אהרון קליגר

עמדתי שם, בין אלפי השלוחים בתוך לבה של אהבת-ישראל יוקדת, וראיתי כיצד הם מפזזים בעוז, בתוך מתחם ענק למרגלות בית 770 בכפר חב''ד. נסחפתי עמם, רקדתי ודמעתי.

ואז, בשיאו של האירוע; אחרי דברי הכיבושין, הניחומים והעידוד, אחרי שמוישי בן השלוש, אוד מוצל מאש-תופת, עלה על הבמה ושיער-ילדותו נגזז, אחרי שסנדרה, המטפלת ההודית המסורה דמעה בכאב מעל-גבי מסכי-הענק שהיו פזורים בכל מקום באוהל הענק, אחרי שהרה"ח רבי משה קוטלרסקי הרעיד את הלבבות, הבחנתי בהם – בעמיתיי העיתונאים שישבו עימי בשולחן. מרביתם, כפי שאני מכיר אותם, ציניים – מטבעם או אולי בשל אופי המקצוע ושחיקותו, אך לא עכשיו.

עכשיו, יושבים או רוקדים פתאום, במבט אחד (גם כלפי כותב השורות, פנימה) נראה כי ברגע אחד נשכחו קור-הרוח, הסרקזם והציניות במקומות אחרים, ולפה הגענו כולנו טהורים, נקיים, מוכנים לספוג את כמויות הרגש, הכאב וההתעלות שנשפכו כאן בלילה הזה.

נדמה היה כי כל הסטיגמות שספגנו בציבור החרדי אודות חסידות חב''ד, הביקורות שפמפמו לנו כנערים, הכול קורס ומתגמד אל מול מערך מסירות-הנפש שנראה כאן באוהל הזה. 257 בתי חב"ד בארץ ישראל, ו-257 משפחות שמזמן ויתרו על חייהם הפרטיים למען עם-ישראל, למען אהבת-ישראל ולמען החדרת הניצוץ היהודי בכל מקום אליו הוא יכול לחדור.

גם במקומות האפלים ביותר, גם במקומות שכבר שנים לא נכנסה בהם קרן אור. ובכל אחד מהם, במבט קל בעיניו, אתה יכול להבחין בניצוץ הזה שבוער שם חזק כל-כך. הניצוץ שאומר, הנה, אנחנו שליחים של הרבי, שליחים של הריבונו-של-עולם, להחדיר את האור בכל נפש יהודית. להגיע גם אל היושבים בחושך הסמיך ביותר, בכדי שיראו אור.

בזווית עיניי אני מבחין בדמותו של הרב חיים בכר, שליח הרבי בישוב 'גבעת זאב', כשהוא רוקד בשמחה עצומה. ובלבי אני יודע; זו משפחה שמהיכרות אישית עמה, הפכה לאבן שואבת לרבים והקריבה את כל מה שהיה ויש לה לטובת הזולת.

הסתכלתי בכל אלו והתפלאתי; מנין? מנין הם שואבים את הכוחות הבלתי נדלים הללו. מאיפה כל הרוח הזו שנמצאת כאן, הקודש הזה שנחזה. אלפים, צעירים ומבוגרים כאחד, המתנועעים בדבקות, מקבלים כל אחד על עצמו, קבלות טובות לעילוי נשמתם של הקדושים. 

איפה כל זה נמצא, מה מקורו, מה הכוח המניע אותו להמשיך ולפעול, למרות הטרגדיה הנוראה שחווה, לפני שנה בדיוק, כל שליח חב"ד בכל מקום בעולם, כל חסיד חב"ד בכל מקום שהוא, ובעצם – כל יהודי, בכל מקום שיהיה.

ותמונה אחת ענקית, מודפסת על קנבס בוהק, סיפרה את הסיפור כולו.

היא הביטה בכולנו מלמעלה, נערמת למספר מטרים גבוהים. השפם העבות, הזקן היורד על-פי המידות, העיניים היוקדות והחיוך כובש-העולם, כאומר: "אני יודע הכול, בניי; אני נמצא איתכם בכל רגע". 

הרבי השביעי לבית חב''ד, כבוד קדושת רבי מנחם מנדל שניאורסון, הוא הרמטכ''ל של הצבא הענק הזה. הוא שראה למרחוק, ראה הכול בבהירות בלתי-נתפסת, ראה את עתיד ארץ-ישראל, נשם 'עם ישראל' וחי אותו בכל רגע ממקום מושבו ב-770.

רק כשעוברות השנים מגלים על המערכות והתעצומות שהוא ניהל עבור עם-ישראל, מערכות מופלאות שלעולם לא נדע אודותם. הוא חי את מיליוני היהודים שהיו מאחורי מסך הברזל, וחי את  סבלו של עם ישראל בכל מקום שהוא, וגם כאן, בארץ ישראל. בכל מלחמה, ליבו היה עימנו, והיהודי הנידח והחוטא ביותר, אי-שם בעולם, טרד ממנו שינה ומנוחה.

הוא לא היה עוד רבי מן המניין, הוא היה נשיא. דמות אבהית החולשת ומעורה עד לפרטים הדקים ביותר.

הסבר אחר לא מצאתי למחזה נורא ההוד, שם על הבימה בכפר חב"ד, ביום האזכרה טבח קדושי מומבאיי, הרב גבריאל נח הולצברג ורעייתו רבקי הי"ד.

זה מה שמחזיק את משפחותיהם של גבי ורבקי הי"ד, זה מה שמחזיק את אלפי השלוחים בכל מקום בעולם, זה מה שמחזיק את מוישי הקטן, והוא בודאי כבר יודע זאת, וזה מה שמחזיק את כל אחד מאיתנו שמביט בכל זה מן הצד, שוכח מן הציניות ושגרת-החיים, ומרשה לעצמו להזיל דמעה אחת רותחת למראהו של מוישי הקטן הנישא על כתפיהם של שני סביו, לחילופין, ואלו ואלו מפזזים בעוז, "חסידי חב''ד אנו, תלמידי הרבי, אשרינו".

ואלפים מולם מפזזים בעוז, בסערת הלב, ברגשת הנפש. זו אש היוקדת נגד כל הסיכויים, זו אש שלא תכבה לעולם, זו אש של שליחות עם אמת היוקדת בעיניים.