המעגל נסגר בפטרבורג
אלה וורזוב, מוסקבה

סתיו תשמ"ה.

לנינגרד (פרטבורג לשעבר), רוסיה.

הקומוניזם עוד שולט ברחוב ביד רמה, לא מודע לכך שאלו הן שנותיו האחרונות.
שבעים שנות קומוניזם עשו שמות ביהודי רוסיה. אלו שהצליחו להישאר נאמנים לה' ולתורתו, רובם עזבו מזמן את האדמה הבוערת. אלו שנשארו, רובם כבר דור שני ושלישי להתבוללות.

הסעיף החמישי בתעודת הזהות מוצנע ומוסתר. אלו שעדיין זוכרים כי הם נצר לעם היהודי, לא מבליטים, חלילה, עובדה "מבישה" זו. האנשים התרגלו לחיות תחת אוירת חשש מתמדת. דורות חדשים נולדים לתוך אוירה זו. אם אינך חושב בדיוק כפי שחושבים ראשי המפלגה – אין מקומך בטוח. ראשי האנשים התרגלו זה דורות לעבוד באותו קצב, באותו כיוון, וחלילה לא להסיט את המבט הצידה. הרי כל אחד יכול להיות זה שמרגל אחריך; השכן, החבר מהעבודה ואפילו בן הדוד האהוב.

אך שלהבת ישראל לא כבתה. היו כאלו, בודדים אמנם, ששמרו על הגחלת במשך כל שנות הקומוניזם. נשארו כאן, מאחורי מסך הברזל, ודאגו במסירות נפש שהנר לא יכבה.

ובזכותם, אט-אט, ישנם יהודים שמוצאים את הנר הדולק במסתרים. הנשמה היהודית הכמהה למעט אור לא נרגעת מרעיונות שקר, מאידיאולוגיה כוזבת. ומחפשת.

הורי היו מאותם אנשים. דור שלישי ל"פירות" הקומוניזם. אך הנשמה חיפשה ללא לאות. וברוך ה' מצאה. זה לא היה בקלות, ולא ביום אחד. אך כל מצוה שנודע להם עליה, החלו לקיימה.

ילד חמד צועד ברחובות הקרים של לנינגרד. בנם של "מסורבי עליה".  שנים עוד יעברו, עד שיזכו לקבל את האישור המיוחל ולעלות עם משפחתם לארץ ישראל. להתחיל לשמור מצוות בגלוי. כעת הכל מתקיים בסתר, תחת עינם הפקוחה של הק.ג.ב., תחת איום מעצרים ומאסרים.

ילד חמד צועד ברחובות הקרים של לנינגרד, אוחז ביד אמו, נחמה. עיני שקד גדולות ונבונות, שערותיו החומות גולשות אל מעבר לכתפיים, מסתלסלות על גבו. אחי הקטן והיחיד, דני. זה שנולד בנס שכלל לא חיכו לו. שלש שנים אחריי, פחות משנה אחרי המאסר של אבי, שלש-עשרה שנה אחרי נישואי הוריי.

הילד עולה בעקבות אימו לטרלייבוס הגדוש. שקט מוחלט שורר בטרלייבוס. כל אחד שקוע בעצמו.

האשה שעומדת ליד אמי פונה אליה בקול נמוך: "איזו ילדה חמודה יש לך!"
אמי לא מספיקה להגיב, דני אחי הקטן, בן השנתיים וחצי, עונה במקומה בקול ברור וצלול:

"אני לא ילדה, אני ילד. קוראים לי דני ואני יהודי!"

השקט האדיש הופך לשקט של תדהמה. כל יושבי (ובעיקר עומדי) הטרלייבוס סובבים את ראשם לעבר הקול הצעיר והבוטח, מתרוממים על קצות בהונותיהם, מנסים לראות מיהו "ילד הפלא" שכך מעז להכריז, בגאווה וללא פחד, על מוצאו היהודי!

הדבר היחיד שהיה חסר באותו מעמד, זו מנגינת רקע של ההמנון החב"די: "ניע באיוס יא ניקבו... נייט נייט ניקבו קרומיע בוגה אדנבו!"... – איני פוחד מאף אחד, רק מה' בלבד! אין, אין אף אחד, רק ה' בלבד!

אחי לא הכיר עדיין את השיר, אך הוא חי איתו. הוא חי אותו בנשמה.

*                       *                       *

סתיו תש"ע.

פטרבורג (לנינגרד לשעבר), רוסיה.

אל בית הכנסת הגדול מתאספים עשרות אורחים ומוזמנים, לחגוג את חגיגת האופשערעניש למענדי אש, בנם של השליחים ר' דני ורבקה.

הסבא, אבי ר' שמעון אש שיחי', הגיע במיוחד מארץ ישראל. הסבתא, נחמה ע"ה, צופה באירוע מלמעלה. היא בוודאי רווה נחת.

אבי מספר לאורחים זיכרונות מהעבר, וביניהם על דני הקטן, "הילדה" עם השיער הגולש.

על מסך הוידיאו נראה מענדי הקטן מקיים את מצוות היומיום, כשהוא מקדים הסבר קצר ומתוק על כל מצווה אותה הוא מקיים.

ועתה מופיעים על המסך האב והבן, ר' דני ומענדי אש. אבא מדפדף באלבום תמונות משפחתי, ומספר בקצרה למענדי בכורו את הסיפור המשפחתי שלנו.

הדמיון בן האבא לבן מדהים. אותן עיניים, אותו אף קטן ואותו שיער חום ומסולסל הגולש אל מאחורי הכתפיים.

הקהל מרוגש. רובו ככולו - תושבי העיר, והשליחים כמובן. מסכת החיים של משפחתנו חולפת על פני אותם מקומות המוכרים להם בחיי היומיום.

הוידיאו מסתיים. את מענדי הקטן מעמידים על במה, ומושיטים לו את המיקרופון.
ביד בוטחת אוחז בו מענדי, ובקול ברור וצלול, ללא פחד או בושה, מתחיל לשיר בקול:

"ניע באיוס יא ניקבו... נייט נייט ניקבו קרומיע בוגה אדנבו!"... – איני פוחד מאף אחד, רק מה' בלבד! אין, אין אף אחד, רק ה' בלבד!

מעגל שנסגר.