מערכת COL
|
יום י"ד חשוון ה׳תש״ע
01.11.2009
בשם אומרם: תראו מה חושב הבלוגר הפופולרי על חב"ד
יאיר רוה, עורך הבלוג הפופולרי "סינמסקופ", אחד הבלוגים הנקראים ביותר ברשת ואף נבחר ל"אחד מעשרת הבלוגים הטובים בעברית", החליט להקדיש את הפוסט השבועי לחב"ד ברמת-אביב ולכתבה בעיתון "העיר" נגד חב"ד ● "אנחנו עוצרים לרגע את עדכוני הקולנוע הסדירים כדי להזדעזע מכתבת השער הכמעט אנטישמית של 'העיר' השבוע, בו הם 'חושפים' מזימה של חב"דניקים להשתלט על רמת אביב ג' ולגרום לה להתחרד", הוא פותח את הבלוג, בו הוא מנסה לנתח את חב"ד מומלץ לקריאה ● מזדהים עם הבלוג? חולקים על התובנות? בואו להגיב >>>
יאיר רוה על רקע הקניון ברמת-אביב (צילומים: מאיר דהן, COL ואמנון וינר)
אנחנו עוצרים לרגע את עדכוני הקולנוע הסדירים כדי להזדעזע מכתבת השער הכמעט אנטישמית של “העיר” השבוע, בו הם “חושפים” מזימה של חב”דניקים להשתלט על רמת אביב ג’ ולגרום לה להתחרד.
כשאני קורא בעיתון תיאור של יהודים עם כיפות וזקנים זוממים מזימות השתלטות, אני מחפש את הלוגו של “דר שטירמר”. “העיר” הפך, לצורך הכתבה, לצינור התעמולה של גוף בשם “רמת אביב החופשית”, שנכנס לפניקה בגלל פעילות חב”ד בשכונה. אבל ממה הפניקה? קראתי את התיאורים: נראה שהם ממש מבועתים מזה שמסתובבים להם חרדים בשכונה. כלומר, זו בהלה על רקע אסתטי.
אבל מילא אם החרדים האלה היו צועדים בשקט ממקום למקום בלי למשוך אליהם תשומת לב, לחב”דניקים - שלא מבינים כנראה שהם רק אורחים ברמת אביב ג’ ושלמעשה מקומם הטבעי הוא (כפי שנרמז בכתבה) הוא בהתנחלויות - יש חוצפה למקם שולחנות בקרנות הרחוב ולהציע לעוברי אורח (אפילו לילדים! הפדופילים המסוכנים האלה) להניח תפילין. חי נפשי! תפילין!
זו כתבה ראשונה בסדרת כתבות, שהרי ברור שעד הכתבה השלישית ימצאו כתבי העיר סליק תחמושת עם תמונתו של הרבי מלובביטש מתחת לקניון רמת אביב - שהיה, אלוקים! הקונספירציה! שנים בבעלותו של לב לבייב, אחד התורמים הגדולים של חב”ד.
אבל התיאור שעולה מהכתבה ב”העיר” לא מחמיא לשום צד. החב”דניקים מתוארים כרשעים, הזוממים לחטוף נשמות תמימות, זכות וחילוניות, ו… להחדיר בהם “מסרים תורניים”. ותושבי רמת אביב? הם יוצאים פשוט אידיוטים מהתיאורים בכתבה.
אבל לפני שנמשיך: כמה דיסקליימרים (מתחזר עם כלייזמרים, כי גם אני, באופן תת מודע, מנסה להחדיר בכם “מסרים תורניים”).
א. עיתוי הכתבה מגיע בעקבות אירוע אלים שקרה בסוכות בו נצעקו צעקות ואוגרפו אגרופים. מה קרה בדיוק, לא ברור. אבל הרוחות התלהטו. אני חושב שזה אמור להיות ברור שחב”דניקים, כמו חילונים, הם בני אדם. וככאלה יש ביניהם מקסימים ויש ביניהם בהמות. יש עדינים ויש חמומי מוח. אני רוצה לעסוק כאן בנושא העקרוני, אבל חשוב שיהיה ברור שכל אקט של אלימות ובריונות - לא משנה מאיזה צד - אסור לו לקרות, וצריך להיות מטופל ונענש.
ב. אני לא מכיר את פעילות בית חב”ד ברמת אביב ג’ או את הרב יוסי גינזבורג, מנהל המקום. אבל אני מכיר לא מעט בתי חב”ד אחרים בארץ ובעולם, וכמה מהחוויות היפות, הרוחניות, האנושיות והמשמחות שעברתי בחיי היו בבתי חב”ד. אני חוקר את העולם החב”די לצורך פרויקט שאני עובד עליו, ובאופן פרטי אני מתעניין בכלל בכל עולם החסידות, ובעיקר חב”ד וברסלב.
