של פרופ' סורקין היא ללא ספק השאלה בעניין קביעת רגע המוות. "מוות מוחי הינו מוות מוחלט ובלתי הפיך של גזע המוח. מבחינה חוקית מוות מוחי מהווה מוות לכל דבר. כרופא אני יודע בוודאות שאף אדם לא חזר לאחר שעבר מוות מוחי. מנגד, הרב וואזנר פסק לי באופן חד משמעי שעל פי ההלכה מוות מוחי איננו מספיק להגדרת רגע המוות, וניתן לקבוע מוות רק על סמך הפסקת פעולת הלב".
אז כיצד אתה נוהג כששוכב לפניך חולה שמת מוות מוחי?
"אני קיבלתי פסק הלכה וכאדם מאמין אני נוהג על פיו. לכן, אם אדם במחלקה מת מוות מוחי אני לא אשתתף בקביעת רגע המוות ואשאיר זאת לצוות רפואי אחר שזה מתפקידו".
בחדרו של פרופ' פטריק סורקין תלויה בגאון תמונתו של הרבי מלובביץ' ועל מדף הספרים, בין ספרי הרפואה הרבים, מונחת סדרת איגרות-הקודש אותה הוא פותח בעת הצורך, כיאה לחסיד חב"ד אמיתי. "לרבי יש השפעה מכרעת על חיי", מציין סורקין בסיפוק.
כל כך הרבה שנים לעסוק בהצלת חיים, זו אחריות יומיומית אדירה, מאין שואבים כוחות?
"היה לפני שנים מקרה דרמטי של צעיר שהגיע במצב אנוש לבית החולים ונאבקנו בכל הכוח על חייו. למרות הכול לא הצלחנו להציל אותו והוא נפטר. לקחתי את זה מאוד קשה ועליתי לגג בית החולים, שם פרצתי בבכי וצעקתי בקול לריבונו של עולם 'מה אתה רוצה ממני?!'. הרגשתי חוסר אונים. גם לאחר פיגועים ליוותה אותי תחושה מעיקה. נאלצתי לעמוד מול פצועים מרוטשים ולנסות ולהציל אותם גם כשנראה לכאורה שאבדו הסיכויים. בטיפול נמרץ אתה נתקל מדי יום במצבים לא פשוטים של סבל וכאב אנושי וזה לגמרי לא קל", הוא משיב בכנות.
"מהר מאד הבנתי שכדי לעבוד במקצועיות המרבית אני חייב בשבילי ובשביל החולים, לשמור מרחק מסוים מהמטופל ולעבוד מהראש ולא רק מהלב. פיתחתי לעצמי מנגנון הדחקה שמסייע לי להמשיך ולטפל באופן מקצועי ובשיקול דעת גם במצבים טעונים ביותר".
סורקין עוצר לרגע, מטה את גופו קדימה כמבקש להדגיש, "ב"ה, אני אדם מאמין ומכאן אני גם יודע את מקומי. לא אני הוא המציל חיים, אני רק משמש שליח ואני משתדל בכל כוחי לעשות את עבודתי בחרדת קודש. אופי העבודה בטיפול נמרץ דורש לקבל החלטות גורליות כל הזמן ואני מתפלל שוב ושוב לקב"ה שיכוון אותי להגיע להחלטות הנכונות. ללא ספק, האמונה מסייעת לי. בחרתי במקצוע הזה ובתחום הספציפי הזה של הצלת חיים מתוך אמונה שזהו תפקידי בעולם, ובכל בוקר אני מתפלל להצליח בשליחותי ולסייע ככל האפשר בהצלת חיים".
"אין לי הסבר מדוע הרגשתי שונה מכל החברים שלי בצרפת, הרי קיבלנו חינוך זהה. אני יכול לומר שכל ילדותי ליוותה אותי תחושה פנימית, לא ברורה, שאני לא באמת שייך אליהם ולתרבות שלהם"
"כבר כרופא צעיר התאפשר לי לחיות ברווחה כלכלית. חייתי חיי גשמיות אבל די מהר חשתי רוויה מהעולם הגשמי וזה הוביל אותי לתהיות על מהות החיים. שאלתי את עצמי 'האם זו תכלית האדם? עוד ארוחה במסעדה טובה?עוד גלישה בסקי?עוד מכונית פאר?'"
