מאת הרצל קוסאשוילי, COL

שני אירועים מכוננים, בסמיכות מפתיעה האחד מהשני, כשהאחד מעצבן והשני משעשע, זרקו אותי באחת שנים רבות לאחור, אל מיטב שנותיי הצעירות והמבטיחות. הראשון היה מעצבן במיוחד, שכן הוא היה קשור באופן ישיר למגבלה חוקית שהוטלה עליי. השני, פשוט התמזג לו בתזמון מפתיע עם האירוע הראשון, ולמען האמת היה יותר משעשע ממעצבן.

ומעשה שהיה כך בדיוק היה. לפני כשישים וחמישה יום התדפק לו שליח הדואר על דלת ביתי ובידו מכתב רשום ממשרד הרישוי. לרוב, אינני נוטה לפתח תקוות במכתבים רשומים המגיעים אליי בהפתעה גמורה. שכן, אם לא מדובר במעטפה או חבילה שאתה מצפה לה, בדרך כלל יחכה לך במעטפה איזה איום מעורך דין קיקיוני בגין חוב של 30 שקלים לחברת תקשורת שתפח ל1500 שקלים פלוס שכר טרחה במקרה הטוב. או דו"ח תעבורה ושלילת רישיון במקרה הרע.

אם טרם ניחשתם, אז כן. במקרה שלי המדובר היה במשרד הרישוי שהודיע לי חגיגית וצבעונית שעקב צבירת נקודות שלילית ברישיון הנהיגה שלי בארבע השנים האחרונות, אני נידון לשישים ימי שלילה מידיים. כשבסוף ריצוי העונש הנ"ל, מה שיעמוד ביני ובין הרישיון הלא נכסף בלשון המעטה, הוא מבחן עיוני בתיאוריה.
מעבר לעובדה שהרגשתי נכה בחודשיים האחרונים, הטריד אותי המבחן שהיה כחיץ נטוע ביני ובין היכולת להתנייד בחופשיות כאדם מן היישוב.

לך עכשיו תחזור לגיל 18 בחרישת ספרי תיאוריה ותצרוב בזיכרונך ההולך ומידלדל ציורי תמרורים וסימני דרך.

למרות הזלזול המופגן שלי בחומר הלימוד והשאננות שנפלה עליי, הכישלון לא היה אופציה בעבורי. שכן, חברים לצרה הקפידו לציין באוזניי בכל הזדמנות: "רק ערבים ועולים חדשים נכשלים בתיאוריה ראשונה..."



נכשלתי. הבושה אכלה את ליבי וכליותיי. מסתבר שלא אמדתי נכון את רצינות המבחן ובטח שלא את ניסוח השאלות המטעה. תשכחו מדפים ועפרונות, הכל מתנהל מול מחשב אכזרי וחסר כל רגש. לא שאני מחפש תירוץ ראוי, אבל זו האמת. בפעם השנייה, לאחר מספר ימים, כשאני כבר למוד סבל וניסיון, הכיתי את המחשב שוק על ירך והרישיון המיוחל הופקד בידיי שוב. כמה חבל, בדיוק כשהתחלתי ליהנות מהנהגים שהוצמדו אליי וטלטלו אותי על-פי גחמותיי אנה ואנה.

אם כבר לחזור במנהרת הזמן לנעורים, אז עד הסוף כמו שאומרים. בדרכי למבחן הגורלי בשבוע שעבר, תקף אותי דז'ה וו נוסף שגרם לי להרגיש צעיר בכמה שנים טובות, הפעם ההתקפה באה לי מהרקה השמאלית, שאחראית ככל הנראה על כל זיכרונות ה"פלאש" הללו המכונים בצרפתית, "דז'ה וו".

בעודי פוסע לתחנת הרכבת הסמוכה למקום מגוריי הבחנתי בי'. הליכתו האיטית ומבטו המושפל מבעד לכובע המצחייה המודרני, הסגירו את עובדת רפיונו הבריאותי. צמצמתי את הפער בהליכה מהירה ובחנתי אותו במבט בוחן. הוא היה נראה מהורהר ומוטרד עד לשד עצמותיו. מה שלא נראה עליו בדרך כלל.

"לאן"? שאלתי בסתמיות. תוך כדי ניסיון להיות מנומס ותכליתי די הצורך ולחלוף על פניו במהירות, בכדי לסכל כל סיכוי לשיחת רעים לבבית וממושכת.
-"לבקו"ם" הוא ענה לי בחיוך מוסווה.

"ואללה? אתה מתגייס? בן כמה אתה"?

-"איזה מתגייס, אני בדרך לקב"ן..."