כן, כמה מחבריי הטובים הם כאלה. וכן, אני מכיר היטב את כל המזימות והתככים של חב”ד. ונדמה לי שאם כתבי “העיר” היו הולכים לשבת שעתיים בבית חב”ד ברמת אביב ג’ (או בגינת שינקין) הם היו מבינים היטב מה המטרה ומה דרכי הפעולה. זה לא סוד. אגב, גם את ספריו של הרבי מלובבטיש ושאר אדמו”רי חב”ד לפניו, ניתנים לקנייה בלא מעט חנויות. הכל כתוב שם.
חב”ד תמיד משכו אל עצמם אש, כי בעצם הניסיון שלהם לבקש או לשכנע אנשים להניח תפילין, או לחלק נרות להדלקה בשבת, נתפס כמשהו שלא מזוהה עם דרכה של היהדות להסתגף בתוך עצמה ולא לעסוק בשידול. אבל שיהיה ברור, לעמוד בקרן רחוב ולהגיד לעוברים והשבים “צדיק, הנחת תפילין היום?” זו לא כפייה דתית. לא יותר מאשת המכירות בסופר שמציעה לך לטעום גבינה חדשה. למה זו לא כפייה? כי אתם יכולים להגיד “לא, תודה”.
אז למה הם שם, למה הם מציעים? למה? כי הם מאמינים. הם מאמינים שכל יהודי שהם יצליחו לשכנע לקיים מצווה אחת מהתורה באותו יום, יעזור להם לקרב את הגאולה, את בואו של המשיח. הם לא מבקשים כסף על זה, הם לא עושים תנאים, הם מציעים לכם להניח תפילין ושתמשיכו בדרככם. אבל אתם מחפשים אג’נדה סודית.
אז כן, יש אג’נדה סודית, והנה אני אחשוף אותה (ואם כתבי “העיר” ידברו עם חב”דניק, או עם כל דתי, הוא גם יחשוף להם את הסוד הזה): הם מאמינים שמי שיניח תפילין, אחרי שלא הניח תקופה ארוכה, או אולי אפילו מעולם, פתאום ירגיש משהו שהוא לא הרגיש קודם. התחברות לקב”ה. נוכחותה של שכינה. קליק המחבר בינך ובין עולמות רוחניים עליונים. נשבע לכם, בזה הם מאמינים. הם מאמינים שאם תניחו תפילין פעם אחת, תרצו להניח תפילין אחרי זה שוב ושוב. כן, זה הסוד הגדול שלהם. הם מאמינים שאתם תראו את האור.
לכן הם לא צריכים כפייה, אלא רק עידוד. הם מאמינים שאחרי זה כבר תהיו בעניין. ועכשיו אני אגלה לכם עוד סוד: בלא מעט מהמקרים, הם צודקים. וזה מה שבאמת מפחיד את ארגון “רמת אביב החופשית”. שהם צודקים. כי הם רואים את מול עיניהם: אנשים חוזרים בתשובה.
פה אשתף אתכם באג’נדה הפרטית שלי. הפחד הגדול של החילונים מהחרדים נובע מזה שהחילונים חושבים ש”אמונה” ו”תשובה” הם מילים נרדפות ל”התחרדות”. וזה המקום שבו החילונים מפסידים ברוחניות. כי בין תפיסת החיים של החרדים, ובין תפיסת החיים של החילונים - שניהם אולטרה-קיצוניים בהחצנת אורח חייהם - יש מנעד עצום של דרכים לביטוי אמונה וקיום מצוות, שלא כוללים שינויים במלבושים, בתספורות ובדגלים.
הפחד מפני “התחרדות” - שמייצגת את הדרך היחידה שהחילונים תופסים לקיים חיים של מצוות - היא ההפסד הגדול ביותר שלנו, החילונים. כי החב”דניק הממוצע יספר לך בלהט למה כדאי לך לשמור מצוות, ולשמור שבת, ולשמור כשרות, אבל הוא לא ידבר איתך על להיות חב”דניק. על החלפת בגדים וחבישת מגבעת. וזה הדבר הכי מצער - אני רציני, זה מצער אותי עד דמעות - שאנשי רמת אביב ג’ זועמים על אנשי חב”ד כי… הם הקימו סוכה. ריבונו של עולם. סוכה. סוכה זה לא חב”די, או חרדי. זה עניין יהודי. סוכה! תחשבו על זה.
לכן אני נזעק מהעובדה שיש לכל המאבק הזה סאבטקסט אנטישמי, כי הוא הופך את הסוכות לדבר לא לגיטימי. וכי אנשי רמת אביב מוחים נגד… הקמת מקווה. זה מצמרר ממש. ובגלל שיהודי לא באמת יכול להיות אנטישמי, אז זה סתם עניין של שנאה עצמית. של רצון להתגרש מכל דבר שמייצג כל זכר שהוא למצוות, הלכות, מנהגים וחגים. ויותר חמור: למנוע מיהודים מאמינים לעסוק בהלכותיהם. וזו האירוניה של המצב היהודי: כי כשרוצים להקים מקווה ברמת אביב ג’ הכותרת היא “התחרדות!”. אבל אם בווינה, חס ושלום, יקום גוף ציבורי שיתנגד להקמת מקווה (או סוכה) הכותרת תהיה “האנטישמיות בעלייה!”.
