האזינו: כשהרבי בכה בדרישה להוסיף בלימוד החסידות
● לא מצליחים להאזין? לחצו כאן
(תרגום מילולי חופשי, בלתי מוגה)
ישנם האומרים, שתורת הבעל שם טוב היא דבר כה נעלה, שאלינו זה לא שייך... –
הנה גם זה הוא היפך כל ענין תורת החסידות, כי תורת החסידות ניתנה בפירוש מפני שנהי' "אכשור דרא בתמי'", ולכן גילו את הרזין ורזין-דרזין דאורייתא, וכידוע המשל שאדמו"ר הזקן אמר, שזהו כמשל בן מלך חולה, והוא גילה, שמה יכול לרפא אותו? – רק האבן הטוב שנמצא בכתר אביו המלך. שבלי אבן טוב זה, יתכן, שכל הכתר יתבטל. ולכן לכתחילה אין המלך נותנו, אך כאשר באים למלך ואומרים לו, שהחולי גבר – הרי הוא מתחיל לחפש, אולי הוא ימצא רפואות אחרות, מבלי לסכן את כתר המלך.
(הבא להלן אמר כ"ק אד"ש בקול בוכים) דוקא אז, כשבאים למלך ואומרים לו, שהחולי החמיר עד כדי כך, שאפילו אם ישחקו את האבן... ויערבו אותו במים, וישפכו אותו, יתכן, שמצד תוקף החולי לא יגיע זה כלל... לבנו – אזי אומר המלך... שדוקא בשביל בן כזה הרי הוא מוציא בזאת את האבן הטוב מהכתר... ומצוה לשחוק אותו ולערב אותו במים ולשפכו על [פיו של] הבן... אולי... טיפה אחת תיכנס פנימה... ועי"ז ינצל...
ולכן, אם בזמן הבעל שם טוב היו זקוקים לגילוי דרזין דרזין...; אם היו זקוקים לזה בדור אדמו"ר הזקן, שאז זה אף נמשך בהבנה והשגה, כלומר זה הוּרַד למטה יותר, עד ששכל הגוף ונפש הבהמית יוכל ג"כ להשיגו, והלא אז הי' "דור דעה"... בערך לדורנו זה, הרי פשיטא, שהרזין דרזין שנתנו אז, אף שהפיות היו פתוחות בראשי אלפי ישראל... ובמילא הם פתחו את כלי-הקיבול בכל ישראל –
על אחת כמה וכמה בדורנו, דור יתום... כעת נותנים את מעיינות הבעל שם טוב באופן מובן עוד יותר, ובאופן גשמי עוד יותר, עד – כמ"ש בזהר, שאפילו תינוקות יוכלו להגיע למעיינות, ובטוחים, ויש... את הברכה ונתינת הכח מרבותינו נשיאינו... שאפילו אם בתחילת השתי' של הרזין-דרזין השפתיים קמוצות, וזה נשפך מכל עבר... ונמצא, שביטלו לפי שעה את כתר המלך... ושחקו את האבן טוב... והלבישו אותו באותיות כאלה שאפילו תינוק... בשכלו המגושם יוכל לתפסו, מפני שזה נהי' בדרגא שלו ובערך שלו...
ומובן עוצם הירידה הכרוכה בזה, שמהאבן טוב, שבזה תלוי היוקר, והיופי, והענין של הכתרת המלך – יהי' מזה משקה, שתינוק קטן לגמרי שאינו שייך כלל לשתי' זה יהי' בערכו, אך אז יש את ההבטחה, שסוף-כל-סוף זה "יחדור" ("דערנעמען"), כי "הלא... כה דברי כאש"...
אך זה יהי' אש על-דרך אש דקדושה, שאינה מבערת את הטוב, אלא רק מכלה את הלעומת-זה, את ענין הבוץ שהתקבץ מבחוץ, ואז זה נכנס פנימה וזה מחי' אותו אח"כ מן הקצה אל הקצה; מלעומת-זה, בתכלית הירידה, בג' קליפות הטמאות לגמרי – עד ("בל ידח ממנו נדח") ל"תהי צדיק" ש"נידון אחר רובו", עד שמגיע ל"תהי צדיק" באמיתית תואר שם "צדיק", שהוא מואס ברע בתכלית – ה"פדה בשלום" מצד העבודה ד"בכל מאדך".
וזוהי ההוכחה הגמורה, שאם בדורות שלפנינו הי' ההכרח והדרישה ד"יפוצו מעינותיך חוצה" – הרי כל שמתקרבים בעוד יום לביאת משיח זה הולך ונוגע יותר ומוסיף ומוכרח יותר; אם בדורות שלפנינו נתן המלך את האבן טוב, מפני שהעריכו, שאולי עצה אחרת לא תעזור...
