מערכת COL
|
יום ה' כסלו ה׳תש״ע
22.11.2009
"איזה דוס שלחת אלי" ● רוני פאלוך
החברה הישראלית לא יכולה להמשיך לרקוד על שתי החתונות - גם לשנוא את החרדים על בדלנותם וגם לא להניח להם לעבוד. הצעירים מהציבור החרדי לומדים מקצועות מעשיים מאוד - משפטים, ראיית חשבון, מחשבים ומקצועות פארא-רפואיים - וכל תקוותם היא להשתלב במקומות עבודה, להוכיח את עצמם ולפרנס את משפחותיהם. אם לא תינתן לנו ההזדמנות, נבין סופית שהדיבורים היפים על המהפכה האקדמית הם עבודה בעיניים למאמר
מודי פרידמן יו"ר ערוץ 10, עו"ד רוני פאלוך ועו"ד ישראל מימון ● צילום: ישראל ברדוגו
אני ממש מצטער. דו"ח אונו 2009, שחשף השבוע ברעש גדול שמרבית המעסיקים מסרבים לקבל לעבודה ערבים, חרדים ואתיופים, לא חידש לי דבר. הדברים ידועים לי בגוף ראשון.
הקוראים ודאי לא התפלאו שהערבים זכו במקום הראשון במצעד האפליה. זוהי בעיה נפרדת, שאיני מומחה לה, אבל קשה להבין איך חברה שבאה בטענות לציבור הערבי שהוא מתבדל, מונעת מבעדו להשתלב כמעט בכל עיסוק - מפועל רכבת ועד למנהל זוטר בשירות הציבורי.
במקום השני ברשימה המפוקפקת של אקדמאים שלא ימצאו מקום עבודה, נמצאים החרדים. טוב, אומרים הקוראים, כמה כאלה כבר יש? ובכן, בשנים האחרונות לא חדלה העיתונות לדווח על "המהפכה האקדמית" בציבור החרדי, לצלם את אלפי הבוגרים בקמפוסים החרדיים ולהתפעל מהנשים שמספיקות ללדת עשרה ילדים, לבשל, לנקות, לכבס, ולסיים בהצטיינות קורס מתכנתות ולנהל צוותים.
אניני טעם בקרב חברי החרדים מוצאים טעם לפגם בהתפעלות הזאת. זהו דיבור פטרוני, הם טוענים, קצת אנתרופולוגי ומשקף בורות עמוקה של החילונים. "אבי וסבי ואבי-סבי וסב-סבי עבדו ופרנסו ולמדו בישיבה", אומרים חברי, "מה הרבותא?" אני החלטתי לא להיעלב, וכל ביטוי שמקבלת המהפכה, נאה בעיני. השינוי משמעותי, הוא מקיף שכבות נרחבות בציבור החרדי, ומושפע מגורמים רבים ושונים - מהיפתחות לעולם הרחב והשפעה מבני משפחה בחו"ל, ועד לתהליך מואץ של ישראליזציה ורצון עז לקחת חלק במשק ובחברה.
נכון שאבותינו עבדו, ונכון שבצד תלמידי החכמים המסורים שחברתנו מטפחת היו תמיד "בעלי בתים" שנשאו בעול הפרנסה, אבל לימודים אקדמיים הם עניין אחר, שיש לו השלכות מרחיקות לכת. כשגמרתי ללמוד משפטים, ילדי והורי חיבקו אותי בגאווה, חשבתי שלא תהיה לי שום בעיה להשתלב באחד מהמשרדים המובילים: הציונים שלי היו גבוהים, כבר לא הייתי ילד וקשרי בעולם העסקים היו ענפים, וכל מי שמכיר אותי המליץ עלי בחום.
אבל השמחה היתה מוקדמת ומוגזמת, וקשה לתאר את מפח הנפש שגרם לי המפגש עם המציאות. טלפנתי למשרד מוכר, שכמה ממכרי העבירו לו המלצות רבות עלי. "כן, כן, נשמח מאוד", אמר לי בן שיחי, עורך דין ידוע, "בהחלט, תבוא ונדבר". אולם כשנכנסתי למשרדו הוא נראה נבוך ומופתע, בלשון המעטה. "אה - תראה", אמר. "אתה מבין שהאוכל כאן לא כשר?" הנהנתי. "ושאין פה מזוזות?" חייכתי. "נו, ותראה, יש פה נשים, ו...". ניסיתי להסב את השיחה לנושא הרלוונטי: האם אני יכול להתאים מבחינת כישורי ותחומי הידע שלי? לא קיבלתי תשובה. "בטח תהיה לך בעיה בשבת, לא?" שאל בן שיחי. "ומה עם הנחת תפילין? כמה פעמים ביום אתה מניח תפילין?" כשיצאתי, כבר ידעתי שהעניין אבוד. "איזה דוס שלחת אלי?" התגונן למחרת העורך דין החשוב באוזני מי שהמליץ עלי. בכך סתם את הגולל על האפשרות שאעבוד אצלו. ניסיתי אצל עוד שניים-שלושה. התגובה היתה דומה.