חזרה למזימה הגדולה של חב”ד לכבוש את רמת אביב ג’. על פי הדיווח של “העיר” בעוד הח”בדניקים הם הרשעים, מי שיוצא כאן קצת טמבל הם תושבי רמת אביב ג’. אתם להוטים להישאר חילוניים? לא קראתי שום דבר בכתבה שבו מישהו כופה עליכם. מציעים לכם תפילין? תסרבו. מציעים לכם נרות לשבת? קחו ואל תדליקו. מציעים לכם גן ילדים דתי כי העירייה לא הקימה מספיק גנים? אל תירשמו. הם מציעים, נכון. מה רע בלהציע? להפך, זה דבר טוב ונפלא.
הם רוצים לחלוק אתכם את תפיסת עולמם. חייכו אליהם ותגידו שנוח לכם במקום בו אתם נמצאים. כאמור, אני מכיר לא מעט חב”דניקים ובתי חב”ד ברחבי הארץ, מעולם איש מהם לא ביקש, כפה או התנה ממני דבר בעבור הכנסת האורחים שלו. הם באמת מאמינים שמי שנחשף לעולם של רוחניות ואמונה, ירצה לקחת אליו משהו מהעולם הזה גם בצאתו ולשמר אותו. לא תמיד הם מצליחים.
להפך: לרוב הם לא מצליחים, רוב האנשים באים, מתחברים לאיזושהי רוחניות או תרבות או עולם שהם זוכרים מהבית של הסבא והסבתא, עולם שאם כבר יש כפייה בארץ היא לנטוש ולזנוח אותו, וממשיכים הלאה. ואם אתם לא מעוניינים אפילו בנוסטלגיה הזאת, אם אתם רוצים להיות חילוניים אדוקים? אמצו את הטקטיקה של חב”ד וגייסו אנשים לשיטתכם. שימו שולחן בפינת הרחוב ממול והציעו לעוברים והשבים… לא יודע מה, משהו חילוני.
הקימו גן ילדים חילוני ש”ימלא את הוואקום” שנוצר מהיעדר הטיפול העירוני. הקימו “בית חול” והציעו לעוברים ולשבים להיות בו וללמוד על אורחות חיינו.
האמצעים בהם בחרו אנשי “העיר” להציג את פעילות חב”ד נסמכים על שתי טקטיקות שאני לא מצפה למצוא בעיתון שאמור להיות נאור וליברלי: בורות ודעות קדומות. בורות, כי נדמה שהם לא טרחו אפילו לברר דברים בסיסיים לגבי המהות של הדבר הזה שנקרא “שליחות” אצל חב”ד.
מצוין בכתבה שהרב גינזבורג הגיע לרמת אביב אחרי “קדנציות” באיים הקריביים, אוסטרליה ותאילנד. ובכן, לשליחי חב”ד אין “קדנציות”. שליח נשלח למקום בו עליו לפעול לקירוב הקהילה ליהדות, ושם הוא מקים ביתו הקבוע. זה לכל החיים.
לפני 13 שנה, על פי ציר הזמן המתואר בכתבה, היה הרב גינזבורג בן 24, שזה הגיל בו לרוב שליח מתחיל את שליחותו (השליחות היא משימה משפחתית. שלוחיו של הרבי יהיו תמיד זוג נשוי, לרוב כבר עם תינוק ראשון).
בין הגילאים 18 ל-23, אחרי סיום הלימודים בישיבה גדולה, חסיד חב”ד עובר מסלול לימודי, בו הוא לומד הלאה, לרוב לימודי סמיכה (הסמכה לרבנות), הוא עובר בין בתי חב”ד בעולם בתור “בחור” (חסיד לא נשוי), שם הוא עוזר לשליחים הקבועים בימי החגים והלחץ, וגם כדי ללמוד מהי עבודת השליחות, הוא מתחתן, עושה צבא, ואם הוא ואשתו בוחרים בחיים של שליחות ונמצאים מתאימים בערך בגיל 24 הם מוצבים בקהילה שתהיה ביתם החדש. בתל אביב בלבד יש 20 בתי חב”ד, בפורמטים כאלה ואחרים.
את הבורות אפשר להשלים באמצעות חיפוש באינטרנט, כי חב”ד היא החסידות הכי ענפה והכי מתקדמת מבחינת שימוש באינטרנט להפיץ את דרכה ולשמור על קשר בין חסידיה הפזורים בכל העולם. ובכלל, אם אנשי רמת אביב ג’ יעצרו לשוחח שניה עם החב”דניקים הם יגלו שהם גם מהזרמים הכי פתוחים ביהודות החרדית (הרב אלישיב הפוסק הראשי של הזרם הליטאי, רואה באינטרנט אסון).
