רחוב 86 וסנטראל פארק ווסט, מנהטן.

המוני אדם נחפזים ונעים במהירות, מוניות צופרות, אופנת שיא צועדת בסטייל.

השנה היא 1972.

בלב הפעילות הקדחתנית המטורפת הזו ישנו אי שקט של שלווה. קהל אנשים מתאסף סביב איש צעיר רזה ומזוקן העטוף במפת שולחן משובצת, ישוב בתנוחת לוטוס, בוהה באפו ומקרין שלווה לכל המחפשים הנמשכים לתדריו. גורו, סוואמי, כאן בביג אפל! אפילו אנשי ניו-יורק הקשוחים היו משועשעים.

הוא מתראיין לאמצעי התקשורת, וזאת בשפת סימנים כדי לא לשבור את שתיקתו המדיטטיבית, את הטכניקות מהמזרח הרחוק שאותן תרגל במשמעת חסרת פשרות כדי שיביאוהו למצב זה.

הסוואמי הזה לא גדל במערה בהרי ההימלאיה, אלא בבית יהודי אמריקאי טיפוסי. גם שמו לא היה אקזוטי, פשוט גיל לוקס, נער יהודי חביב. את הסדק הראשון בהשקפת העולם המערבית החומרנית של גיל יצרה שהות ביפן עם המרינס האמריקניים. הוא היה מוקסם מאמנויות הלחימה ומן הניתוק הבודהיסטי השלו, אך כשחזר לארצות הברית, הלך בכל זאת לקולג' וצעד בשביל להצלחה עסקית.

עד מהרה חי גיל את החלום האמריקני, עם בית שעוצב במיוחד לפי טעמו, מכונית לוקסוס וסטטוס של מנכ"ל. אך הריקנות כססה בו. "כשאעשה יותר כסף, האם אצטרך לקנות בית גדול אף יותר? האם בשביל זה באתי לעולם?"

היפים יחפי רגליים משכו את מבטו. הוא שיחרר את עצמו מעולם העסקים והצטרף למחפשי הדרך של שנות השישים בחיפוש אחר אמת עמוקה ומקיפה יותר. הוא נסע בטרמפים דרך צפון קליפורניה, חיפש חיים אורגניים במקסיקו ופרץ את המוסכמות והציפיות של החברה. במסעותיו נתקל גיל ביוגיסטית קשישה שהראתה לו "סרט מדהים על הגורו שלה בהודו".

עד מהרה יצא גיל על מטוס לכיוון האשרם של הגורו בדרום הודו, בחיפושים אחר הדבר המוחלט. הוא ספג את התורה ההינדית והתמסר בהתלהבות למאמצים להגיע לגובהי הרוח שאותם הבטיחה היא הבטיחה. שנים ארוכות של מדיטציות עמוקות ושל כל מיני תרגילים קיצוניים "לא הביאו לי כל שמחה, רק רצון הולך וגובר למצוא את הנצחי".

במשך הזמן ראה גיל את הסטיות והסילופים אצל הגורו שסתרו את השאיפות הרוחניות שבהן הוא התהדר כל-כך. הוא שב לאמריקה, "שם אני מדבר את השפה ומסוגל לעזור למישהו".

בעודו נודד ועובר טיולים והרפתקאות בדרכים, משך גיל נשמות תועות אחרות. "הם אמרו שהם מקבלים ממני איזו תחושה מיוחדת. משהו קרן ממני שרומם אותם וגרם להם לחשוב על אלוקים". הרוחות החופשיות הלכו בעקבות הרוח ותחושת ההדרכה, שהובילה אותם על פני היבשה עד ספסל מחוץ לסנטראל פארק. גיל התיישב לנוח וחש כבול למקום כבאמצעות מגנט. אחרים קרבו לאנרגיה העדינה הבוקעת ממנו, והניו-יורק-טיימס דיווח על "הגורו מסנטרל פארק המתפנן על הדשא".

עשר שנים קדימה. האידיאליסט האמיץ שלנו שינה כליל את אישיותו והפך ליהודי נלהב ומסור החי כעת בעיר העתיקה בירושלים, מרחק הליכה קצר מן הכותל המערבי. כיצד הפך הגורו לגפילטע-פיש ולרעשן של פורים?

הטריפ הגורואי מאבד את חינו
"הייתי עושה מדיטציה 23 שעות ביממה. תחושות ההתעלות היו אקסטטיות, ותחושות השפל היו כואבות וגם תכופות יותר מרגעי ההתעלות", אמר גיל ותהה, "מדוע נותרתי לשבת במשך שנים על אותו הספסל? בשביל התועלת המועטה שהבאתי?" הוא ניסה את הנצרות, אך הכיר בסילופים שבה, ואז החליט "לנסות את היהדות".