כרופא אתה עושה את ההשתדלות המקסימלית, אבל בשורה תחתונה אתה לא קובע מה יקרה בסוף. אני תמיד אומר, חצי בהלצה: 'אנחנו הרופאים למדנו לעומק את הנאמר בספרים על המחלה, אבל החולים עצמם עדיין לא קראו, ולכן הם לא מגיבים לטיפול כמו שנכתב בספרי הרפואה'.
ומה שלישית בבית החולים איכילוב, מחלקת טיפול נמרץ. בחדרים מסביבי שוכבים חולים הנלחמים ממש ברגעים אלו על חייהם. פצועי תאונות דרכים, נפגעי טראומה, חולים במחלות כרוניות הנזקקים להנשמה מלאכותית ועוד. כולם מטופלים כאן בניסיון נואש לייצוב ושיפור מצבם. מסיכות חמצן וצינורות מקיפים את גופם של המאושפזים מכל עבר. מוניטורים זעירים תלויים כמעט בכל פינה, מעדכנים בכל רגע נתון על מצבם הרפואי של החולים ומזכירים לנוכחים את המציאות השברירית בה הם נתונים. המאושפזים, חלקם מחוסרי הכרה וחלקם מודעים היטב למצבם המורכב, מוקפים בבני משפחה מודאגים.
לפתע נכנס למחלקה בצעדים מהירים מנהל היחידה מזה כשלושה עשורים, פרופ' פטריק סורקין. אנשי הצוות, רופאים מתמחים ואחיות עטים עליו להתייעצות,הכוונה והדרכה מקצועית. סורקין, אחד הפרופסורים המוערכים בתחומו, מקשיב ומשיב בטון סמכותי ובוטח. הוא, בפנים חמורות סבר אך מאירות, מחלק הוראות מדויקות ומדריך את הצוות באופן פרטני. בקולו ניכרת האחריות הכבדה המוטלת על כתפיו.
פרופ' סורקין עובר בין החדרים ובוחן שוב ושוב את הטיפול הרצוי לכל חולה. הוא משוחח עם החולים ובני משפחותיהם, מנסה להרגיע ומסביר באריכות את מכלול שיקוליו הרפואיים. סורקין מדבר בעברית רהוטה ורק מבטאו הצרפתי מסגיר מעט מסיפור חייו המרתק, שספק רב אם באי מחלקת טיפול נמרץ היו מעלים בדעתם.
התבוללות עם תודעת שואה
פטריק (אליהו) סורקין נולד בשנת תש"ח (1948) בפאריס כבן למשפחה יהודית מתבוללת. "הבית בו גדלתי היה בית של ניצולי שואה ללא כל סממן יהודי. ממש כלום", הוא מתאר. "עד גיל מאוחר לא היה לי שום מושג מה המשמעות לכך שאני יהודי. אני מגדיר את הבית שלי כ'קורבן של השואה'".
למה אתה מתכוון?
"כמעט כל משפחתי המורחבת לא שרדה את השואה. סבי מצד אבי ניצל מאימי השואה בקושי רב. כילד אני זוכר איך סבא היה יושב לצידי ובמשך שעות מספר לי באריכות על כל מה שעבר עליו במחנות. זה השאיר עליי רושם עז. במבט לאחור, מעל לבית שלי ריחף תמיד צל כבד של השואה. גדלתי בבית של שורדים. הנשארים לפליטה ממשפחתי הכריזו שעזבו את אלוקים, אבל לעניות דעתי זו לא היתה התבוללות במובן הפשוט של המילה".
הם נטשו את יהדותם ואמונתם, במה זה שונה מהתבוללות רגילה?