בשעה שיש פלגים אולטרה-קיצוניים בין החרדים שעבורם כל מי שאינו שומר מצוות הוא מבחינתם כלל לא יהודי ולא ראוי לשיחה או לניסיון קירוב, החב”דניקים מאמינים שבכל יהודי - לא משנה כמה הוא התרחק מהדת - יש עדיין איזשהו ניצוץ של אמונה שקבור עמוק בנשמתו, ושאם הוא יתקרב אפילו במילימטר אל הדת והאמונה, הניצוץ הזה יתחיל לבעור מבפנים. ויש לומר: יש בזה משהו. לא תמיד, לא אצל כל אחד, לא בכל מצב, אבל זה לא רעיון מופרך.
אבל חמורה מהבורות היא הפצת השנאה והדעות הקדומות. הכתבה ב”העיר” שוב מדביקה לחרדים סטיגמות כוללניות, שמדהים שדווקא עיתון כמו “העיר” נותן להם יד - הרי דווקא מקומון תל אביבי צריך להיות רגיש לסטיגמות, לא? אז אליבא ד”העיר”, החרדים הם שוב, פולשים לטריטוריות לא שלהם (זוכרים מי עוד תיאר את היהודים המזוקנים עם המגבעות כיצור שפולש לבתים ולערים של החילונים המערביים הנאורים?), החרדים הם בריונים אלימים (כי היתה תקרית אחת שהתפתחה לתגרה, למרות שכתוב שם מפורש בכתבה שמי שהתחמם לא היה בכלל מאנשי חב”ד רמת אביב), והחרדים הם לאומנים-קיצוניים (שהרי זה ברור, אם אתה מתנחל, לך לגור ברמת אביב).
“העיר” חוגגים את העובדה שאביו של הרב גינזבורג גר בהתנחלות יצהר וכתב ספר שמביע תמיכה בברוך גולדשטיין (אני נסמך על דיווח “העיר”. אני לא מכיר את הספר המדובר או את אביו של הרב גינזבורג).
ויודעים מה, אם זה נכון ואם גינזבורג האב הוא דמות ימנית קיצונית, זה מצער וראוי לגינוי בעיניי. מצד שני, אני לא הבן שלו. ואני יודע לא לשפוט אנשים על סמך דעותיהם ועמדותיהם של הוריהם.
אבל אם הייתי בנו, הייתי יודע שאני מחויב בכיבוד אב ואם על פי עשרת הדיברות, והייתי מציג את ספריו בביתי, גם אם אני לא מסכים איתם.
האם כל זה אומר שהרב גינזבורג מרמת אביב ג’ הוא ימני קיצוני לאומני התומך ברצח ערבים? קצת קלוש, לא? וגם אם עמדותיו הפוליטיות קיצוניות, אני יכול להגיד שאולי זה לא איש שיהיה לי נעים להתיידד איתו, אבל זה לא מקטין את זכותו לגור בתל אביב. יש גם ימנים בעיר.
ושמעו משהו מדהים: פגשתי חב”דניקים שהיו קיצוניים ימנים; פגשתי חב”דניקים שאבא שלהם הוא אחד האנשים הכי ימניים במדינה, אבל הם לא; ופגשתי חב”דניקים שמאלנים.
מדהים, לא? חב”ד איננה מפלגה. היא חסידות. ככזאת, נוסח התפילה של כולם זהה, אבל הדעות הפוליטיות שונות. זה קשור גם, אתם יודעים, לאופי.
תפיסת העולם החילונית-שמאלית-ליברלית-הומאנית שאני אוחז בה לימדה אותי לקבל את האחר, ולא משנה עד כמה הוא שונה ממני ועד כמה עמדותיו ואורח חייו הפוכים משלי.
זה נכון לפלסטינים, פליטים, עובדים זרים וחרדים. אני לא מוכן להיות חלק משפיכת הדם שהתקשורת בארץ עושה לציבור החרדי כאילו הוא מקשה אחת. יש ויש. ויטריחו נא כתבי “העיר” את עצמם וילכו להיפגש, לדבר, להבין, ולהתווכח עם אנשי חב”ד ברמת אביב וידווחו על זה (אגב, הפעם היחידה שראיתי את הישיבה ברמת אביב - שנחשבת מאוד מאוד קפדנית - היתה בסדרה התיעודית של ירון לונדון, “לונדון פינת בן יהודה”.
לונדון הגיע כאפיקורס, הסתובב עם אנשי הישיבה - אולי אחד מהם היה הרב גינזבורג, לא זוכר - ויצא משם בחיים. אפיקורס כשהיה. לא נבהלתי).
מחברי הדתיים - החב”דניקים, הליטאים והברסלבים, אלא שנולדו דתיים ואלה שחזרו בתשובה - למדתי את ערך המצווה “ואהבת לרעך כמוך”, ושנכון לנו לדון את זולתנו לכף זכות.
כי יש מספיק גורמים בעולם הזה (והבא) שישמחו לקטרג עלינו. אז לפחות שנדע אנחנו לסנגר אחד על השני. העצוב הוא ש”העיר” מוכיח שלא תמיד השמאלנים מוכנים לקבל את האחר. לפחות לא את האחר שגר בשכונה שלו. ואני מודה בצער שיש לא מעט מקרים, יותר מדי אפילו (והתקשורת ששה לדווח על כך), שהדתיים לא מצליחים לקיים את “ואהבת לרעך כמוך”.