הממ... ובכן, אחת המצוות היא לשים ציציות בשולי הבגד. חז"ל מסבירים כיצד ניתן לקיים את המצוה, אך גיל הכיר את הפסוק מהתנ"ך בתרגומו לאנגלית וביקש לשים "שנצים" על שולי בגדיו. הוא קנה חוט מתאים לשנצים בחנות החוטים המקומית וקשר ברצינות שנץ אחד לכל פינה, כולל לצווארון חולצתו, לשרווליו ולחגורת מכנסיו. כך, כשהוא נראה ככיסוי לספה, הוא המשיך לנסות עוד מצוות בדבקות תמימה, ועשה את דרכו לירושלים. במהלך השנים הבאות, הרצופות הרפתקאות מצחיקות ונוגעות ללב, צמח גיל והפך לאישיות תורנית רוחנית עמוקה ויציבה.

כיום, מסירותו העמוקה של גיל והדחף שלו לחפש את האחדות מצאו קרקע פורייה שבה הכו שורשים כה עמוקים שהם מסוגלים להתמודד עם כל דבר. מדירתו שבעיר העתיקה שבירושלים יוצא גיל לתקשר עם בוראו עם ה"מניין" המתכנס בעת זריחת השמש בכותל המערבי.

את ההשראה שלו הוא חולק עם תלמידיו בכל רחבי העולם דרך כתביו, דרך רשימת התפוצה שלו בדואר האלקטרוני, ודרך אתר האינטרנט שלו. גרפיקה חדשנית מאירה יחד עם תורה חסידית ממחישים את היבט האלוקות המוליד את הבריאה הרב-גונית. הוא מלמד גם קורס מקוון במדיטציה יהודית במכון היהודי במישיגן.

אחרי שנים רבות ומפרכות של מאבק למציאת אחדות הבריאה דרך הרבה דרכים מן המזרח הרחוק ומן הנצרות, מכוון גיל במיוחד לגרעין העמוק הזה של היהדות.

גיל מוכר היטב ב"דוכן התפילין" של חב"ד בכותל המערבי. בהומור, חום ואהבה, הוא עוזר לאלפי יהודים, תיירים, מבקשי דרך, ישראלים קרירים, חיילים, פוליטיקאים מבקרים, לקיים את המצווה הזו. בעשותו את החוויה לאישית ומשמעותית יותר, הוא מבקש מן האדם "חשוב על כל האנשים במשפחתך, אחד אחד. נסה לחשוב עליהם כשפניהם מוארים ומחייכים. התפלל לשלומם ולכל אדם אחר שאתה מכיר. התפלל עבור כולנו. אל תשכח את החיילים שלנו, את היהודים הנמצאים במקומות מסוכנים, ואת הסובלים בבתי החולים."

תוך שהוא משתף אחרים בלקח שלמד בדרך הקשה, מעניק גיל תקווה וכיוון לאנשים רבים. "מדוע היה עליי לעבור את הצעדים הארוכים והקשים הללו בטרם הגעתי הביתה?" הוא מהרהר. אך לרוב הוא מתאר בהומור דווקא את ימיו כשהיה עטוף במפת שולחן ושערו אסוף בקוקייה: "זה לא באמת היה כיף גדול לשבת שם בצריף שלי ביער ולהצמיד את ידיי חזק זמן כה רב עד שהן נסדקו ודיממו, וגם החודשים הרבים בהם עינו אותי השדים בתקופות של שמחה גדולה לא היו משהו משהו". אבל כאשר צלצל אליו בייאוש צעיר מודאג שהמדיטציה הבודהיסטית החלה להפוך לקולות באוזניו ולכוחות רשע שעמם היה עליו להיאבק, היה גיל מסוגל להדריך אותו רק כאדם המכיר את השטח.

במקום לברוח מעברו, משתמש גיל בלקחים הייחודיים והמטורפים שלמד בעברו כדי לעזור לאנשים אחרים. שליחותו של גיל כעת אינה "לברוח מן הסרט ולהגיע למקום שבו העולם לא משפיע עליך יותר", אלא לחיות הלכה למעשה את התמצית הגבוהה ביותר של התורה כפי שהוא גילה אותה, הגלומה בדבריו של הרבי המהר"ש, רבי שמואל מליובאוויטש: "צריך להכיר את הדרך להיכלות העליונים, אך זה לא הכרחי; כל שאתה זקוק לו הוא לעזור לרעך בלב שלם, ליהנות מעשיית טובה לאדם אחר".