במוצאי השבת בשנה שעברה התגלתה לעיני עם ישראל כולו ולתנועה בפרט, גודל הזוועה, כאשר שניים מן השלוחים במומבאי נרצחו באכזריות על-ידי מחבלים. כינוס השלוחים העולמי שהתכנס ימים ספורים לפני הפיגועים, הוא אבן שואבת לכל השנה כולה, ואז הגיע אותו פיגוע זוועתי ושינה את ההרגשה המרוממת של הביחד ושל האחדות באותו הכינוס. התרוממות הרוח הפכה באחת לבכיות ולעיכול הבשורה המרה.

היו שכתבו כי יש בפיגוע הזה סתירה למאמרם של חז"ל "שלוחי מצווה אינם ניזוקים", ויש שאף תהו מדוע השליחים הולכים רחוק כל כך על מפת העולם ולא עולים אל מדינת ישראל, הבית של העם היהודי. לאלו ולאלו רצוני לומר שאם הם היו מכירים את פועלם הרב של השלוחים ואת תרומתם למטיילים הרבים ולאנשי העסקים הפוקדים מדינות שכוחות אל, שהריקנות היהודית ניבטת מכל פינה בהם ומחוללים שם נפלאות, הרי שהם לא היו אומרים זאת.

שיביטו ויראו את סדרי הפסח המדהימים שמרימים שם שלוחי חב"ד בהשתתפות מאות אנשים. את החסד שהם עושים עם כל יהודי ואת העזרה שהם מעניקים לו ולא משנה איך הוא נראה. את ההכרה שבגלות כולנו יהודים. את הענקת השייכות לעם היהודי בגלות על אף ולמרות הקושי שבכך כשמסביב אלפי גויים.

חב"ד הביאו את אהבת היהודי באשר הוא יהודי אל כל מקום שכף רגלו של יהודי עלולה לדרוך שם. הם דואגים למזון כשר, לתפילות במניין ולכל עניין שיש ליהודים לחפש במדינה זרה. ניתן לומר על הפעילים שבבתי חב"ד ברחבי העולם כי פועלם זהו חסד של אמת. חסד אמיתי ללא שום תמורה מהמקבל. חסד נטו.

אי אפשר לומר לשלוחים שיעלו לארץ, מפני שבכך לא תיפתר הבעיה שלשמה הם נשלחו לשם. הרי התיירים לא יפסיקו ללכת אל אותן ארצות ובוודאי שאף אנשי העסקים לא ידירו את רגלם מאותם מקומות, ולכן אל לנו לבטל את פועלם. כל אחד ואחד מאיתנו כאשר הוא בחו"ל ואף כשהוא כאן בארץ, זקוק להם.

אני כואב את כאבם. אינני יודע מדוע עשה ה' ככה בבית חב"ד ומדוע שלוחי המצווה ניזוקו. אך אני יודע, שהם יתגברו בגבורה עם כל הכאב וימשיכו הלאה, כי תרומתם לעם היהודי היא גדולה וחשובה מכדי להיפסק.

משה ניסנבוים, מפסגת זאב, ירושלים, הוא תלמיד בישיבת הסדר