וכשאני קורא את הכתבה ב”העיר” - ומסה להעביר אותה דרך פילטר אנטי-התלהמות - אני בעיקר מרגיש שאין שום הבדל בין הוועד למען “רמת אביב חופשית” ובין “חב”ד רמת אביב”.
אלה וגם אלה רוצים לשמר את אורח חייהם ומרגישים מאוימים מהצד השני, איום שגורם דווקא לקיצוניים בשני המחנות לבלוט, בשעה שהרוב הוא מתון, שקט, שוחר שלום ופייסני בהרבה. אני דווקא אופטימי ומאמין שברמת אביב ג’ יש פוטנציאל לדו-קיום נפלא.
כשאני קורא בעיתון תיאור של יהודים עם כיפות וזקנים זוממים מזימות השתלטות, אני מחפש את הלוגו של “דר שטירמר”. “העיר” הפך, לצורך הכתבה, לצינור התעמולה של גוף בשם “רמת אביב החופשית”, שנכנס לפניקה בגלל פעילות חב”ד בשכונה. אבל ממה הפניקה? קראתי את התיאורים: נראה שהם ממש מבועתים מזה שמסתובבים להם חרדים בשכונה. כלומר, זו בהלה על רקע אסתטי.
אבל מילא אם החרדים האלה היו צועדים בשקט ממקום למקום בלי למשוך אליהם תשומת לב, לחב”דניקים - שלא מבינים כנראה שהם רק אורחים ברמת אביב ג’ ושלמעשה מקומם הטבעי הוא (כפי שנרמז בכתבה) הוא בהתנחלויות - יש חוצפה למקם שולחנות בקרנות הרחוב ולהציע לעוברי אורח (אפילו לילדים! הפדופילים המסוכנים האלה) להניח תפילין. חי נפשי! תפילין!
זו כתבה ראשונה בסדרת כתבות, שהרי ברור שעד הכתבה השלישית ימצאו כתבי העיר סליק תחמושת עם תמונתו של הרבי מלובביטש מתחת לקניון רמת אביב - שהיה, אלוקים! הקונספירציה! שנים בבעלותו של לב לבייב, אחד התורמים הגדולים של חב”ד.
אבל התיאור שעולה מהכתבה ב”העיר” לא מחמיא לשום צד. החב”דניקים מתוארים כרשעים, הזוממים לחטוף נשמות תמימות, זכות וחילוניות, ו… להחדיר בהם “מסרים תורניים”. ותושבי רמת אביב? הם יוצאים פשוט אידיוטים מהתיאורים בכתבה.
אבל לפני שנמשיך: כמה דיסקליימרים (מתחזר עם כלייזמרים, כי גם אני, באופן תת מודע, מנסה להחדיר בכם “מסרים תורניים”).
א. עיתוי הכתבה מגיע בעקבות אירוע אלים שקרה בסוכות בו נצעקו צעקות ואוגרפו אגרופים. מה קרה בדיוק, לא ברור. אבל הרוחות התלהטו. אני חושב שזה אמור להיות ברור שחב”דניקים, כמו חילונים, הם בני אדם. וככאלה יש ביניהם מקסימים ויש ביניהם בהמות. יש עדינים ויש חמומי מוח. אני רוצה לעסוק כאן בנושא העקרוני, אבל חשוב שיהיה ברור שכל אקט של אלימות ובריונות - לא משנה מאיזה צד - אסור לו לקרות, וצריך להיות מטופל ונענש.
ב. אני לא מכיר את פעילות בית חב”ד ברמת אביב ג’ או את הרב יוסי גינזבורג, מנהל המקום. אבל אני מכיר לא מעט בתי חב”ד אחרים בארץ ובעולם, וכמה מהחוויות היפות, הרוחניות, האנושיות והמשמחות שעברתי בחיי היו בבתי חב”ד. אני חוקר את העולם החב”די לצורך פרויקט שאני עובד עליו, ובאופן פרטי אני מתעניין בכלל בכל עולם החסידות, ובעיקר חב”ד וברסלב.
כן, כמה מחבריי הטובים הם כאלה. וכן, אני מכיר היטב את כל המזימות והתככים של חב”ד. ונדמה לי שאם כתבי “העיר” היו הולכים לשבת שעתיים בבית חב”ד ברמת אביב ג’ (או בגינת שינקין) הם היו מבינים היטב מה המטרה ומה דרכי הפעולה. זה לא סוד. אגב, גם את ספריו של הרבי מלובבטיש ושאר אדמו”רי חב”ד לפניו, ניתנים לקנייה בלא מעט חנויות. הכל כתוב שם.
חב”ד תמיד משכו אל עצמם אש, כי בעצם הניסיון שלהם לבקש או לשכנע אנשים להניח תפילין, או לחלק נרות להדלקה בשבת, נתפס כמשהו שלא מזוהה עם דרכה של היהדות להסתגף בתוך עצמה ולא לעסוק בשידול. אבל שיהיה ברור, לעמוד בקרן רחוב ולהגיד לעוברים והשבים “צדיק, הנחת תפילין היום?” זו לא כפייה דתית. לא יותר מאשת המכירות בסופר שמציעה לך לטעום גבינה חדשה. למה זו לא כפייה? כי אתם יכולים להגיד “לא, תודה”.
