מערכת COL
|
יום י"א חשוון ה׳תש״ע
29.10.2009
בשער מגזין "משפחה": מייקל והחב"דניקים ● מיוחד
הונו מוערך ב-16 מיליארד דולר, המגזין 'פורבס' הכתיר אותו כמיליארדר המשפיע ביותר בעולם ● ב-2007 הוא תרם למעלה מ-200 מיליון דולר לצדקה ● משכורתו החודשית עומדת על 93 סנט, ואם הסקרים צודקים, מייקל בלומברג ייבחר השבוע בפעם השלישית לכהן כראש עיריית ניו-יורק ● בראיון מקיף ל'משפחה', בלומברג מתאר במבט נוסטלגי את צמיחתו כנער יהודי בשכונה אירית ואיטלקית, חושף את חלומו ללמוד אידיש (כדי שאמו ואחיו לא יוכלו עוד 'למכור' אותו), מספר על אמו בת המאה שעודנה מלאת חיים (אבל השנה קצת התקשתה בסחיבת כלי פסח), ומדבר על הקשר שלו לישראל ועל ידידו בנימין נתניהו ● COL מגיש את הראיון במלואו לסיפור המלא ● בפנים: מייקל וחב"ד - ידידות מופלאת בצרור תמונות >>>
הנגיד סאם מלמד, ר' אלי סלאווין והרב שווי חוגגים עם בלומברג ● צילום: באדיבות משפחה
הרב יצחק פרנקפורטר
למייקל בלומברג היה כמעט כל מה שאמריקני יכול להעלות על דעתו: אימפריה למידע פיננסי שמסופיה, "מכונות בלומברג", פרושים ברחבי תבל, חמישה בתים מפוארים, מטוס ומסוק פרטי שהוא הטיס בעצמו, הון עתק, קשרים עם שועי עולם וחיים טובים באופן כללי, אבל לפני שמונה שנים הוא החליט לכבוש את עיריית ניו יורק (כי הבית הלבן היה כבר תפוס) ועכשיו הוא מנסה לעשות זאת שוב, בפעם השלישית, ולאחר שכבר החליף את זהותו המפלגתית לפחות שלוש פעמים, הוא מתמודד כמועמד עצמאי.
הוא לא עושה זאת בשביל כסף, הוא הרי מסתפק במשכורת סימלית של דולר לחודש שממנה נשארים לו לאחר ניכוי מיסים 93 סנט. למה כן? בשביל כח והשפעה שאותם כבר הצליח לצבור. על פי דירוג המיליארדרים המשפיעים של המגזין "פורבס", בלומברג הוא המיליארדר המשפיע ביותר בעולם כיום. לפי "פורבס", בלומברג נבחר בשל השילוב בין עושרו, השפעתו על שוק התקשורת ומעמדו הפוליטי.
כניסתו של בלומברג ב-2001 לעולם הפוליטי היא חלק מתופעה רחבה. יותר ויותר עשירים בארצות הברית מנסים להשתלב בחיים הפוליטיים. היסטורית, המערכת העסקית תמיד הניבה דמויות בולטות בפוליטיקה האמריקנית, אבל נראה כי בשנים האחרונות התופעה מתרחבת. היא קשורה במידה רבה להתעשרות העצומה בעשור האחרון (עד לנפילה הגדולה בשנה האחרונה).
לא מעטים מאלה שצברו מיליארדי דולרים כבר אינם מתרגשים מלעשות עוד כסף, ומחפשים לעצמם אתגרים בשדה הפוליטי. לא תמיד הכסף הגדול מבטיח הצלחה. רוס פרו נכשל בניסיונו להיבחר לנשיאות בראשות מפלגה שלישית. סטיב פורבס ניסה פעמיים לזכות במועמדות הרפובליקנית לנשיאות ופעמיים נכשל.
בשיחה עם העיתונאי יהודה צייטלין מ-COL ● צילום: אלי קאהן
דונלד טראמפ, איל הנדל"ן הניו יורקי, ביקש להתמודד באחד הסיבובים המוקדמים לנשיאות, אבל נאלץ לבטל את תוכניתו בגלל העדר תמיכה מספקת. רונלד לאודר, מיורשי אימפריית הקוסמטיקה אסתי לאודר, התמודד לפני כעשור על המועמדות הרפובליקנית לראשות עיריית ניו יורק, הוציא 13 מיליון דולר ונכשל כישלון חרוץ.
בלומברג לא מתכוון להיכשל. ממסמכים שפורסמו באחרונה עולה כי נכון ליום שישי שעבר, ראש עיריית ניו יורק הוציא מכספו 85 מיליון דולר על קמפיין הבחירות הנוכחי.
עד הבחירות ב-3 בנובמבר, יום שלישי בשבוע הבא, הוא צפוי להוציא עוד 110-140 מיליון דולר. מאז סוף ספטמבר, קצב ההוצאה גבר: עתה הוא משקיע כמיליון דולר מדי יום בפרסום בכל אמצעי התקשורת וגם במזון, בתחבורה, בריהוט ובחנייה. נראה שבלומברג השתמש בהונו, המוערך בכ-16 מיליארד דולר, כדי לשלוט במירוץ. הוא הוציא לפחות פי 14 יותר מיריבו הדמוקרטי במירוץ, ויליאם סי. תומפסון, שהסתפק בהוצאה של 6 מיליון דולר.
הסכום הכולל שבלומברג צפוי לבזבז - יותר מ-250 מיליון דולר - גבוה באופן משמעותי מכל סכום שהוציאו עשירי המדינה על קמפיינים פוליטיים שניהלו. ג'ון קורזין הוציא 130 מיליון דולר במהלך שני מרוצי בחירות לתפקיד מושל ניו ג'רזי ועל מירוץ אחד לסנאט. סטיב פורבס השקיע 144 מיליון בשני ניסיונות להיבחר לנשיאות.
התקשורת למרות שהיא נהנית מהשקעתו העצומה של בלומברג בבחירות, לא אדישה לתופעה. בעוד שבעמוד הראשון, תחת כותרת המשתרעת על שלושה טורים פרסם העיתון ניו יורק טיימס דיווח עוקצני על בלומברג והשקעתו הכלכלית, במאמר ראשי באותו גיליון הרעיף העיתון שבחים על הישגיו ב-8 שנות כהונתו בראשות עיריית ניו יורק.
העיתון היוקרתי, שבאופן "מסורתי" איננו אוהד מועמדים רפובליקניים ומסתייג מפוליטיקאים שאינם דמוקרטים, הביע תמיכה במועמדתו של בלומברג לתקופת כהונה שלישית ודחק בתושבי העיר להצביע בעדו בבחירות ביום שלישי הבא. הניו יורק טיימס מחמיא לו כמי שעמד במבחן המרכזי של התפקיד בראשות העיר שהוא - "לנהל עיר בלתי צפויה ובאופן יעיל שמעורר תימהון".