"זו לא הייתה התבוללות שנבעה מבחירה חופשית. במצבם לא היתה להם ברירה אחרת. הזמנים היו שונים. כאשר יהודי חי כיום בשפע גשמי ומסיבה כלשהיא יחליט למרוד ולהתנתק מהעם היהודי זו תהיה התבוללות 'אמיתית'. בתקופה ההיא כמעט ולא היתה לנשארים ברירה אחרת. הם חזרו לבדם מהתופת ושאר האחים, הדודים, ההורים והבנים נספו, והאתגר להמשיך ולנהל חיים נורמאליים היה עבורם אתגר עצום. מה נשאר להם לעשות?"הוא שואל. "למעשה זו לא היתה בחירה מהותית בכפירה. הם היו מעין אנוסים. אבא שלי עבר לצרפת לאחר המלחמה בניסיון להתחיל לחיות מחדש. הוא ניסה להניח את העבר מאחור, להשתקם ולבנות חיים אחרים".
אביו של סורקין נשא לאישה יהודיה מהגרת ונולדו להם שני בנים שזכו לחינוך צרפתי לכל דבר. "לא היה בבית שום סממן שקשר אותנו לעם היהודי. למדנו בבית הספר הציבורי והחברים שלנו היו גויים. לא שבת, לא אוכל כשר... שום אזכור יהודי. יותר מכך, דווקא את החגים הנוצריים כן ציינו בבית. אני זוכר שבחג המולד היינו מעמידים עץ אשוח בסלון".
מצד אחד דיברו בבית שלך על הזוועה שהתחוללה בשואה ומצד שני ניסו להתנתק כליל מהעם היהודי. איך זה הסתדר יחד?
"נכון, סבא שלי היה מאריך בסיפורים על השואה וזה עורר אותי לקרוא בלי סוף את כל ספרות השואה. זה ריתק אותי אבל רק מהפן ההיסטורי-תיאורטי של העניין. זה לא נגע לי בחיי המעשה. הוסבר לי שהיה עם יהודי בעל היסטוריה רחבה, אבל כיום מדובר רק בדת ולכן זה ממש לא רלוונטי לחיים האישיים שלי. הם חזרו ואמרו לי 'אתה קודם כל צרפתי' וחינכו אותי להיות כמו כולם".
אתה אחר, אתה יהודי
פטריק סורקין התחנך למופת והיה תלמיד מצטיין בבית ספרו. כשמלאו לו אחת עשרה שנים הלך אחר צהריים אחד לבקר בבית חברו הטוב. הוא לא שיער עד כמה מפגש שיגרתי שכזה יהפוך לרגע מכונן בחייו.
סורקין הצעיר נכנס לחדר חברו וראה אותו יושב בחברת כומר ומשנן עימו חומר לימודי-דתי לא מוכר. כששאל את חברו לפשר העניין הוסבר לו שמדובר בהכנה לקראת טקס הקומוניה, שעל פי האמונה הנוצרית הופך את האדם לחלק מהקהילה הנוצרית.
החבר שלי הסביר לי שהוא לומד כיצד עליו לנהוג כנוצרי מאמין ושלקראת הטקס הוא לומד את הברית החדשה ואת עיקרי הדת הנוצרית ואני הקשבתי בסקרנות גדולה. באותו הערב חזרתי הביתה וביקשתי מההורים שלי, בשיא הטבעיות, ללמוד כמו החבר שלי את הדת הנוצרית. רציתי להיות כמו כולם", הוא מציין בחיוך.
וכיצד הגיבו ההורים שלך?
"הם ענו לי משפט שליווה אותי עוד שנים רבות מאוחר יותר. הם אמרו לי: 'אתה אחר, אתה שייך לעם היהודי'. הם לא הסבירו לי באותו ערב מהי המשמעות האמיתית מבחינתם לכך שאני שייך לעם היהודי ומי הם בכלל אותם יהודים, אבל החל מאותו יום התעורר בי רצון פנימי לחקור ולהבין מי אני ולאיזו אומה אני שייך".
