בעמדנו במלאת שנה לעלותם בסערה השמימה של אותם קרבנות ציבור, אשר נהרגו עקה"ש בבית מקדש מעט בתוככי הגלות החשוכה.

עולים בלב כל יהודי בכלל ובלבם של חסידי חב"ד בפרט הרהורים כואבים מהולים בכמות לא מבוטלת של הערצה לאותו מפעל כביר שייסדו הרביים ה"ה מפעל השליחות.

אינני חסיד חב"ד, ומעולם לא זכיתי לדרוך על מפתנה של חסידות מלאת הוד זו. אך כיהודי הקורא, שומע ואף רואה את הפעילות המבורכת של אותם פנסאים ברחבי העולם, הלב עולה על גדותיו מהרהורים, והנייר אשר מקבל אותם מנסה להגדיר את התחושות במילים.

תחלה אפתח באותם הרהורי לב, הבאים בעקבות תיאור מרגש על כינוס השלוחים העולמי.

החל מהרכבת האווירית המקבצת מארבע כנפות את אותם מוסרי נפש עבור רצונו של הרבי, וממשיך בתיאור הארועים והסדנאות המתקיימות באותם ימים.

כשהכתב מנסה להעביר את התחושה של אותם אלפי שלוחים המתקבצים בערב יום השבת אצל המשלח, ה"ה ציון המצוינת של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, הלב מסרב להכיל את הרגשות הפועמים בלבותיהם של השלוחים. וננסה לתאר זאת במילים.

ידוע שאחד הדברים מהם מושפע האדם ביותר היא האווירה, המקבלת בד"כ את משמעותה גם מהסביבה.

ראש השנה – יום הדין, המתח שרוי ע"פ כל, זה עומד בבית המדרש המלא והגדוש של אדמו"רו, ורעהו יעמוד סמוך ונראה לראש ישיבתו. הקהל מזמזם את נעימת התפילה, והלב מבקש להידבק בבוראו.

חג הסוכות, יהודי יושב בסוכתו מסובב בבני משפחתו. זמירות החג הנשמעים מן המסובים, מתערבים בשירת השכנים, ויחד עולים השמימה כאבוקה המעידה על שמחתו של העם הנבחר במצוותיו.

תפילת ההלל בביהכנ"ס השכונתי, יחד עם שמחת בית השואבה בישיבה המקומית. מרימים את האדם טפח מעל פני הקרקע, ומוסיפים כח לימות החורף הבאים.

ליל הסדר, כל יהודי יושב בביתו כמלך בגדוד, מסביבו בניו ובנותיו שואלים את ארבעת הקושיות מעידים ומודים על כל הנסים שנעשו לעם ישראל.

ליל חג השבועות, המון עם יושב בביהכנ"ס ושמח עם התורה הקדושה. כל אלו ממלאים את חייו של העם היהודי ברצף של חוויות רוחניות, המחזקות ותומכות בו בתוך הצרות העוברות עליו מדור לדור.

אך ישנם אנשים שאצלם החוויות המרוממות הנ"ל נראות שונות במקצת. האווירה המחושמלת ביום הדין תתחלף במניין וחצי אנשים, שהפסוק "שמע ישראל" נחשב בשבילם לכל התורה כולה ויותר.

תקיעת שופר תעשה בסלון הבית, כשהבעל תוקע הוא-הוא הבעל מקריא, החזן, הרב ובעצם מה לא.

שמחת בית השואבה תתקיים בהשתתפות נשמות טהורות, שלא תמיד יידעו לשמחה זו מה עושה, ובהרבה מקרים אף תפילת ההושענות והקפת הבמה בארבעת המינים תעשה ביחידות.

ליל הסדר ידרוש הרבה סבלנות ואורך רוח להסביר ליהודים התמימים מדוע בעצם לא הולכים לאכול מייד אחרי הקידוש, ולימוד ליל שבועות ייעשה לעתים עם בעל השמועה שיושב כנגדו בלבד. ואף סעודת שבת שגרתית באוירה ביתית, תתחלף תמיד בהוויה רחוקה מהבית. מלווה באורחים שונים, אשר חלקם נראים בעיני בשר שלנו כלא הכי סימפטיים.

חוויותיו של השליח יהיו אחרות משלנו, אך הוא בתפקיד לאורך כל השנה כולה. לא געגועים למשפחתו יגרמו לו לעזוב את משמרתו לחופשה קצרצרה בת חודש לטובת האחים הקרובים.

ולא התרפקות על זכרונות מ"בית רבנו שבבל" יוכלו לאפשר לו להניח לפעילות המבורכת לתקופת מה. כל יום וכל שעה יבצע את שליחותו, ויעשה את הכל כדי לקרב עוד יהודי לאביו שבשמים, ולגרום לעוד מצווה שתיעשה באותו חבל ארץ בה הוא משרת.

אכן, כשעומדים מול האב האוהב והגנרל הרחום, ה"ה המשלח כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, מתנקזים כל אותם רגעים ותחושות, ומוצאים את דרכם החוצה בפרץ של דמעות ההופך עד מהרה לבכי של ממש.