לדברי העיתון, "בלומברג הוכיח את יעילותו בתחומים רבים - החל משיפורים במערכת החינוך ועד לאיסוף האשפה בזמן". העיתון אף טוען כי "בלומברג חש שלא בצדק פגיע וחושש מביקורת, ולכן השקיע בלי צורך סכומי עתק במימון מערכת הבחירות שקיים".
בלומברג ואני
מה לי ולבלומברג? ישאל עצמו הישראלי הממוצע, מה לי ולהשקעותיו העצומות בקמפיין? ובכלל, מה לי ולמערכת בחירות מוניציפאלית מעבר לים? זהו שניו יורק היא לא סתם עיר, ובלומברג הוא לא עוד מועמד.
ניו יורק היא לא רק העיר המאוכלסת ביותר בארצות הברית, שיש לה השפעה רבה על המסחר, על הכספים ועל תחומים רבים נוספים בעולם כולו (ע"ע המשבר הכלכלי העולמי שהתחיל ממנה).
היא גם לא רק בירת הכספים של העולם, ובזכות היותה המארחת של המטה הראשי של האו"ם - גם מרכז חשוב לעניינים בינלאומיים ועיר שיש לה מדיניות חוץ מוצהרת - ניו יורק היא המטרופולין שבה מתגוררת האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר ושיש בה המספר הגדול ביותר של מוסדות דתיים ותרבותיים יהודיים בעולם, מחוץ לישראל.
משוחח עם העיתונאי מנחם כהן מ-COL ● צילום: אלי קאהן
מייקל בלומברג הוא לא עוד מיליונר שמחפש אתגרים נוספים. הוא יהודי שלא מתבייש ביהדות שלו, שאימו בת המאה ואחותו מקפידות על כשרות ועל חגים יהודיים, כשהוא אומר 'בית כנסת' הוא משתמש במונח "שול", וכשהוא מספר על ידיד שמתעניין ב"יהדות חילונית" הוא מדגיש שאף פעם לא הבין במה בדיוק מדובר. בנוסף, למרות הבון טון העולמי הכללי הוא גם לא מתבייש להצהיר שהוא ידיד ישראל.
בזמן שנפלו טילים על שדרות ועל אשקלון בלומברג התייצב בארץ במופגן והביע תמיכה בתושבים ובזכותה של ישראל להגן על עצמה, ונאלץ להתמודד מאוחר יותר עם הכעס של הקהילה המוסלמית הגדולה שבעירו.
בראיון נדיר ל'משפחה' באנגלית הוא חושף בגילוי לב את שורשיו היהודיים, ובהיסח הדעת - גם את הניצוץ היהודי החבוי בו. מתברר שלבלומברג כמו לרבים מאיתנו ה"אידישע מאמע" היא התומכת הגדולה ביותר שלו, אישה רבה פעלים בת 100, שרק השנה התקשתה במקצת בסחיבת כלי הפסח מהמרתף... הוא מדבר על הקשר שלו לישראל, מצהיר על כך שהוא חבר של ראש הממשלה בנימין נתניהו ואפילו למה שיש לו לומר בענייני כלכלה כדאי להקשיב.
אחרי הכל מדובר בחבר של ברני מיידוף שהיה חכם מספיק כדי לא להפסיד אצלו אגורה, ובטייקון כלכלי - שלא רק שלא הפסיד מהמשבר הכלכלי אלא הצליח להיות בין הבודדים שהרוויחו ממנו. בלומברג הרוויח בשנה האחרונה 4.5 מיליארד דולר וקפץ מהמקום ה-65 למקום ה-17 ברשימת המיליארדרים.
כשחושבים על זה, אולי בגלל זה הוא כל כך אופטימי...
הסערה שמתחת לשקט
העיר ניו יורק התוססת שקועה עמוק במסע בחירות לראשות-העיר, אבל איכשהו נראית רגועה שלא כרגיל. ניו יורק אינה בדיוק עיר כמו כל הערים, ובכל זאת לא הרבגוניות האתנית ולא אופיה הסורר של העיר עוררו ציפייה מיוחדת או התרגשות גדולה במצעי הבחירות של המועמדים. בבחירות האלה לא האוכלוסייה בכלל, ולא הקהילות היהודיות בפרט, יזמו מצעדים פוליטיים משולהבים, ושום עימותים גדולים בעניינים פוליטיים לא טלטלו אף לא אחד מחמשת הרבעים של העיר.
במעוז הדמוקרטי הזה שולט ראש העיר מייקל (מייק) בלומברג, "מומר" רפובליקני הנחשב בעיני רבים לאחד מראשי העיר המצליחים ביותר בהיסטוריה, ועל כף המאזניים נמצאת השאלה האם ייבחר בפעם השלישית לתפקידו.
למרות הרוגע היחסי שהשתלט למרבה הפלא על העיר הססגונית הזאת, יש בניו יורק כמה פעילים נמרצים הלהוטים לקדם את בחירת המועמדים שלהם. אחד הצעירים התוססים האלה, שאינו זוכה למנוחה רבה בימים אלו, הוא מרק בוטניק, בן העשרים וארבע.
מרק משמש בקמפיין של בלומברג כאיש הקשר של ראש העיר לקהילות היהודיות של העיר, ובמעמדו זה הוא שקוע לגמרי לא רק במדיניות העיר אלא גם בענייני-הפנים היהודיים. בוטניק גדל בריברדייל, ניו יורק, הוא מבין יידיש ודובר עברית רהוטה, וגם יודע לא מעט על מבנה החברה שלנו ועל מה שמעסיק אותה.
לבוטניק יש כמה וכמה הישגים אקדמאיים, אבל דומה שהסחורה הטובה ביותר שיש לו להציע בימים אלו היא התמצאותו הנדירה ברחשי הלב של השטח. הוא יודע אלו מהקהילות יקבלו בברכה מצעד פוליטי למען הבוס שלו ואילו מהן יעדיפו לוותר על אירוע כזה, שהרי כידוע, לא כל מגזר בקהילה מתייחס בהכרח במלוא ההערכה למנהיגות הקהילתית וללגיטימיות של כל מגזר אחר. בוטניק מקבל את כל זה ברוח טובה, אולי בגלל שהוא מתגורר בבטחה הרחק מה"צ'ולנט" החרדי, בצד השליו יותר של מנהטן.