פרופ' סורקין מתאר את תחושותיו בגיל צעיר מאוד כ'נטע זר' בין שאר חברי כיתתו, וכשאני מנסה לברר האם חש כך גם כשלא היה מודע ליהדותו הוא מהנהן בראשו לחיוב. "אין לי הסבר מדוע הרגשתי שונה מכל החברים שלי, הרי קיבלנו חינוך זהה. אני יכול לומר שכל ילדותי ליוותה אותי תחושה פנימית, לא ברורה, שאני לא באמת שייך אליהם ולתרבות שלהם".
באותו שלב הידיעה על היותו בן לעם היהודי עדיין לא הטרידה את מנוחתו והוא המשיך במסלול חייו כמתוכנן. סורקין סיים בהצלחה את לימודי התיכון והחל כנער בן שמונה עשרה את לימודי הרפואה באוניברסיטה בפאריס.
שישה ימים של התעלות
"בשנה השנייה ללימודי הרפואה פרצה מלחמת ששת הימים", הוא נזכר בנקודת המפנה בחייו . "שמענו ידיעות מדאיגות על המתרחש בארץ ומשהו שכנראה היה כל השנים רדום בתוכי התעורר ומשך אותי לנסוע במהירות למדינת ישראל ולעזור לבני עמי. הרגשתי שאני לא מסוגל להישאר בצרפת ולהמשיך בחיי האישיים כאילו לא אירע דבר ושאני חייב לנסוע כמה שיותר מהר להתנדב בישראל. פניתי לסוכנות היהודית (כמו עוד אלפי יהודים מצרפת), וכשראיתי שהם מתנהלים באיטיות קניתי באופן אישי כרטיס טיסה ונסעתי לראשונה בחיי לישראל".
חדור תחושת שליחות הגיע הסטודנט הצרפתי פטריק סורקין לישראל, ומבלי לדעת מילה אחת בעברית החל להתנדב במלוא המרץ בכל דבר שנתבקש. "בתקופה הראשונה התנדבתי בכפר סירקין ובקיבוץ משמר העמק. הייתי מלא התלהבות והסכמתי לעשות דברים שלפני כן לא הייתי מעלה על הדעת", הוא צוחק. "ניקיתי את הרפת, עבדתי בלול ובדיר. אחר כך נשלחתי להתנדב בצבא והייתי בקונייטרה ובסיני. זו היתה חוויה עמוקה בשבילי. גיליתי עולם שלא הכרתי. באותם ימים היתה בישראל תחושת אחדות מיוחדת, גאווה יהודית והתרוממות רוח ואני הסתובבתי בין כולם ושאפתי לקרבי מאותה אווירה מרוממת. זה היה כמו גן עדן בשבילי".
עם שוך הקרבות שב סורקין לביתו בצרפת כשבליבו גמלה ההחלטה לעלות בבוא היום לישראל. הוא המשיך בלימודי הרפואה והתמחה כרופא ביחידת טיפול נמרץ. "כבר בשנה השלישית ללימודים הגשתי בקשה לסוכנות היהודית לעלות ארצה", הוא מספר. "הם המליצו לי לסיים קודם את לימודי הרפואה. סיימתי את לימודי הרפואה בגיל עשרים וארבע והתחלתי את שלב ההתמחות בבית חולים פרטי. כרופא התפרנסתי בכבוד ודי מהר הרגשתי שובע גשמי, דבר שגרר אותי לחיפוש זהות. זו היתה השגחה פרטית", הוא מציין.
אתה יכול להסביר?
"כבר כרופא צעיר התאפשר לי לחיות ברווחה כלכלית. חייתי חיי גשמיות אבל די מהר חשתי רוויה מהעולם הגשמי וזה הוביל אותי לתהיות על מהות החיים. שאלתי את עצמי 'האם זו תכלית האדם? עוד ארוחה במסעדה טובה?עוד גלישה בסקי?עוד מכונית פאר?'. דווקא העובדה שחייתי באותה תקופה בצרפת הובילה אותי לבירור המשמעות להיות יהודי בארץ ניכר. השינוי אצלי היה שלב אחרי שלב באופן יסודי ומדורג וממש לא בבת אחת".