אז למה הם שם, למה הם מציעים? למה? כי הם מאמינים. הם מאמינים שכל יהודי שהם יצליחו לשכנע לקיים מצווה אחת מהתורה באותו יום, יעזור להם לקרב את הגאולה, את בואו של המשיח. הם לא מבקשים כסף על זה, הם לא עושים תנאים, הם מציעים לכם להניח תפילין ושתמשיכו בדרככם. אבל אתם מחפשים אג’נדה סודית.
אז כן, יש אג’נדה סודית, והנה אני אחשוף אותה (ואם כתבי “העיר” ידברו עם חב”דניק, או עם כל דתי, הוא גם יחשוף להם את הסוד הזה): הם מאמינים שמי שיניח תפילין, אחרי שלא הניח תקופה ארוכה, או אולי אפילו מעולם, פתאום ירגיש משהו שהוא לא הרגיש קודם. התחברות לקב”ה. נוכחותה של שכינה. קליק המחבר בינך ובין עולמות רוחניים עליונים. נשבע לכם, בזה הם מאמינים. הם מאמינים שאם תניחו תפילין פעם אחת, תרצו להניח תפילין אחרי זה שוב ושוב. כן, זה הסוד הגדול שלהם. הם מאמינים שאתם תראו את האור.
לכן הם לא צריכים כפייה, אלא רק עידוד. הם מאמינים שאחרי זה כבר תהיו בעניין. ועכשיו אני אגלה לכם עוד סוד: בלא מעט מהמקרים, הם צודקים. וזה מה שבאמת מפחיד את ארגון “רמת אביב החופשית”. שהם צודקים. כי הם רואים את מול עיניהם: אנשים חוזרים בתשובה.
פה אשתף אתכם באג’נדה הפרטית שלי. הפחד הגדול של החילונים מהחרדים נובע מזה שהחילונים חושבים ש”אמונה” ו”תשובה” הם מילים נרדפות ל”התחרדות”. וזה המקום שבו החילונים מפסידים ברוחניות. כי בין תפיסת החיים של החרדים, ובין תפיסת החיים של החילונים - שניהם אולטרה-קיצוניים בהחצנת אורח חייהם - יש מנעד עצום של דרכים לביטוי אמונה וקיום מצוות, שלא כוללים שינויים במלבושים, בתספורות ובדגלים.
הפחד מפני “התחרדות” - שמייצגת את הדרך היחידה שהחילונים תופסים לקיים חיים של מצוות - היא ההפסד הגדול ביותר שלנו, החילונים. כי החב”דניק הממוצע יספר לך בלהט למה כדאי לך לשמור מצוות, ולשמור שבת, ולשמור כשרות, אבל הוא לא ידבר איתך על להיות חב”דניק. על החלפת בגדים וחבישת מגבעת. וזה הדבר הכי מצער - אני רציני, זה מצער אותי עד דמעות - שאנשי רמת אביב ג’ זועמים על אנשי חב”ד כי… הם הקימו סוכה. ריבונו של עולם. סוכה. סוכה זה לא חב”די, או חרדי. זה עניין יהודי. סוכה! תחשבו על זה.
לכן אני נזעק מהעובדה שיש לכל המאבק הזה סאבטקסט אנטישמי, כי הוא הופך את הסוכות לדבר לא לגיטימי. וכי אנשי רמת אביב מוחים נגד… הקמת מקווה. זה מצמרר ממש. ובגלל שיהודי לא באמת יכול להיות אנטישמי, אז זה סתם עניין של שנאה עצמית. של רצון להתגרש מכל דבר שמייצג כל זכר שהוא למצוות, הלכות, מנהגים וחגים. ויותר חמור: למנוע מיהודים מאמינים לעסוק בהלכותיהם. וזו האירוניה של המצב היהודי: כי כשרוצים להקים מקווה ברמת אביב ג’ הכותרת היא “התחרדות!”. אבל אם בווינה, חס ושלום, יקום גוף ציבורי שיתנגד להקמת מקווה (או סוכה) הכותרת תהיה “האנטישמיות בעלייה!”.
חזרה למזימה הגדולה של חב”ד לכבוש את רמת אביב ג’. על פי הדיווח של “העיר” בעוד הח”בדניקים הם הרשעים, מי שיוצא כאן קצת טמבל הם תושבי רמת אביב ג’. אתם להוטים להישאר חילוניים? לא קראתי שום דבר בכתבה שבו מישהו כופה עליכם. מציעים לכם תפילין? תסרבו. מציעים לכם נרות לשבת? קחו ואל תדליקו. מציעים לכם גן ילדים דתי כי העירייה לא הקימה מספיק גנים? אל תירשמו. הם מציעים, נכון. מה רע בלהציע? להפך, זה דבר טוב ונפלא.