על אחת כמה וכמה בדורנו, שכבר ניסו כמה ענינים, עד לענינים שלמעלה מדרך הטבע לגמרי*, ולא רק שלא ניצלו זאת לטוב, אלא עוד נהי' מזה ה"שמים אור לחושך": מענינים שהי' יכול להיות מהם ענין של גאולה – ניצלו אותם למשוך רחמנא ליצלן יהודים למטה ממדריגתם ממצבם וממעמדם –
[הרי מובן] בפשיטות הגמורה, שכעת "אין לנו שיור אלא התורה הזאת", שאפשר להראות באצבע, – מבואר שהחילוק בין "זאת" ל"הוא", ש"זאת" מורים באצבע, וכן בפנימיות-התורה מורים שזהו אלקות, כי זה לא מלובש בענינים של עולם, כמ"ש בזהר שזה נקרא "אילנא דחיי", "דלית תמן" ענינים של לא-טוב, הרי על אחת כמה וכמה שכעת נותנים ענינים של תורת הבעל שם טוב בריבוי יותר ובשפע יותר, ובאופן של הבנה והסברה והשגה יותר,
וזה יביא בעגלא דידן, שיהי' "קאתי מר" דא מלכא משיחא.
לחיים.
מכל אריכות הדיבור, ולאחר כל ההסברות, ומה גם ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וגם ידוע תורת הבעל שם טוב (שהרבי סיפר) על "תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה", שפירש, שנדרשת "מלאכה" של אהבת ישראל בצירוף ל"תורה", וגם הענין המבואר בארוכה באגרת-הקודש, שעיקר העבודה בזמן הזה היא דוקא עבודת הצדקה, ודוקא בימיהם הי' "תלמוד תורה כנגד כולם", הנה [כתוצאה מכל זה] עלול להיות, שדוקא בי"ט כסלו ישכחו לדבר אודות עיקר הענינים, והוא – שצריכים ללמוד חסידות בשופי ובהתמדה ובשקידה.
ולא רק אלה ש"תורתם אומנתם", (בחי' "תורתם אומנתם" כפי שהוא בזמן הזה), שבכללות ה"ז ה"יושבי אוהל", ובפרטות – תלמידי ישיבות, אלא אפילו אלה שהם רק "קובעים עיתים" לתורה, להיותם בעלי עסק – גם אצלם שייך, שהזמנים הפנויים יהיו "מוצפים" ו"מוטבעים" בלימוד התורה בכלל ובלימוד פנימיות התורה, תורת החסידות, בפרט.
דאף על פי שלכאורה בכל מקום מדובר על גודל הענין דאהבת ישראל ודמצוות וצדקה, וידוע כמה סיפורים וכמה מאמרים וכמה שיחות בזה – אף על פי כן, ומבלי הבט על כל ענינים אלה, הרי זו מצוה וחובה וזכות, וחוב קדוש (ככל התארים שצריכים לומר על כך), שמותר לאדם "לפרגן" לעצמו ("זיך פאַרגינען") להיות בקי בלקוטי תורה, ולפרגן לעצמו להיות בקי בתורה אור; ואין צריך לומר – לפרגן לעצמו להיות בקי בתניא,
ולא כל כך הבקיאות באותיות, שזה גוזל הרבה זמן, אלא העיקר – שלכל הפחות יהיו בקיאים בענינים ובתוכן הענינים שבספרים אלו ושב"המשכים" ושבמאמרים וכו' וכו'.
וכל המרבה וכל המוסיף – מוסיפין לו.
והיות שנחלש – – בשיחות הלשון המורגל הוא ש"נחלש ענין העבודה"; אך בדורותינו אלה נחלש גם ענין הלימוד כפשוטו, בפרט דתורת החסידות – מבלי הבט על כך שיש את ה"יפוצו המעיינות": לא צריכים ללמוד דוקא מ"כתב" שבקושי אפשר לפענח אותו, ומלא טעויות וכו' וכו'; יש מספיק מן הנדפס ומספיק מן המוגה וכו' וכו', העיקר שרק ישבו ללמוד, ואז יש את ההבטחה, ש"תהי' יד מקושריו והולכי בעקבותיו על העליונה", שהכוונה בזה היא, ["עליונה"] לא רק לגבי מי נמצא מבחוץ, אלא העיקר הוא – לגבי זה [=היצה"ר] שנמצא בפנים, ולא מניח לו לגשת ללימוד "אילנא דחיי", ללימוד פנימיות התורה, ללימוד תורת החסידות.
ויובהרו הדברים כפשוטו ממש: פשוט מהיום בלילה, ממחר בבוקר; ככל המוקדם וככל היותר – יוסיפו בהתמדה ושקידה בלימוד החסידות, ואח"כ יהי' בדרך ממילא גם ה"לימוד מביא לידי מעשה", אבל מה שאני מדבר כעת (ופי ולבי שוין!) – שיוסיפו בהתמדה ושקידה בלימוד החסידות, והלוך והוסיף הלוך ואור, עד שה"שמן" דאורייתא (רזי-דרזין), יומשך ב"יין" דאורייתא (רזין דאורייתא), וזה גם יתקן ("איבערמאַכן") את אופן ההבנה והשגה בלימוד ה"לחם" ו"מים" דתורה (נגלה דתורה).
* כנראה הכוונה להקמת המדינה בארץ ישראל.
מאפשרים לכם לקבל