לארץ במטוס גרמני
במהלך לימודיו באוניברסיטה פגש סורקין את רעייתו, ז'קלין, אשר התחנכה בבית יהודי-מסורתי, עובדה שסייעה לו בתהליך הפנימי אותו עבר. היא אף עודדה את עליית משפחתם ארצה.
"זו הייתה החלטה לא קלה בהתחשב בכך שהיו לנו שני ילדים קטנטנים ושלא ידענו כמעט אף מילה בעברית. היתה לי סייעתא דשמיא שאשתי ראתה יחד איתי, עין בעין, את ההחלטה לעלות לישראל. היה ברור לנו שהמקום שלנו כיהודים הוא רק בארץ. אשתי ז'קלין היתה בחודשי הריון מתקדמים עם בננו השלישי. באותו שבוע היתה שביתה באל-על ואנחנו קנינו כרטיסי טיסה דרך חברת התעופה הגרמנית 'לופטהנזה'. זו היתה סמליות לעלות לישראל דווקא על ידי הגרמנים", אומר סורקין. "לא אשכח את היום ההוא. זה היה בט' בחשוון, נובמבר 1981", הוא מפרט בהתרגשות את התאריך המדויק.
המטוס נחת בשדה התעופה בן גוריון בארבע לפנות בוקר. למרות הרגע החגיגי, איש לא חיכה לקבל את פניהם. בני הזוג סורקין נסחבו עם המזוודות הכבדות לכיוון היציאה. ז'קלין היתה חלשה ומותשת ושני הבנים הקטנים בכו ללא הרף מעייפות וחוסר סבלנות. "לקראת הבוקר נסענו במונית לכיוון הדירה הזמנית שהוכנה עבורנו בחיפה. משום מה הנהג לא מצא את הכתובת המיועדת ונסענו זמן רב הלוך ושוב ברחובות חיפה. זה היה די מתיש, אבל לא פגע בשמחה ובהתרגשות העצומה שהיתה לנו. בימים אלו חגגנו 28 שנה לעלייה".
סורקין החל לעבוד במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם ומתאר חבלי קליטה לא פשוטים בכלל. מספר חודשים מאוחר יותר פרצה מלחמת שלום הגליל. לבית החולים הובאו מאות חיילים פצועים, רבים מהם במצב קשה ביותר: מלאי כוויות, מחוסרי הכרה, מרוסקים וקטועי גפיים. לראשונה בחייו נפגש במוות ובשכול במנות גדושות. "כל הצוות הרפואי גויס למלחמה ונשארתי במחלקת טיפול נמרץ כשאני לא יודע עברית יחד עם רופא נוסף ערבי. תקשרנו בנינו רק באנגלית ועבדנו סביב השעון. ראיתי חיילים צורחים מכאב. פגשתי שם שוב ושוב במשפחות שעולמם חרב עליהם. זו היתה עבורי תקופה מאד טעונה ומורכבת".
הרפואה כעיסוק אמוני
לאחר שנתיים ברמב"ם עבר פרופ' סורקין לבי"ח איכילוב (הנקרא כיום 'המרכז הרפואי תל אביב ע”ש סוראסקי'). שם, מזה 26 שנה, הוא מקדיש את כל זמנו להצלת חיים.
"אופי העבודה בטיפול נמרץ הוא סביב השעון, 24 שעות ביממה. גם כשאני מגיע הביתה אני ממשיך לחשוב על החולים ועל דרכי טיפול חדשות אפשריות. אין לי רגע דל".
העיסוק בחיים ובמוות לא מוביל לתחושת 'כוחי ועוצם ידי'?
