אבודים בניו-יורק ● הרצל פינת ליובאוויטש
מאת הרצל קוסאשוילי, COL
ניו-יורק קידמה את פניי באפרוריות קודרת וקור מפרק עצמות, כמיטב המסורת האמריקנית בימי נובמבר של תחילת החורף. התורים שהשתרכו אל מול הדלפקים המאוישים ע"י קלגסי ביקורת הגבולות היו ארוכים מהרגיל ומהרצוי.
לא אחטיא אם אקבע שהיה זה מבחינתי הקש ששבר כמעט את גבי הכפוף. שכן, בטיסות טרנס-אטלנטיות מתישות מעין-אלה אני מפתח נפיחות איומה בכפות רגליי המיוסרות שמשוועות לכריתה מהירה וחדה.
וכאילו לא די בכך, בא לו הפיאסקו של כל הזמנים והתנפל עליי בחדווה מרושעת. כשהגענו למסוע המזוודות הנפלטות, מצאנו להפתעתנו שכל נוסעי המטוס נטשו זה מכבר את אולם קבלת הפנים בטרמינל 4 שבשדה התעופה על שם ג'ון פ. קנדי.
כך שנותרנו לבדנו כשאנו מתבוננים בשלוש מזוודות מיותמות המבקשות את בעליהן על המסוע האינסופי המזדחל.
את המזוודה האדומה זיהיתי בקלות ומשכתי אותה בכבדות אל העגלה. מכיוון שלא היה לי כוח לרדוף אחר המסוע חיכיתי בשלווה למזוודה השנייה שעשתה את דרכה אליי באיטיות מורטת עצבים.
לקח לי בדיוק שלוש שניות להבין שהמזוודה מאוד דומה לשלי, הייתי אומר אחות תאומה אפילו, אבל זו ללא כל ספק לא הייתה המזוודה לה ציפינו.
קיבלתי את גזר הדין האכזרי בהכנעה יחסית והתחלתי לייגע את מוחי (מהלך נדיר ביותר) במציאת פיתרון מיידי לבעיה הלא צפויה שהתרגשה עליי.
הסבתי את תשומת ליבה של אשתי לתווית שעל המזוודה: "זלטה קירשנברג" נכתב שם בלועזית עילגת, בגופן ענק כשרבוט של זאטוטים.
איש הביטחון נמוך הקומה הפנה אותי באדיבות לדלפק של אל-על. שם ציפינו לראות עובדים ישראליים, יהודים טובים שיעזרו לנו בשעתנו הקשה.
במקום זה מצאנו שתי נשים שחורות וגדולות שצחקו בקול גדול גם-כן בינן לבין עצמן. הקשר בינם לבין חברת אל-על היה נראה מופרך לחלוטין. הסברתי להן באנגלית המפוצפצת שלי שחלה כנראה אי הבנה מצערת לפני כחצי שעה.
והגברת הזאת ששמה "זלטה קירשנברג" לקחה כנראה בטעות את המזוודה שלי. לא עלה בדעתי הסבר אחר שיניח את דעתי.
המזוודות היו זהות כמעט לחלוטין וזו המזוודה היחידה שנותרה מיותמת. המזוודה הזאת וקרטון נוסף גדול מימדים וכבד, שהכיל מן הסתם ספרי קודש.
לאחר סדרת טלפונים איתרנו את נכדתה שמתגוררת בבורו פארק והיא לא הייתה נשמעת מופתעת במיוחד מהמעמד.
בנימה רגועה הסבירה לי שמדובר באישה זקנה שבהחלט הייתה יכולה לטעות במזוודות. הסברתי לה בעברית נחרצת שאני ממהר לאירוע חשוב בקראון הייטס שבברוקלין ושטקס החלפת המזוודות חייבת להתבצע בשעה הקרובה.
מבלי להציע או לעדכן אותנו, תפסה אחת מהנשים השחורות יוזמה והחלה קוראת בכרוז שהדהד מקצה העולם ועד קצהו "פלטה קירררששנברג"... גיחכתי לעצמי בעודי מדמיין איך עם שם המשפחה שלי הן בטח היו מתאבדות ולא מצליחות להקריא אותו.
לאחר כשעה מיותרת שדמתה לנצח, ומסכת התנצלויות מכאן ועד לתל-אביב ובחזרה, הוחזרה מזוודתנו האובדת אחר כבוד .