"רבי. ראה את הקשיים, את ההתמודדות היום יומית, את תחושת האכזבה מול יהודי שנעלם, את תחושת המרירות מול שולחן שבת שנהרס בעקבות אורח בלתי קרוא. את הכמיהה לרבי. את הגעגועים העזים למשפחה, המתעוררים בכל אירוע כזה או אחר. רבי את כל אותם רגשות אנחנו נותנים לך במתנה, אך תן לנו הכוח להמשיך ולעשות, כדי שנוכל בכל יום ובכל שעה לעשות את שליחותינו, ולהמשיך למסור את נפשנו ורצוננו."

אני בטוח שלאחר כזאת ההשתטחות וקריאת הפ"נ, כל שליח מרגיש בפועל שהרבי שמע את תפילתו, והוריד ממנו את המסע הרגשי הכבד אותו הוא הביא לכאן.

אבל עדיין, המבט הלאה מראה את אותו נוף, והמחשבה על החזרה הביתה מזכירה את אותו מטען אנושי שהרגע נפרק. מניין הכוחות הלאה לחזור ולהמשיך בפעילות. השאלה קשה, אך על השלוחים אנחנו כבר מאמינים הכל.

ואז, כשאתה זוכה להשתתף מרחוק בשידור חי בבאנקעט המסורתי, אתה מבין הכל וכל השאלות נפתרות.

כשאתה רואה את ה'ראל – קול' ואת הריקודים שלאחריו, ואז כשבאופן ספונטני אתה בביתך מוצא את עצמך רוקד יחד עם השלוחים, מתבהרת התמונה המדהימה במלוא עוצמתה.

כאן נעוץ הכוח, בריקוד ובאחווה הזאת. אתה רוקד יחד עם השלוחים ואתה מבין שהריקוד הזה הוא לא ריקוד של מה בכך. נראה אולי שהם רוקדים בנ.י. אבל הם בעצם רוקדים כל השנה כולה.

הם רוקדים בחודש חשוון בדאלאס, ובחודש כסלו בברצלונה. הם רוקדים בטבת במומביי ובשבט בסידני.

הם רוקדים כל השנה בכל מקום שרק נפש יהודי יכולה להימצא. ואל הריקוד הזה הם סוחפים עוד ועוד נשמות טועות, ומאירים להם את הדרך בלהבה של אהבה ושמחה אל המקור. זהו אכן הכוח של השלוחים.

הכינוס הזה פעם בשנה, נותן להם את הכוח לתמוך אחד בשני, ולהמשיך לקיים את הרצון של הרבי בכל יום ובכל שעה.

אולי באמת ההרגשה הזאת היא אכן נכונה ואמיתית, אך נחטא אל האמת אם נחתום כאן את הדברים. אתנצל בפני קוראי המועטים על אריכות הדברים, אך דברים היוצאים מן הלב לא תמיד נמדדים בכמות.

בחודש כסלו ה'תשס"ט נתבהרה לנו ולכל עם ישראל דרגה נוספת במעלתו של שליח, לאחר שבעוונותינו הרבים נלקח מאיתנו אחד מן המיוחדים שבעם ישראל.

בעקבות הארוע הנורא, זכה עם ישראל לחלון הצצה זעיר אל חייו של שליח, שליח שבחיים חיותו אולי לא היה נותן לפרסם את שמו כך.

הרה"ח הת' גבריאל (גבי) וזוג' מרת רבקה (רבקי) הולצברג הי"ד הראו לנו את מהותו האמיתית והפנימית של שליח.

רבות נכתב, נאמר וסופר אודותם, אך הייתי רוצה להביט על הנושא מזווית מעט שונה. גבי (אקרא לו בשמו, כי כנראה זה רצונו) לא זכה להשתתף בכנס השלוחים. אילו היה משתתף אולי היה ניצל, אך מה לנו לעסוק בנסתרות.

גבי היה שליח שכל חייו היו מסירות נפש למען הכלל. הצרות והכאבים האישיים שלו, לא היוו משקל מול שום צורך של הזולת. היעדרותו של גבי מכינוס השלוחים, פירושה היעדרות מהכוח המחייה והמחזק הנותן כוח לעבודתו של שליח כל השנה כולה. אך למרות זאת הוא בחר לוותר, כדי לא להחסיר זמן רב מדי משדה הקרב. והנפש האישית שלו? הא, הוא כבר מזמן למד שהיא איננה מהות, אלא כולה מבוטלת בתכלית הביטול (החסידי) לרצונו של הרבי ולרצונו של כל יהודי.

ההצצה לחיים הפרטיים של גבי, היא חלון ההזדמנויות של העולם להכיר את מהותו ופנימיותו של השליח. ההקרבה האישית של הדברים הכי יקרים עבור המשימה, היא המטרה האמתית של כל שליח ושליח. חייו היא הצוואה האמתית לכל יהודי בכלל ולכל שליח בפרט, על צורת ההוויה של הנפש החסידות.

השי"ת יעזור שנזכה להתדבק בדרכיו, ולעשות את רצון הרבי שהוא הוא רצון של הקב"ה, ובזכות זה נזכה לביאת משיח צדקנו ומלכינו בראשנו מיד ממש.