מצטלם עם משפחת שפערלין בקראון-הייטס ● צילום: אלי קאהן, COL
הדבר היחיד שיכול להיות יותר מלא חיים ממארק עצמו בעונת הבחירות הזאת לראשות העיר, הוא הטלפון הסלולרי שלו שמזמזם ומרצד ללא מנוח. אחרי התכתבות אינטנסיבית הוזמנתי לפגישה עם ראש העיר במטה מאבק הבחירות שלו, בקומה החמישית שבאחד מגורדי השחקים בווסט סטריט 40, בקרבת שדרת האמריקות במנהטן.
מימים ימימה הוטל על העם היהודי לטפח יחסים טובים עם הממשלה, ואולי אין מי שמיטיב להבין את הצורך הזה יותר מידידי הרב משה אינדיג, פעיל קהילתי הזוכה להערכה רבה.
אינדיג, שהיה מתומכיו המוקדמים והמרכזיים של מייק בלומברג, נהנה מיחסי עבודה קרובים מאוד עם היחידה לענייני קהילה של ראש העיר, שבראשה עומד פרד קרייזמן, העוזר לממונה, ובתקופה שלפני הבחירות - גם עם עמיתו, מרק בוטניק מיודענו. בוטניק מילא תפקיד חשוב בארגון המפגש הפרטי הייחודי שלי עם ראש העיר, שנקבע ליום רביעי שאחרי חג הסוכות, בשש בערב.
הסקר היחיד שמשנה משהו
אני מכין את עצמי בהמתנה למפגש עם ראש העיר במטה הבחירות שלו באחד מחדרי הוועידות חסרי החלונות, שקירותיהם מכוסים בסיסמאות, וזז בתחושה קלה של אי-נוחות כשנדמה לי שהצלם מכוון אליי את מצלמתו הגדולה. אף שראש העיר מגיע לפגישתנו באיחור של כשלושת רבעי שעה, הוא משדר הבעה מפתיעה של דייקנות. בזקיפות קומה בלתי רגילה לגבי אדם בן 67 הוא צועד לקראתי בקלילות ומקרין אווירה חד-משמעית של תכליתיות.
מייקל בלומברג נראה כמקצוען, אבל החיוך שלו ידידותי וביתי. אני מהרהר לעצמי שמן הסתם יש לאדם סיבה לחייך כשהוא אחד מהאנשים העשירים ביותר בתבל, בייחוד אם מלאכת יומך אינה משמשת לך כמקור פרנסה אלא רק כתחביב.
מייק בלומברג הוא לא רק מולטי-מיליארדר, אלא גם נדיב מאוד: הוא נחשב לאחד מהפילנתרופים הגדולים באמריקה, ובשנת 2007 לבדה הוא תרם לצדקה 205 מיליון דולר והיה כתוצאה מזה לתורם השביעי בנדיבותו לצדקה בארצות הברית באותה שנה.
עם כניסתו לחדר אני נזכר שבראיון ב-2005 עם הניו יורק טיימס, בלומברג העיר הערה מאלפת על תפיסת עולמו ועל זהותו הדתית. אז אמר: "אני מאמין ביהדות, גידלו אותי כיהודי, אני מאושר להיות יהודי וגאה להיות יהודי". אחר כך הוא עצר לרגע, ואז המשיך: "אני לא יודע אם גאה זו המילה הנכונה. אני לא יודע למה עליך להיות גאה במשהו. זה לא עושה אותך טוב יותר או גרוע יותר. אתה מה שאתה".
בשיחתנו הערב מפגין בלומברג נחת וגאווה דומות, ומורגשת נוכחות רבה של הניצוץ הייחודי החבוי היכן שהוא בנפש היהודית.
בערב הראיון יש לבלומברג סיבות רבות להיות מאושר וגאה, ואחת הטובות שבהן היא הופעתו בליל אמש בעימות מצולם עם יריבו הפוליטי המתמודד מולו על משרת מנכ"ל העיר הממונה על הכספים ויליאם תומפסון הבן. תומפסון הדמוקרטי, ניסה להביך בשידור את ראש העיר הפופולארי, ובמהלך העימות הראשון ביניהם חבט בו בעוז בניסיון לצייר אותו כאופורטוניסט. אבל נראה שרוב מומחי הפרשנות הפוליטית הסכימו שראש העיר הגן בנחישות על עמדתו, ואף החזיר מלחמה שערה בטיעון המשכנע שלטובת אוכלוסיית העיר ורווחתה ראוי לחזור ולבחור בו בשלישית.
ראש העיר מברך אותי בחמימות ומתנצל על שהניח לי להמתין. בשעה שאני משבח את הופעתו בליל אמש, הוא משיב מיידית ברוח טובה: "על זה מסכימים גם אתה וגם אמא שלי". ואכן, ראש העיר הודיע באותו יום באירוע בחירות שאמו בת המאה העניקה לו ציון מאה על הופעתו.
מייקל והפופוקורן ● צילום: אלי קאהן, COL
אני מעודד את ראש העיר ואומר שבלי קשר להופעתו המוצלחת יהיה ליריבו קשה להתגבר על יתרונו בסקרים, העומד כרגע על 17 אחוזים. "אדווח לך ב-3 בנובמבר", הוא אומר, "בסופו של דבר זהו ה'סקר' היחיד שקובע. הכול תלוי במי שיגיע לקלפיות. הקהילה האורתודוקסית אומרת שהיא תצביע בעדי.
אבל אם הם יגידו: 'אהה, יש לו יתרון של 17 אחוזים', אז הדברים יכולים להתגלגל אחרת לגמרי. אולי כרגע אני בראש הרשימה, אבל בתיאוריה עדיין אני יכול להפסיד. אסור להניח שום דבר כמובן מאליו. בלי קשר לכל מאמצי קידום הבחירות שלנו, כולל להשליך חצץ על חלון הבית שלך בשלוש לפנות בוקר בשביל להעיר אותך לצאת ולבחור, הכול תלוי באחוז הבוחרים שיגיעו בפועל להצביע".
אני אומר לראש העיר שהבעיה היחידה שאני צופה היא העובדה שיש לו רק אמא אחת שתצביע בעדו, והוא עונה: "הבעיה גדולה עוד יותר מזה: אמא שלי גרה בבוסטון, והיא בכלל לא יכולה להצביע בניו יורק".
בלומברג מספר אנקדוטה משעשעת כדי להסיר כל ספק באשר לאפשרות לרמות אותו בקשר למי שבאמת הצביע בעדו: "לפני שנים אחדות היה זוג שהכרתי, שחזרו וסיפרו לי איך הם הצביעו בעדי ב-2001 ואיך הם הביאו איתם חברים לקלפיות, וסיפורים כאלה. יש לי עוזרת אירית, שׁיאה פינק, שהיא פשוט דינמיט. היא הלכה לבדוק. אף אחד מהאנשים האלה אפילו לא היה ברשימת המצביעים. אחרי כמה שנים, ב-2005, היא וידאה שהם באמת יצביעו בשבילי"...