"בדיוק להיפך. אתה עושה את ההשתדלות המקסימלית, אבל בשורה תחתונה אתה לא קובע מה יקרה בסוף. אני תמיד אומר, חצי בהלצה: 'אנחנו הרופאים למדנו לעומק את הנאמר בספרים על המחלה, אבל החולים עצמם עדיין לא קראו, ולכן הם לא מגיבים לטיפול כמו שנכתב בספרי הרפואה'. אנחנו בסה"כ בני אדם. שוב ושוב ניתן לראות איך יש מי שמנהל את העולם וקובע גורלות. הרי ישנם חולים שכל טיפול שאתה נותן להם לא מועיל ומצבם הולך ומידרדר, ולעומת זאת ישנם חולים המגיעים במצב קריטי ומבריאים במהירות. יש ניסי ניסים בכל יום", הוא עוצר לרגע ומוסיף, "לא מזמן הגיע למחלקה בחור צעיר במצב כל כך קשה שהיה נראה שהכול אבוד. הוא היה ללא לחץ דם ואיברים חיוניים לא תיפקדו אצלו, ושאלתי את עצמי 'מה אני יכול לעשות?'. המצב היה עגום ביותר. כל הלילה עמלנו עליו. לא ייאמן, תוך יום וחצי בלבד הוא חזר לתפקוד מלא. זה היה נס גדול".
עם השנים צבר פרופ' סורקין ניסיון וידע מקצועי רב וקנה לעצמו שם של מומחה עולמי בתחומו. בעבר שימש כרופאו האישי של הרבי ממודז'יץ ז"ל. "טיפלתי בו עד רגעיו האחרונים. היינו מאוד קרובים", הוא מגלה. סורקין טיפל בראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, "איזו עדינות ואצילות נפש. הוא היה מתנצל שהוא גוזל מזמננו היקר".
סורקין שימש במשך שנים גם כרופאו האישי של איש העסקים טד אריסון, "איש יקר עם לב רחב, אחד האנשים שהשפיעו עליי בצורה בלתי רגילה". הוא טיפל ברב שך כשהיתה הידרדרות כללית במצבו, "הוא הצליח להתאושש וב"ה חי שנתיים נוספות". הוא טיפל בזמרת שושנה דמארי, בחותרת יסמין פיינגולד שהתהפכה במהלך שיט בירקון ובעוד רבים אחרים.
אף פעם לא גומרים לחזור בתשובה
כששואלים את פרופ' סורקין, חסיד חב"ד, מתי למעשה חזר בתשובה הוא משיב בחוסר הבנה: "אני עדיין לא חזרתי בתשובה. את מכירה יהודי שחזר בתשובה?"הוא שואל ומסביר, "אין דבר כזה. זהו תהליך מתמשך שלא מסתיים לעולם. זהו מסע יומיומי עם עליות וח"ו ירידות. זה אינסופי. כל יום יהודי צריך לשאוף להיות יהודי יותר טוב. לדאוג להתקדם כל הזמן".
בכל פעם שמגיע מאושפז חדש למחלקתו נפגש פרופ' סורקין עם בני משפחתו של החולה ומסביר להם שעל פי אמונתו הצוות הרפואי ובני המשפחה, הם שותפים יחדיו למלחמה על החיים.
"אני אומר למשפחה שגם להם יש תפקיד והם יכולים להצטרף ולעזור ליקירם. הצוות הרפואי יתמקד בטיפול בגוף, ועליהם מוטלת האחריות לטפל בנשמה. 'קחו סידור, קחו ספר תהילים ותתחילו להתפלל לבורא העולם'. האדם הוא לא רק גוף אלא גם נשמה ומאושפז הוא לא רק מוח או כבד שנזקק לטיפול. צריך להתייחס לחולה כאל אדם שלם, כאל מכלול".
ואיך המשפחות מגיבות לדיבורים מסוג זה?
"זה מדהים איך ברגעים הקשים האלו, המשפחות, גם חילוניות לגמרי, מתחברות לאמת הפנימית שלהן ומקבלות את העניין בטבעיות. היה לי רק מקרה אחד בכל שנות עבודתי של כתב ידוע מ'הארץ' שבן משפחה שלו היה מאושפז אצלי במצב לא פשוט וכשהוא שמע אותי הוא התפרץ כנגדי בכעס וטען שמדובר בכפייה דתית. מלבד המקרה הבודד הזה, ישנה הבנה לצורך העצום בתפילה, אולי דווקא ברגעים הללו".