הם רוצים לחלוק אתכם את תפיסת עולמם. חייכו אליהם ותגידו שנוח לכם במקום בו אתם נמצאים. כאמור, אני מכיר לא מעט חב”דניקים ובתי חב”ד ברחבי הארץ, מעולם איש מהם לא ביקש, כפה או התנה ממני דבר בעבור הכנסת האורחים שלו. הם באמת מאמינים שמי שנחשף לעולם של רוחניות ואמונה, ירצה לקחת אליו משהו מהעולם הזה גם בצאתו ולשמר אותו. לא תמיד הם מצליחים.
להפך: לרוב הם לא מצליחים, רוב האנשים באים, מתחברים לאיזושהי רוחניות או תרבות או עולם שהם זוכרים מהבית של הסבא והסבתא, עולם שאם כבר יש כפייה בארץ היא לנטוש ולזנוח אותו, וממשיכים הלאה. ואם אתם לא מעוניינים אפילו בנוסטלגיה הזאת, אם אתם רוצים להיות חילוניים אדוקים? אמצו את הטקטיקה של חב”ד וגייסו אנשים לשיטתכם. שימו שולחן בפינת הרחוב ממול והציעו לעוברים והשבים… לא יודע מה, משהו חילוני.
הקימו גן ילדים חילוני ש”ימלא את הוואקום” שנוצר מהיעדר הטיפול העירוני. הקימו “בית חול” והציעו לעוברים ולשבים להיות בו וללמוד על אורחות חיינו.
האמצעים בהם בחרו אנשי “העיר” להציג את פעילות חב”ד נסמכים על שתי טקטיקות שאני לא מצפה למצוא בעיתון שאמור להיות נאור וליברלי: בורות ודעות קדומות. בורות, כי נדמה שהם לא טרחו אפילו לברר דברים בסיסיים לגבי המהות של הדבר הזה שנקרא “שליחות” אצל חב”ד.
מצוין בכתבה שהרב גינזבורג הגיע לרמת אביב אחרי “קדנציות” באיים הקריביים, אוסטרליה ותאילנד. ובכן, לשליחי חב”ד אין “קדנציות”. שליח נשלח למקום בו עליו לפעול לקירוב הקהילה ליהדות, ושם הוא מקים ביתו הקבוע. זה לכל החיים.
לפני 13 שנה, על פי ציר הזמן המתואר בכתבה, היה הרב גינזבורג בן 24, שזה הגיל בו לרוב שליח מתחיל את שליחותו (השליחות היא משימה משפחתית. שלוחיו של הרבי יהיו תמיד זוג נשוי, לרוב כבר עם תינוק ראשון).
בין הגילאים 18 ל-23, אחרי סיום הלימודים בישיבה גדולה, חסיד חב”ד עובר מסלול לימודי, בו הוא לומד הלאה, לרוב לימודי סמיכה (הסמכה לרבנות), הוא עובר בין בתי חב”ד בעולם בתור “בחור” (חסיד לא נשוי), שם הוא עוזר לשליחים הקבועים בימי החגים והלחץ, וגם כדי ללמוד מהי עבודת השליחות, הוא מתחתן, עושה צבא, ואם הוא ואשתו בוחרים בחיים של שליחות ונמצאים מתאימים בערך בגיל 24 הם מוצבים בקהילה שתהיה ביתם החדש. בתל אביב בלבד יש 20 בתי חב”ד, בפורמטים כאלה ואחרים.
את הבורות אפשר להשלים באמצעות חיפוש באינטרנט, כי חב”ד היא החסידות הכי ענפה והכי מתקדמת מבחינת שימוש באינטרנט להפיץ את דרכה ולשמור על קשר בין חסידיה הפזורים בכל העולם. ובכלל, אם אנשי רמת אביב ג’ יעצרו לשוחח שניה עם החב”דניקים הם יגלו שהם גם מהזרמים הכי פתוחים ביהודות החרדית (הרב אלישיב הפוסק הראשי של הזרם הליטאי, רואה באינטרנט אסון).
בשעה שיש פלגים אולטרה-קיצוניים בין החרדים שעבורם כל מי שאינו שומר מצוות הוא מבחינתם כלל לא יהודי ולא ראוי לשיחה או לניסיון קירוב, החב”דניקים מאמינים שבכל יהודי - לא משנה כמה הוא התרחק מהדת - יש עדיין איזשהו ניצוץ של אמונה שקבור עמוק בנשמתו, ושאם הוא יתקרב אפילו במילימטר אל הדת והאמונה, הניצוץ הזה יתחיל לבעור מבפנים. ויש לומר: יש בזה משהו. לא תמיד, לא אצל כל אחד, לא בכל מצב, אבל זה לא רעיון מופרך.