ליטא פינת בוסטון בואכה ניו יורק
אתה מזכיר את בוסטון, אדוני ראש העיר, אני עובר לנימה רצינית יותר. משם הגעת?
"גדלתי במדפורד, מסצ'וסטס, פרבר של בוסטון, שם היה מישהו שמכר להוריי בית ב-1946, כשהייתי בן ארבע. למעשה הוא לא רצה להביא יהודים לשכונה ומכר את הבית לעורך הדין האירי של אבא שלי, שמכר אותו אחר כך למשפחה שלנו. אלו היו זמנים אחרים. לא בכל מקום הרשו ליהודים לגור, ונאלצנו לעבור בסתר לאותו אזור. לא היינו בדיוק חלוצים בשכונה ההיא, ומעולם לא היו לנו שם בעיות כלשהן, היה בית כנסת (ובלומברג משתמש בביטוי החרדי הלקוח מאידיש 'שול') והיה בית ספר פרטי עברי שבו למדתי, ואני אפילו זוכר שהוא התנהל בבית ויקטוריאני גדול עתיק צבוע בצהוב, אבל היינו מעטים".
בלומברג המצליחן, הוא ביסודו מיליארדר שבנה את עצמו במו ידיו ופוליטיקאי מצליח שמוצאו מסביבת גידול צנועה, אבל דתית יותר. "אבא שלי היה רואה חשבון של חברה למוצרי חלב מצ'לסי, מסצ'וסטס. אביו היה רב, ואני בטוח שרוב הכנסתו הייתה מהכנת ילדים לבר מצווה. הוא הגיע לכאן כשהיה בן שש, כנראה מליטא. אף אחד לא באמת בטוח מאיפה הוא בא. זה משעשע: כשהייתי בקולג' בבולטימור הוא ביקש שאחפש במדריך הטלפונים אם יש שם איזשהם בלומברגים, ושאטלפן אליהם לבדוק אם אחד מהם הוא אולי אחיו. הוא אמר שהוא זוכר שהיה לו אח בוגר ממנו שנחלץ ממזרח אירופה עוד לפני כן, מהמקום שממנו הוא בא. הוא אמר 'אני לא מצליח למצוא אותו בבוסטון... בולטימור-בוסטון נשמע לי אותו דבר...'. טלפנתי לשניים או שלושה בלומברגים והם ביקשו לדעת מה אני מוכר. אז הפסקתי לטלפן. לפני פטירתו הוא אמר לי שאולי שמו המקורי בכלל לא היה בלומברג. נו טוב, הרי הוא היה רק בן שש כשהגיע לכאן.
"סבתי מצד אמי נולדה בערך ב-1860 בחלק של מנהטן שהיום הוא שכונה סינית, אבל באותם זמנים היא הייתה יהודית. הגעתי לניו יורק בפעם הראשונה באפריל 1942, כשהייתי בן שלושה חודשים. באנו לבקר את אחותו של אבי, בעלה ובנם. הם חיו באזור וושינגטון הייטס של מנהטן שבאותם זמנים הייתה שכונה יהודית לגמרי".
בעימות שנערך ערב הראיון ענה בלומברג לאחת השאלות בספרדית רצוצה, ורבים בקהל גיחכו. שאלתי את בלומברג אם היידיש שלו קצת יותר טובה. "אני עדיין מנסה ללמוד יידיש. הוריי דיברו יידיש כשרצו שאחותי ואני לא נדע על מה הם מדברים. הם שלטו בשפה מספיק כדי שיהיה עלינו לנחש מה הם אמרו".
שמעתי שאמו של ראש העיר שומרת כשרות, אני אומר.
"כן, בוודאי. גם אחותי הצעירה, שגרה בניו יורק, שומרת כשרות. ושתיים מבנותיה, בצירוף נסיבות, מדברות עברית רהוטה. השנה, בגלל גילה המתקדם, אמי לא יכלה להעלות את כלי הפסח מהמרתף. ביום כיפור השנה שמעתי את הרב אומר מעל הבימה שאם אתה זקן ושברירי אסור לך לצום. שנתיים לפני זה היא צמה והתעלפה בבית הכנסת. הרי היא בת מאה... היא עדיין די בהירה, למרות שהשמיעה שלה לא כל כך טובה, והיא קצת נוטה לשכוח. אבל גם אני לא זוכר בדיוק מה עשיתי הבוקר, כך שההבדל בינינו לא כל כך גדול".
מייקל והפיצה ● צילום: יוסי פרסיה, COL
מה משמעות הדבר לגביך, להיות המנכ"ל של עיר שבה מתגוררת אחת מאוכלוסיות היהודים הגדולות בעולם? אני שואל.
"אני ראש העיר של העיר היהודית הגדולה בעולם, ומשמעות הדבר שיש לך יותר מחויבות מאשר בכל עיר אחרת להגן על כל האחרים, כי אנו יודעים מה קורה כשיש אי-סובלנות: חווינו את זה על בשרנו במשך אלפי שנים... יותר מכול עלינו להושיט יד לאותם מוסלמים שהם לא טרוריסטים ורוצים לחיות בשלום, כי כמו שאבא שלי אמר לי, הפליה נגד אחד היא הפליה נגד כולם".
נראה שהקמפיין בעיר שיש בה אוכלוסייה יהודית גדולה כל כך מעורר בראש העיר הרהורים על יהדותו, ובאיש העסקים והפוליטיקאי הפרגמאטי הזה מתגלה פן של הוגה דתי.
"בשמחת התורה השנה", נזכר ראש העיר, "הלכתי לשלושה בתי כנסת בוכריים. זה מרתק, ההבדלים בין המקומות השונים ביהדות. לאדם מבחוץ הכול נראה אותו הדבר. כשנוצרים שאלו אותי על ההבדלים בין היהדות לקתוליות אמרתי להם שביהדות אין אדם יחיד שמדבר בשם כל היהודים. ודרך אגב, אני חושב שזו אחד מנקודות הכוח של היהדות. אני לא מאמין על אף קהילה שהיא הומוגנית כמו שהיא טוענת על עצמה. אחד הדברים היפים ביהדות ובתלמוד הוא שיש דברים שאתה יכול להתווכח עליהם. היהדות מלמדת אותנו שאלוקים מצפה מאיתנו לדאוג איש לאחיו".