עבודה בטיפול נמרץ נוגעת בדיני נפשות של ממש וטומנת בחובה דילמות מוסריות והלכתיות רבות, אך הדילמה המטרידה ביותר מבחינתו של פרופ' סורקין היא ללא ספק השאלה בעניין קביעת רגע המוות. "מוות מוחי הינו מוות מוחלט ובלתי הפיך של גזע המוח. מבחינה חוקית מוות מוחי מהווה מוות לכל דבר. כרופא אני יודע בוודאות שאף אדם לא חזר לאחר שעבר מוות מוחי. מנגד, הרב וואזנר פסק לי באופן חד משמעי שעל פי ההלכה מוות מוחי איננו מספיק להגדרת רגע המוות, וניתן לקבוע מוות רק על סמך הפסקת פעולת הלב".
אז כיצד אתה נוהג כששוכב לפניך חולה שמת מוות מוחי?
"אני קיבלתי פסק הלכה וכאדם מאמין אני נוהג על פיו. לכן, אם אדם במחלקה מת מוות מוחי אני לא אשתתף בקביעת רגע המוות ואשאיר זאת לצוות רפואי אחר שזה מתפקידו".
בחדרו של פרופ' פטריק סורקין תלויה בגאון תמונתו של הרבי מלובביץ' ועל מדף הספרים, בין ספרי הרפואה הרבים, מונחת סדרת איגרות-הקודש אותה הוא פותח בעת הצורך, כיאה לחסיד חב"ד אמיתי. "לרבי יש השפעה מכרעת על חיי", מציין סורקין בסיפוק.
כל כך הרבה שנים לעסוק בהצלת חיים, זו אחריות יומיומית אדירה, מאין שואבים כוחות?
"היה לפני שנים מקרה דרמטי של צעיר שהגיע במצב אנוש לבית החולים ונאבקנו בכל הכוח על חייו. למרות הכול לא הצלחנו להציל אותו והוא נפטר. לקחתי את זה מאוד קשה ועליתי לגג בית החולים, שם פרצתי בבכי וצעקתי בקול לריבונו של עולם 'מה אתה רוצה ממני?!'. הרגשתי חוסר אונים. גם לאחר פיגועים ליוותה אותי תחושה מעיקה. נאלצתי לעמוד מול פצועים מרוטשים ולנסות ולהציל אותם גם כשנראה לכאורה שאבדו הסיכויים. בטיפול נמרץ אתה נתקל מדי יום במצבים לא פשוטים של סבל וכאב אנושי וזה לגמרי לא קל", הוא משיב בכנות.
"מהר מאד הבנתי שכדי לעבוד במקצועיות המרבית אני חייב בשבילי ובשביל החולים, לשמור מרחק מסוים מהמטופל ולעבוד מהראש ולא רק מהלב. פיתחתי לעצמי מנגנון הדחקה שמסייע לי להמשיך ולטפל באופן מקצועי ובשיקול דעת גם במצבים טעונים ביותר".
סורקין עוצר לרגע, מטה את גופו קדימה כמבקש להדגיש, "ב"ה, אני אדם מאמין ומכאן אני גם יודע את מקומי. לא אני הוא המציל חיים, אני רק משמש שליח ואני משתדל בכל כוחי לעשות את עבודתי בחרדת קודש. אופי העבודה בטיפול נמרץ דורש לקבל החלטות גורליות כל הזמן ואני מתפלל שוב ושוב לקב"ה שיכוון אותי להגיע להחלטות הנכונות. ללא ספק, האמונה מסייעת לי. בחרתי במקצוע הזה ובתחום הספציפי הזה של הצלת חיים מתוך אמונה שזהו תפקידי בעולם, ובכל בוקר אני מתפלל להצליח בשליחותי ולסייע ככל האפשר בהצלת חיים".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