"אההה... גם אתה עם בעיית הרטבה חריפה בלילות ובימים"? התעניינתי.

-"לא, אני פוחד להחזיק נשק..."

"הבנתי אותך, אז אתה פציפיסט" הנהנתי בראשי כמשתתף בצערו.

-"כן, משהו כזה. הרצל תגיד, איך אתה קיבלתי פטור"? ניסה י' לדלות ממני מידע
מעודד ביומו הגורלי.

"עזוב, זה סיפור ארוך" ניסיתי להתחמק.

-"זה היה קשה"? המשיך בשלו.

"ממש לא, באתי נטורל, כמו שאני..."

כך, בדרכנו לתחנת הרכבת, מצאתי את עצמי מגולל באוזניו בעל כורחי את מערכת היחסים הקצרה ביני ובין צבא הגנתנו שנקטעה באיבה בטראגיות.
הימים ימי אוסלו הזכורים לשמצה ולמשיסה. הצו הראשון מתקבל בהתרגשות גדולה. אין מה לומר, הבלתי יאומן קרה.

הצבא מוצא אותי ראוי לשירות ביטחון.

בפגישתי הראשונה עם נציגי הצבא בבקו"ם בתל-השומר, היה נדמה לי כי הם צופים לי עתיד מזהיר בפסגת הפיקוד הצה"לי לעשרים שנה הקרובות לפחות.
בצו השני, הבועה כבר התפוצצה להם בפנים. האמת, גם לי.

זכורני כמו היום עת התבקשתי לעלות על המשקל בכדי לאמת את עובדת היותי בשר ודם ולא איזה נפיל. טיפסתי על המשקל החלוד "בסגנון פעם" והחשש האמיתי לשלום המוצר ניבט מעיניהם שהיו קרועות לרווחה. משם הריצו אותי, במהירות של אמבולנס רעשני, בעודי מנסה להתארגן על המלתחה שבידיי לחדר הוועדה הרפואית. שם הושיבו אותי אל מול קצינת הבריאות, אישה נמוכת קומה ומאיימת בשם שושנה. למזלי הטוב, החולצה שלבשתי באותו היום הייתה קטנה לפחות בשתי מידות ממידתי האמיתית והטובה. כך שכל ששת הכפתורים בחולצתי ההדוקה "צעקו הצילו". גיהוק אחד קטן שלי, היה ביני לבין לירות היישר אל תוך עיניה את כל הכפתורים בצרור רצחני.



"תראה הרצל, המצב שלך לא טוב", ניסתה להפעיל עליי מניפולציה רפואית ציונית. "אם אתה רוצה להתגייס לצבא, אתה חייב לרדת במשקל! אני דוחה לך את השירות בשנה, בתקווה שעד אז הדברים יסתדרו".

ברוך הוא וברוך שמו, הדברים אכן הסתדרו, אבל לגמרי לטובתי. במהלך השנה המשכתי באדיקות פונדמנטליסטית לתפוח בהדרגה כבצק רווי שמרים. עד שלבסוף הם התייאשו ממני ושלחו אותי בכרטיס חד-צדדי לביתי, מבלי יכולת לסוב על עקביי לאחור. כמובן, לא לפני שסירבתי בנימוס להצעתם ל"שירות התנדבות".

"וואו, ממש בקלות קיבלת פטור. הלוואי עליי" התלהב בן-שיחי המודאג.

-"שמע, אני ממהר, יש לי מבחן בתיאוריה, אבל אל תדאג, יהיה בסדר" הרגעתי
אותו.

"תיאוריה?! אין לך רישיון?!"

-"יש. אבל כרגע אין. עזוב, גם זה סיפור ארוך..." 

ליקטתי באוזניו ללא תשלום, מספר עצות לזירוז ולהשבחת תהליך התנתקותו מצה"ל. ותסלחו לי על שאינני מפרט כאן את הדברים, מפאת "חוק צנעת הפרט".
שלושה ימים לאחר מכן, ביום שבת-קודש, פגשתי בו בדרכי לבית הכנסת, כשהוא מוקף בחברים ובבני משפחה. הפעם הוא היה נראה מעודד ויציב יותר. מקריצתו העליזה לעברי, הבנתי שיושרו ההדורים בינו לבין משרד הביטחון.

כשהוא החווה בידו לעברי בתנועה שאלתית כנהג האוחז בהגה בשתי ידיו, השפלתי מבט, פשטתי את ידיי לצדדים, גלגלתי את עיניי השמיימה ומשכתי בכתפיי כמשלים עם גורלו המר. הוא היה בהלם. בטח גם הוא מאלה שחושבים שרק ערבים ועולים חדשים נכשלים בתיאוריה ראשונה... אוי לבושה.