מתן צדקה הוא באמת תכונה יהודית, ואני תוהה עכשיו בקול אם מייקל בלומברג מתייחס לראשות העיר שלו כאל צורה של פילנתרופיה וכדרך של דאגה לזולת. אחרי שנהנה מקריירה משגשגת בוול סטריט והקים את אחת מחברות החדשות והמידע הגדולות של זמננו, במהלך לא ייאמן לגבי מיליארדר, הוא שאף להיות ראש העיר של עיר תובענית ומסובכת, וגם בזה הוא הצליח. הוא התעלה מעל הפוליטיקה המסוכסכת של ניו יורק והיה לאחד מראשי העיר הפופולאריים ביותר שלה. הוא ריסן את הפשע, שיקם שכונות, שמר על ניקיון הרחובות, שיפץ בתי ספר וטיפח יחסי שלום בין הקבוצות האתניות השונות של ניו יורק. אומרים שתושבי ניו יורק אפילו מאריכים ימים יותר מבעבר...
אבל בלומברג מזדרז להמעיט בתהילת המעמד שלו.
"כשאתה מתעורר בבוקר והם מפציצים אותך בניירת", הוא אומר לי, "זה לא נחוץ לי לא בגילי ולא במצבי הכלכלי. ברור שאני לא עושה את זה בשביל הכסף. אני מקבל בשביל זה דולר לשנה, ויותר נכון, 93 סנטים אחרי הניכוי לביטוח לאומי. את הצ'קים האלה אני אפילו לא פודה, אבל אני ממסגר אותם. אני עושה את זה כי אני רוצה עולם טוב יותר בשביל הילדים שלי. אני חושב שיש במעשי יסוד אגואיסטי, ובכלל אני חושב שבכל פילנתרופיה יש יסוד אגואיסטי. אתה רוצה להיות מסוגל לחשוב לעצמך שאתה עושה משהו טוב.
"יש איזה תחושת סיפוק כשעושים את זה. הייתי רוצה להנהיג את העיר בזמנים קשים ולהיות מסוגל להגיד בדיעבד שהשארתי אחריי עיר טובה יותר. ואם תענה לי, 'בסדר, אבל יש מישהו אחר שהיה יכול לעשות את זה', הייתי רוצה שאנשים יגידו שהוא היה אחד מראשי העיר הטובים ביותר. אני לא חושב שיכול להיות דבר כמו 'ראש העיר הטוב ביותר', כי לכל אחד יש אתגרים שונים ומשאבים שונים, ולעולם אין שני ראשי עיר שמכהנים באותו זמן. זה לא כמו ניסוי מדעי, שאתה יכול לחזור עליו".
לטפס מהמיתון
בין שהוא ראש העיר הטוב ביותר או שהוא אחד מהטובים ביותר, פרשנים פוליטיים רבים רואים בבלומברג מנצח מתמיד. הוא הצליח להביא מנהיגות ניטראלית לעולם המסוכסך של הפוליטיקה הניו יורקית וזכה להערכה רבה בזכות שמירתו היעילה על כספי העיר במהלך אחד המיתונים הפראיים ביותר. אני מציין את מומחיותו בכלכלה ומבקש שישתף אותי בדעותיו על הכלכלה.
"אני מומחה רק לכלכלה של ניו יורק", הוא אומר בלשון המעטה בולטת, "והיא מתפקדת טוב יותר מהתחזית. כל בעל מסעדה יגיד לך שמצב העסקים השתפר. חנויות, סוכני נדל"ן, בנקים, כולם יגידו לך שהעסקים השתפרו. אם השאלה שלך היא: 'כמה זמן ייקח עד שנחזור ל'שיגעון' שהיינו בו לפני שלוש שנים?' התשובה היא שזה ייקח הרבה מאוד זמן. אבל בסוף זה יקרה, כי ההיסטוריה של שוקי הכספים היא שאתה מטפס ומטפס לאט, משפר את עקומת הרווחים, מרחיק יותר ויותר, ואז - בום. כך נהגנו מאז ימי משבר פקעות הצבעונים בהולנד. זה לא צריך להפתיע איש. למעשה עושים היום בוול סטריט הרבה כסף, הולך להם טוב מאוד. אם אתה מסתכל על ההכנסות שלהם ביחס להוצאות, המספרים טובים. אני יכול לראות את זה בעסקים של החברות שבבעלותי, כך שזה טוב.
פרסים עם ילדות חרדיות ● צילום: יוסי פרסיה, COL
"אז אני אופטימי. אבל אני לא אופטימי במובן שאני חושב שנחזור למקום שהיינו בו. אילו הייתי איש פיתוח הייתי מוציא עכשיו דחפור לשטח כדי שבעוד חמש שנים יהיה לי בית מוכן, בייחוד מבנים מסחריים, כי כל החברות האלה לא עוזבות את ניו יורק. למעשה, כשהן מצטמצמות, הן מתרכזות בניו יורק.
"יש בשאלה שלך שני רכיבים. האחד הוא מה שעניתי עליו בקשר לכלכלה בכללותה. מה שלא שאלת הוא על הכלכלה של ממשל העיר. זה משהו אחר לגמרי. השנה ההכנסות שלנו ממסים יצטמצמו במיליארד דולר יחסית לשנה שעברה, כי בארבע או בחמש השנים הקרובות וול סטריט לא תשלם מסים, בלי קשר לכמה כסף הם ירוויחו. וזה פוגע בנו. משמעות הדבר היא שניאלץ למצוא דרכים להפיק יותר מפחות".
האם לעיר ניו יורק ולראש העיר שלה, אני שואל, יש השפעה כלשהי על הכלכלה העולמית, או שהם בסך הכול רוכבים על הגל של מה ששאר העולם עושה?
"תלוי בשוק. ניו יורק היא בירת הכספים של העולם, והיא תישאר במעמד זה, וגם תצא מזה מחושלת. כדי להיות בירה כלכלית עליך להיות דובר אנגלית, כי זו שפת העסקים בעולם, ועליך להיות ידידותי למשפחות, כי אי אפשר לגרום לסוחרים ולאנשי המכירות ולמנהלים הטובים ביותר לעבור לשם אם לא נותנים להם אפשרות להביא איתם את המשפחות שלהם. נכון שבייג'ין היא עיר מרגשת, אבל רוב המשפחות האמריקניות לא רוצות לעבור לגור שם. לא מבינים את השפה, לא מצליחים להתמצא, האוכל שונה, לא מוצאים את בית הכנסת, "השול" המקומי. כל מה שצריך לעשות, קשה יותר לעשות שם. לונדון קצת יותר טובה. אפשר לחיות שם, אבל התחבורה איומה והפשע מרקיע לשחקים, והיא עדיין יקרה מאוד. בהשוואה ללונדון, ניו יורק יוצאת מנצחת. לא לונדון, לא טוקיו, לא בייג'ינג, אף אחת מהן לא יכולה לתפוס את מקומנו.