החברה הישראלית לא יכולה להמשיך לרקוד על שתי החתונות - גם לשנוא את החרדים על בדלנותם וגם לא להניח להם לעבוד. הצעירים מהציבור החרדי לומדים מקצועות מעשיים מאוד - משפטים, ראיית חשבון, מחשבים ומקצועות פארא-רפואיים - וכל תקוותם היא להשתלב במקומות עבודה, להוכיח את עצמם ולפרנס את משפחותיהם. אם לא תינתן לנו ההזדמנות, נבין סופית שהדיבורים היפים על המהפכה האקדמית הם עבודה בעיניים.
הכותב הוא בוגר הקמפוס החרדי של הקריה האקדמית קרית אונו, שותף בהגר-פאלוך - משרד עורכי דין.
הקוראים ודאי לא התפלאו שהערבים זכו במקום הראשון במצעד האפליה. זוהי בעיה נפרדת, שאיני מומחה לה, אבל קשה להבין איך חברה שבאה בטענות לציבור הערבי שהוא מתבדל, מונעת מבעדו להשתלב כמעט בכל עיסוק - מפועל רכבת ועד למנהל זוטר בשירות הציבורי.
במקום השני ברשימה המפוקפקת של אקדמאים שלא ימצאו מקום עבודה, נמצאים החרדים. טוב, אומרים הקוראים, כמה כאלה כבר יש? ובכן, בשנים האחרונות לא חדלה העיתונות לדווח על "המהפכה האקדמית" בציבור החרדי, לצלם את אלפי הבוגרים בקמפוסים החרדיים ולהתפעל מהנשים שמספיקות ללדת עשרה ילדים, לבשל, לנקות, לכבס, ולסיים בהצטיינות קורס מתכנתות ולנהל צוותים.
אניני טעם בקרב חברי החרדים מוצאים טעם לפגם בהתפעלות הזאת. זהו דיבור פטרוני, הם טוענים, קצת אנתרופולוגי ומשקף בורות עמוקה של החילונים. "אבי וסבי ואבי-סבי וסב-סבי עבדו ופרנסו ולמדו בישיבה", אומרים חברי, "מה הרבותא?" אני החלטתי לא להיעלב, וכל ביטוי שמקבלת המהפכה, נאה בעיני. השינוי משמעותי, הוא מקיף שכבות נרחבות בציבור החרדי, ומושפע מגורמים רבים ושונים - מהיפתחות לעולם הרחב והשפעה מבני משפחה בחו"ל, ועד לתהליך מואץ של ישראליזציה ורצון עז לקחת חלק במשק ובחברה.
נכון שאבותינו עבדו, ונכון שבצד תלמידי החכמים המסורים שחברתנו מטפחת היו תמיד "בעלי בתים" שנשאו בעול הפרנסה, אבל לימודים אקדמיים הם עניין אחר, שיש לו השלכות מרחיקות לכת. כשגמרתי ללמוד משפטים, ילדי והורי חיבקו אותי בגאווה, חשבתי שלא תהיה לי שום בעיה להשתלב באחד מהמשרדים המובילים: הציונים שלי היו גבוהים, כבר לא הייתי ילד וקשרי בעולם העסקים היו ענפים, וכל מי שמכיר אותי המליץ עלי בחום.
אבל השמחה היתה מוקדמת ומוגזמת, וקשה לתאר את מפח הנפש שגרם לי המפגש עם המציאות. טלפנתי למשרד מוכר, שכמה ממכרי העבירו לו המלצות רבות עלי. "כן, כן, נשמח מאוד", אמר לי בן שיחי, עורך דין ידוע, "בהחלט, תבוא ונדבר". אולם כשנכנסתי למשרדו הוא נראה נבוך ומופתע, בלשון המעטה. "אה - תראה", אמר. "אתה מבין שהאוכל כאן לא כשר?" הנהנתי. "ושאין פה מזוזות?" חייכתי. "נו, ותראה, יש פה נשים, ו...". ניסיתי להסב את השיחה לנושא הרלוונטי: האם אני יכול להתאים מבחינת כישורי ותחומי הידע שלי? לא קיבלתי תשובה. "בטח תהיה לך בעיה בשבת, לא?" שאל בן שיחי. "ומה עם הנחת תפילין? כמה פעמים ביום אתה מניח תפילין?" כשיצאתי, כבר ידעתי שהעניין אבוד. "איזה דוס שלחת אלי?" התגונן למחרת העורך דין החשוב באוזני מי שהמליץ עלי. בכך סתם את הגולל על האפשרות שאעבוד אצלו. ניסיתי אצל עוד שניים-שלושה. התגובה היתה דומה.
החברה הישראלית לא יכולה להמשיך לרקוד על שתי החתונות - גם לשנוא את החרדים על בדלנותם וגם לא להניח להם לעבוד. הצעירים מהציבור החרדי לומדים מקצועות מעשיים מאוד - משפטים, ראיית חשבון, מחשבים ומקצועות פארא-רפואיים - וכל תקוותם היא להשתלב במקומות עבודה, להוכיח את עצמם ולפרנס את משפחותיהם. אם לא תינתן לנו ההזדמנות, נבין סופית שהדיבורים היפים על המהפכה האקדמית הם עבודה בעיניים.
הכותב הוא בוגר הקמפוס החרדי של הקריה האקדמית קרית אונו, שותף בהגר-פאלוך - משרד עורכי דין.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