משם, עפתי להכנסת ספר-התורה לע"נ השלוחים-יריית הפתיחה של כינוס השלוחים העולמי, בעזרתו האדיבה של מארחי ששמע על תקרית המזוודה והזעיק את עצמו לשדה התעופה.
לא הייתי ממליץ למי שחשב לבצע מעשה פשע בשכונת קראון הייטס באותם ימים, להוציא את זממו לפועל.
מדובר היה בתזמון אומלל ללא ספק עבור הקרימינאלים באזור. קראון הייטס נראתה כמו מתקן מבוצר של נאס"א.
אין מה לומר, משחקים אותה קשוחים השוטרים האמריקאים האלה. בינם לבין עצמם הם דווקא מתלוצצים, אבל ברגע שהם מישירים אליך, האזרח הקטן (במקרה שלי האזרח הגדול) מבט, מדובר במבט מצמית ומצמרר.
מסוג המבטים שגורמים לך להרגיש כאילו השוטר יודע עליך משהו אפל שאפילו אתה לא יודע עליו...
במהלך שהותי בזירת ההתרחשויות בכינוס, פיתחתי אינסטינקטים מחודדים ואיכותיים לעילא ולעילא.
שכן, מרגע הגעתי לשכונה בגב זקוף איכשהו, בניסיון לתפוס וללכוד כמה שיותר אירועים ודמויות, יצאתי משם לאחר כשעה של שוטטות, שפוף עד לרצפה כמעט, מרוב צ'אפחות ידידותיות שריסקו לי את עמוד השדרה.
מאז אותו ערב קשה, תירגלתי הליכה מכווצת ודרוכה, כזאת שתמנע מהטופח לי על השכם להפילני אפיים ארצה. ובמידת הצורך אף לפרגן לו מצידי היפוך ג'ודאי בסגנון חופשי.
למען האמת, אין טעם לצאת קיטשי כמיטב המסורת, לשחות כדג מת עם הזרם ולספר לכם על מיתרי הלב שלי שפעמו וניגנו בעוז במהלך הבנקעט, כי זה ממש לא קרה.
לא יודע, אולי זה בגלל הציפיות הגבוהות שפיתחתי. יצאתי עם תחושת החמצה מהכינוס שבאמת הופק בגרנדיוזיות מרהיבה. 
היה מוזר לי לחשוב שטסתי עד לניו-יורק בכדי לראות את אותם פרצופים מוכרים מישראל ולהנהן להם לשלום בשדרת איסטרן פארקווי הקודרת והרטובה. מגוחכת עוד יותר, עובדת היותי בפעם הראשונה בחיי במעמד "כינוס השלוחים".
הייתי במספר תאריכים במעגל השנה בשכונת המלך, אבל דווקא את רגעי השיא האלה המקופלים במעמד הזה פיספסתי. לא בכוונה, פשוט ככה יצא.
ללא ספק, בעבורי (ובעבור מי לא?) מדובר בהזדמנות הטובה ביותר לפגוש בחברים שליוו את חיי בשנות הנעורים בישיבות הקטנות והגדולות ועכשיו מכהנים כשלוחים במקומות אליהם לא אגיע לעולם, כנראה, אלא אם כן תנחת בתיבת הדואר שלי מעטפה עם כרטיס טיסה מתנה. ואני כבר לא מצפה למתנות כאלה, בכל אופן, לא בגילי המתקדם.
בבוקר יום שישי האחרון בדרכי למקווה, האוויר הקר שחדר לריאותיי הוציא ממני רשיפות סמיכות, עד שלרגע הייתי נראה כמו סוס מירוצים בדהירתו. אכן, לא מראה מלבב במיוחד.
מיד עם כניסתי בשערי המקווה, נזכרתי בצר לי במקווה שממתין לי במקום מגוריי בלוד ועיניי ירדו מים. הנה סיבה טובה להגר ולנדוד לארצות הקור חשבתי לעצמי. ולמתקשים להפנים, טבילת דוגמא חגיגית במקווה הלודאי- עליי.
יצאתי מהמקווה מבואס עד לשד עצמותיי, וחבר קרוב, שליח בהווה ולודאי לשעבר כמו קרא את מחשבותיי בכישוף, ירה לעברי חץ רעיל כשהוא כולו חיוך מתנוך לתנוך.
"מה הרצל, זה מזכיר לך את המקווה בלוד, נכון"? עם מתקפת סיוטים לודאית שכזאת, מה הפלא שהטיסה שלי נחתה עוד לפני שהיא המריאה...
מאפשרים לכם לקבל