"המספרים הטובים הם: אצלנו התיירות ירדה באחוזים אחדים, ובכל מקום אחר באמריקה היא ירדה במספרים דו-ספרתיים. תפוסת בתי המלון גבוהה מ-80%, ובשאר המדינות - נמוכה מ-50%. כשאתה מדבר עם ועדי העובדים הם מספרים לך ש-20% מהעובדים פוטרו מהעבודה, אבל בערים אחרות הנתון הוא 50%. יוצא שמצבנו טוב יותר. כמה מהכלכלות הגדולות, כמו סין, מדווחות על השגים מרשימים. אני לא יודע אם הן ממציאות את המספרים שלהן או שהם מציאותיים. מה שאני יודע זה שלא הייתי משקיע בסין כי אני לא מאמין בשיטות הנהלת החשבונות שלהם. אם אתה חושב שברני מאדוף היה טוב בניהול הספרים שלו, אז טוב...
"למעשה אני מכיר את ברני. הכרתי אותו טוב מאוד. החברה שלו והאחים סלומון, שם הועסקתי, עבדו יחד על תקנות הרגולציה של השוק, שה-FCC חיברו. מאדוף הוא האדם האחרון בעולם שהיית חושב עליו שהוא נוכל. זו אחת הסיבות שהוא הצליח כל כך.
"התיאוריה שלי היא שברני מאדוף פעל לפי כללי הניהול של מסיבה מוצלחת. יש בדיחה ישנה: אם אתה רוצה לקיים מסיבה טובה, קח חדר קטן מדי בשביל החבר'ה, לא משנה לי כמה משתתפים יש לך. אם יש שניים, קח חדר לאחד. אם עשרה - קח חדר לחמישה. וברני עשה את זה. היה לו חדר קטן מדי, ואם רצית לתת לו כסף, הוא אמר, 'אני מצטער, אבל אני לא יכול לקחת את הכסף שלך'. אז התחלת להתחנן שייקח את הכסף, ומעולם לא חשבת על מה הוא עשה, אלא רק על זה שהוא לא רצה לקחת את הכסף שלך. יש לי חבר בלונדון שהוא עשיר מאוד ומתעניין ביהדות חילונית (מעולם לא הצלחתי להבין מה זה בדיוק). הוא הפסיד אצל מאדוף סכום כסף עצום. גם ארגון הדסה הפסיד המון כסף עם ברני. ניסיתי לכסות חלק מההפסדים האלה, אבל אני לא יכול לפצות על הכול.
"פעם אמרתי שהיחיד שאי פעם ביצע תכנית פונזי גדולה יותר מברני מאדוף הוא הביטוח הלאומי. ביטוח לאומי זו תכנית הפונזי האולטימטיבית".
תשומת לבו של ראש העיר מוסחת לרגע כשמגיעה אליו הודעה במסר: עליו לעזוב בדחיפות לפגישה בברוקלין. אני מציע להסיע אותו, כי אני נוסע לברוקלין ממילא, והוא אומר "לא, תודה, עדיף שתשלם עבור הנסיעה שלי. הרי אתה מממן את מכונית הפאר ואת שומרי הראש שלי הממתינים לי בחוץ. אני מודה לך מאוד. זו התחבורה הציבורית האולטימטיבית".
עיר עם מדיניות חוץ
בגלל סיבה מסתורית כלשהי דומה שראשי העיר של ניו יורק מסתבכים תמיד בעניינים בינלאומיים שלכאורה אינם נוגעים להם. אמנם נכון שניו יורק מארחת את האו"ם, על 192 המשלחות ו-110 הקונסוליות הכרוכות בזה, אבל משמעות הדבר היא לא בהכרח שיחסים בינלאומיים הם בתחום ענייניו של ראש העיר.
הערב יש לי הזדמנות לשאול את המנכ"ל של ניו יורק שאלה שסקרנה אותי מאז ומתמיד: האם לניו יורק יש מדיניות חוץ?
"כן, וזה למורת רוחו הרבה של משרד החוץ", אומר לי בלומברג. "אפשר להגיד שמה שמאפיין את מדיניות החוץ שלנו הוא שלתפיסתי עלינו להיות פתוחים לכול. כשנציגי הממשלה הטייוואנית מגיעים לכאן - אברך אותם. אם מגיעים מהממשלה הפלסטינית או מהאירנית או מהקוראנית - אנחנו צריכים להעניק להם הגנה. לא ייתכן מצב שתארח את האו"ם ולא תאפשר לכולם להיכנס. ברוב העניינים אני לא מסכים עם האו"ם, אבל עדיין אני מעדיף שבני אדם ידברו מאשר שהם לא ידברו. וכשהם נפגשים לדבר אני מעדיף שיעשו את זה כאן, ובדרך אגב גם ישלמו על זה כאן. זה נתח נכבד מהכלכלה שלנו. תעיף מבט על מספר השגרירויות והקונסוליות.
"בזכות אחותי, מרג'ורי ב' טייבן, הממונה על ענייני האו"ם מטעם עיריית ניו יורק, אנחנו מצליחים לגבות תשלום מהממשלות על דו"חות החנייה של הדיפלומטים שלהן. בתקופה שקולין פאואל היה מזכיר המדינה הוא צלצל אליי ואמר: 'אני אעשה כל מה שאתה רוצה, רק תגיד לאחותך שתפסיק לטלפן. אנא, היא חייבת להפסיק, היא תשגע אותי'. היום כל השגרירויות והקונסוליות משלמות את הקנסות שלהן. יש רק דו"חות בסכום של בערך מיליארד דולר שנשארו מקובה... הם לא ישלמו את זה..."
במאמר מערכת שפרסם לא מזמן הג'רוסלם פוסט בתמיכה במועמדותו של בלומברג, נכתב: "ראש העיר ניו יורק מייקל בלומברג הוכיח את עצמו כאחד התומכים האיתנים ביותר של ישראל, וחרג שוב ושוב הרבה מעבר להגדרת תפקידו בהדגישו את הסולידריות שלו ושל עירו עם ארצנו בזמנים שבהם הסולידריות הזאת הייתה נחוצה לנו יותר מכול". מעטים יערערו על ההערכה שבלומברג תומך בהפגנתיות במדינה היהודית, ושמשרדו ביטא אהדה יוצאת דופן לישראל.