אבל חמורה מהבורות היא הפצת השנאה והדעות הקדומות. הכתבה ב”העיר” שוב מדביקה לחרדים סטיגמות כוללניות, שמדהים שדווקא עיתון כמו “העיר” נותן להם יד - הרי דווקא מקומון תל אביבי צריך להיות רגיש לסטיגמות, לא? אז אליבא ד”העיר”, החרדים הם שוב, פולשים לטריטוריות לא שלהם (זוכרים מי עוד תיאר את היהודים המזוקנים עם המגבעות כיצור שפולש לבתים ולערים של החילונים המערביים הנאורים?), החרדים הם בריונים אלימים (כי היתה תקרית אחת שהתפתחה לתגרה, למרות שכתוב שם מפורש בכתבה שמי שהתחמם לא היה בכלל מאנשי חב”ד רמת אביב), והחרדים הם לאומנים-קיצוניים (שהרי זה ברור, אם אתה מתנחל, לך לגור ברמת אביב).
“העיר” חוגגים את העובדה שאביו של הרב גינזבורג גר בהתנחלות יצהר וכתב ספר שמביע תמיכה בברוך גולדשטיין (אני נסמך על דיווח “העיר”. אני לא מכיר את הספר המדובר או את אביו של הרב גינזבורג).
ויודעים מה, אם זה נכון ואם גינזבורג האב הוא דמות ימנית קיצונית, זה מצער וראוי לגינוי בעיניי. מצד שני, אני לא הבן שלו. ואני יודע לא לשפוט אנשים על סמך דעותיהם ועמדותיהם של הוריהם.
אבל אם הייתי בנו, הייתי יודע שאני מחויב בכיבוד אב ואם על פי עשרת הדיברות, והייתי מציג את ספריו בביתי, גם אם אני לא מסכים איתם.
האם כל זה אומר שהרב גינזבורג מרמת אביב ג’ הוא ימני קיצוני לאומני התומך ברצח ערבים? קצת קלוש, לא? וגם אם עמדותיו הפוליטיות קיצוניות, אני יכול להגיד שאולי זה לא איש שיהיה לי נעים להתיידד איתו, אבל זה לא מקטין את זכותו לגור בתל אביב. יש גם ימנים בעיר.
ושמעו משהו מדהים: פגשתי חב”דניקים שהיו קיצוניים ימנים; פגשתי חב”דניקים שאבא שלהם הוא אחד האנשים הכי ימניים במדינה, אבל הם לא; ופגשתי חב”דניקים שמאלנים.
מדהים, לא? חב”ד איננה מפלגה. היא חסידות. ככזאת, נוסח התפילה של כולם זהה, אבל הדעות הפוליטיות שונות. זה קשור גם, אתם יודעים, לאופי.
תפיסת העולם החילונית-שמאלית-ליברלית-הומאנית שאני אוחז בה לימדה אותי לקבל את האחר, ולא משנה עד כמה הוא שונה ממני ועד כמה עמדותיו ואורח חייו הפוכים משלי.
זה נכון לפלסטינים, פליטים, עובדים זרים וחרדים. אני לא מוכן להיות חלק משפיכת הדם שהתקשורת בארץ עושה לציבור החרדי כאילו הוא מקשה אחת. יש ויש. ויטריחו נא כתבי “העיר” את עצמם וילכו להיפגש, לדבר, להבין, ולהתווכח עם אנשי חב”ד ברמת אביב וידווחו על זה (אגב, הפעם היחידה שראיתי את הישיבה ברמת אביב - שנחשבת מאוד מאוד קפדנית - היתה בסדרה התיעודית של ירון לונדון, “לונדון פינת בן יהודה”.
לונדון הגיע כאפיקורס, הסתובב עם אנשי הישיבה - אולי אחד מהם היה הרב גינזבורג, לא זוכר - ויצא משם בחיים. אפיקורס כשהיה. לא נבהלתי).
מחברי הדתיים - החב”דניקים, הליטאים והברסלבים, אלא שנולדו דתיים ואלה שחזרו בתשובה - למדתי את ערך המצווה “ואהבת לרעך כמוך”, ושנכון לנו לדון את זולתנו לכף זכות.
כי יש מספיק גורמים בעולם הזה (והבא) שישמחו לקטרג עלינו. אז לפחות שנדע אנחנו לסנגר אחד על השני. העצוב הוא ש”העיר” מוכיח שלא תמיד השמאלנים מוכנים לקבל את האחר. לפחות לא את האחר שגר בשכונה שלו. ואני מודה בצער שיש לא מעט מקרים, יותר מדי אפילו (והתקשורת ששה לדווח על כך), שהדתיים לא מצליחים לקיים את “ואהבת לרעך כמוך”.
וכשאני קורא את הכתבה ב”העיר” - ומסה להעביר אותה דרך פילטר אנטי-התלהמות - אני בעיקר מרגיש שאין שום הבדל בין הוועד למען “רמת אביב חופשית” ובין “חב”ד רמת אביב”.
אלה וגם אלה רוצים לשמר את אורח חייהם ומרגישים מאוימים מהצד השני, איום שגורם דווקא לקיצוניים בשני המחנות לבלוט, בשעה שהרוב הוא מתון, שקט, שוחר שלום ופייסני בהרבה. אני דווקא אופטימי ומאמין שברמת אביב ג’ יש פוטנציאל לדו-קיום נפלא.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