"כשיצאתי לישראל בתקופה שהטילים נפלו על אשקלון ועל שדרות, הרגזתי את הקהילה המוסלמית, שיש לי מחויבות להגן גם עליה. לפני שיצאתי, וגם אחרי שחזרתי, אכלתי ארוחת בוקר עם חבורה של מנהיגים ערבים. אמרתי להם: 'תראו, אתם צריכים להבין, ראשית, כל ראש עיר של ניו יורק יהיה ציוני, נקודה. מספר שתיים, רצה המקרה שאני יהודי עם תחושה חזקה מאוד שזו התרבות שלי, שאלו אבותיי, ושזה החופש של העולם. אם ישראל תיפול, זה יהיה דבר עצוב מאוד לכולנו. כך שאתם חייבים להבין, יש לי אמפתיה לעובדה שיש לכם משפחות בעזה ושהם נהרגים, אבל בסופו של דבר האחריות היא על החמאס'.
"אין לי בעיה לדבר גלויות. הילרי קלינטון יודעת טוב מאוד מה העמדה שלי. כך גם הנשיא. אתה יודע שביליתי איזשהו זמן עם נתניהו. ביבי ואני היינו חברים במשך 15 שנים. יש לי משרד בירושלים. תרמתי להדסה שני אגפים לבית החולים שלהם לכבוד אמי. תרמתי לשיפוץ בניין בשביל מגן דוד אדום לזכר אבי, בשביל צי האמבולנסים שלהם.
"אספר לך בקיצור סיפור על אבי, ואז אני חייב לצאת. בתחילת שנות החמישים נערכה ועידת עסקים במיאמי ביץ', פלורידה, ואבי הוזמן להשתתף. אז אמא שלי הלכה לספרייה ולקחה ספרים על מה צריך לעשות, מה לובשים, מה אומרים בוועידות, מה קורה שם. אבא ניגש להירשם בדלפק במיאמי ביץ', והפקיד שמאחורי הדלפק אומר, 'בלומברג... בלומברג... זה יהודי?' אבא אומר: 'כן'. הפקיד אומר, 'אנחנו לא מקבלים יהודים'. מישהו עשה מזה עניין ונכנסנו בכל זאת. אבל כשחזרנו דיברנו סביב השולחן על אפליה. אני עדיין זוכר את זה".
הדרך לבית הלבן
ב-2008 התקבל רושם שראש העיר בלומברג משתעשע במחשבה לרוץ לבית הלבן כמועמד של מפלגה עצמאית שלישית. היום, כשהוא מנסה להיבחר לראשות העיר לקדנציה שלישית, אני שואל אותו אם הוא שואף להגיע למשרה גבוהה יותר ברמה כלל-ארצית ולהיות הנשיא היהודי הראשון של ארצות הברית.
"לא. בעבר חשבתי שהייתי יותר מדי ליברלי בשביל השמרנים ויותר מדי שמרן בשביל הליברלים. היום השתכנעתי שאני יותר מדי שמרן בשביל השמרנים, כי אני לא חושב שעלינו להוציא כסף שאין לנו, ואני יותר מדי ליברלי בשביל הליברלים, כי אני באמת מאמין בכמה מהדברים האלה".
האם זו הסיבה שלא רצת לנשיאות ב-2008? אני שואל.
"מחמיא לי מאוד שהיה מי שחשב שהייתי יכול לעשות את זה, אבל אצלנו מועמד של מפלגה עצמאית לעולם לא יוכל להגיע לנשיאות. יש יותר מדי אנשים שמצביעים אוטומטית לפי קווי המפלגה. אם 20 אחוזים מצביעים לדמוקרטים ויהי מה, ואם 20 אחוזים מצביעים לרפובליקנים ויהי מה, והמירוץ הוא בשלושה נתיבים, אתה יודע מה האחוז מהשישים אחוזים הנותרים שעליך להשיג כדי לזכות?"
והיית שוקל לרוץ כמועמד של אחת משתי המפלגות הגדולות?
"אחת הסיבות שראשי עיר לעולם לא מתקדמים למשרה גבוהה יותר היא שעליך לנקוט עמדה מפורשת. אתה לא יכול לעשות מה שג'ון קרי (שהתמודד מול גורג בוש) עשה. הוא הצביע בעד המלחמה אבל לא בעד המימון שלה. ובמחיר כל הבעת עמדה מפורשת אתה מאבד חצי מהבוחרים. עד שאתה מגיע לחמש עמדות מפורשות, נשארים לך אחד משישה עשר בוחרים. הבאים בתור הם אני ואמא שלי, ולגביה אני אפילו לא בטוח".
הנשיא אובמה, שאיתו היו לראש העיר יחסים פוליטיים מורכבים, תמך במתחרה הדמוקרטי לראשות העיר, ביל תומפסון. אבל, כמו שציין הניו יורק טיימס, "זו הייתה התמיכה הפושרת והעקיפה ביותר, שנוסחה בלשון תנאי, שבאה מדוברו של הנשיא, לא יותר". ואכן, בו בזמן שהדובר תמך בתומפסון מבלי לנקוב אפילו בשמו, הוא ציין לשבח את מייקל ר' בלומברג בשמו. כשאני שואל את ראש העיר על דעתו בקשר לתמיכתו הפושרת של אובמה ביריבו, הוא מצהיר הערכה קצרה על האדמיניסטרציה של אובמה.
"בלי קשר למה שיעשה, אני אעבוד איתו. אנחנו צריכים שהוא יהיה נשיא טוב. ואני מקווה שזה מה שהוא. זה לא קל. אני בעדו. הוא חוטף כל יום. הוא לא יכול סתם להנחית הוראות. הוא חייב לשכנע. אין לו חיים קלים, אבל זה הג'וב".
ומה אתה חושב על זכיייתו בפרס נובל לשלום? אני שואל.
"זו הייתה הפתעה בשבילו, והוא טיפל בזה כמיטב יכולתו. הוא אמר שזה בשביל הפוטנציאל ובשביל כל אדם באמריקה. ואם זה מביא תועלת כלשהי, זה מהווה בשבילו תמריץ לפעול במרץ רב יותר למען השלום. מה עוד אתה יכול להגיד? הוא עצמו היה מעניק את זה לעצמו? אני מניח שלא. אבל זה בסדר. אני חושב שיש רבים אחרים שהיו רוצים לזכות. נחכה ונראה כשהוא יסיים ארבע או שמונה שנים, אולי הוא באמת יעשה למען השלום יותר מכל אדם אחר. זה באמת יהיה נפלא".
כשאני אומר למר בלומברג שמה שמרתק בעיניי בקשר לכהונתו כראש העיר הוא גישתו הפרגמאטית, ושזה לא הפוליטיקה הרגילה, הוא עונה בהומור של המעטה עצמית: "מה הם יכולים לעשות לי? אני בן 67, אבל הגנים שלי בסדר. אבא שלי נפטר בגיל 55, אבל הייתה לו דלקת פרקים. ההורים שלו חיו היטב לתוך שנות התשעים שלהם. יש לך את אמא שלי, היא בת מאה, סבתא שלי חיה עד אמצע שנות התשעים שלה..."
בכך ראש העיר מסיים את שיחתנו ומודה לי כשאנו ניגשים יחדיו לקיר המשרד כדי להצטלם לכמה תמונות. בניגוד בולט לדימוי הציבורי שלו, מצאתי במר בלומברג אדם חמים, גלוי ופתוח, ובשעה שאנו מתייצבים מול המצלמה הוא ממשיך ואומר: "יש לי מזל. זו ארץ נהדרת. אנחנו, היהודים, צריכים לזכור שמסביב, במקומות אחרים בעולם אתה לא בטוח כמו שאתה כאן..."
למייקל בלומברג היה כמעט כל מה שאמריקני יכול להעלות על דעתו: אימפריה למידע פיננסי שמסופיה, "מכונות בלומברג", פרושים ברחבי תבל, חמישה בתים מפוארים, מטוס ומסוק פרטי שהוא הטיס בעצמו, הון עתק, קשרים עם שועי עולם וחיים טובים באופן כללי, אבל לפני שמונה שנים הוא החליט לכבוש את עיריית ניו יורק (כי הבית הלבן היה כבר תפוס) ועכשיו הוא מנסה לעשות זאת שוב, בפעם השלישית, ולאחר שכבר החליף את זהותו המפלגתית לפחות שלוש פעמים, הוא מתמודד כמועמד עצמאי.
הוא לא עושה זאת בשביל כסף, הוא הרי מסתפק במשכורת סימלית של דולר לחודש שממנה נשארים לו לאחר ניכוי מיסים 93 סנט. למה כן? בשביל כח והשפעה שאותם כבר הצליח לצבור. על פי דירוג המיליארדרים המשפיעים של המגזין "פורבס", בלומברג הוא המיליארדר המשפיע ביותר בעולם כיום. לפי "פורבס", בלומברג נבחר בשל השילוב בין עושרו, השפעתו על שוק התקשורת ומעמדו הפוליטי.
כניסתו של בלומברג ב-2001 לעולם הפוליטי היא חלק מתופעה רחבה. יותר ויותר עשירים בארצות הברית מנסים להשתלב בחיים הפוליטיים. היסטורית, המערכת העסקית תמיד הניבה דמויות בולטות בפוליטיקה האמריקנית, אבל נראה כי בשנים האחרונות התופעה מתרחבת. היא קשורה במידה רבה להתעשרות העצומה בעשור האחרון (עד לנפילה הגדולה בשנה האחרונה).
לא מעטים מאלה שצברו מיליארדי דולרים כבר אינם מתרגשים מלעשות עוד כסף, ומחפשים לעצמם אתגרים בשדה הפוליטי. לא תמיד הכסף הגדול מבטיח הצלחה. רוס פרו נכשל בניסיונו להיבחר לנשיאות בראשות מפלגה שלישית. סטיב פורבס ניסה פעמיים לזכות במועמדות הרפובליקנית לנשיאות ופעמיים נכשל.
בשיחה עם העיתונאי יהודה צייטלין מ-COL ● צילום: אלי קאהן
דונלד טראמפ, איל הנדל"ן הניו יורקי, ביקש להתמודד באחד הסיבובים המוקדמים לנשיאות, אבל נאלץ לבטל את תוכניתו בגלל העדר תמיכה מספקת. רונלד לאודר, מיורשי אימפריית הקוסמטיקה אסתי לאודר, התמודד לפני כעשור על המועמדות הרפובליקנית לראשות עיריית ניו יורק, הוציא 13 מיליון דולר ונכשל כישלון חרוץ.
בלומברג לא מתכוון להיכשל. ממסמכים שפורסמו באחרונה עולה כי נכון ליום שישי שעבר, ראש עיריית ניו יורק הוציא מכספו 85 מיליון דולר על קמפיין הבחירות הנוכחי.
עד הבחירות ב-3 בנובמבר, יום שלישי בשבוע הבא, הוא צפוי להוציא עוד 110-140 מיליון דולר. מאז סוף ספטמבר, קצב ההוצאה גבר: עתה הוא משקיע כמיליון דולר מדי יום בפרסום בכל אמצעי התקשורת וגם במזון, בתחבורה, בריהוט ובחנייה. נראה שבלומברג השתמש בהונו, המוערך בכ-16 מיליארד דולר, כדי לשלוט במירוץ. הוא הוציא לפחות פי 14 יותר מיריבו הדמוקרטי במירוץ, ויליאם סי. תומפסון, שהסתפק בהוצאה של 6 מיליון דולר.
הסכום הכולל שבלומברג צפוי לבזבז - יותר מ-250 מיליון דולר - גבוה באופן משמעותי מכל סכום שהוציאו עשירי המדינה על קמפיינים פוליטיים שניהלו. ג'ון קורזין הוציא 130 מיליון דולר במהלך שני מרוצי בחירות לתפקיד מושל ניו ג'רזי ועל מירוץ אחד לסנאט. סטיב פורבס השקיע 144 מיליון בשני ניסיונות להיבחר לנשיאות.
התקשורת למרות שהיא נהנית מהשקעתו העצומה של בלומברג בבחירות, לא אדישה לתופעה. בעוד שבעמוד הראשון, תחת כותרת המשתרעת על שלושה טורים פרסם העיתון ניו יורק טיימס דיווח עוקצני על בלומברג והשקעתו הכלכלית, במאמר ראשי באותו גיליון הרעיף העיתון שבחים על הישגיו ב-8 שנות כהונתו בראשות עיריית ניו יורק.
העיתון היוקרתי, שבאופן "מסורתי" איננו אוהד מועמדים רפובליקניים ומסתייג מפוליטיקאים שאינם דמוקרטים, הביע תמיכה במועמדתו של בלומברג לתקופת כהונה שלישית ודחק בתושבי העיר להצביע בעדו בבחירות ביום שלישי הבא. הניו יורק טיימס מחמיא לו כמי שעמד במבחן המרכזי של התפקיד בראשות העיר שהוא - "לנהל עיר בלתי צפויה ובאופן יעיל שמעורר תימהון".
לדברי העיתון, "בלומברג הוכיח את יעילותו בתחומים רבים - החל משיפורים במערכת החינוך ועד לאיסוף האשפה בזמן". העיתון אף טוען כי "בלומברג חש שלא בצדק פגיע וחושש מביקורת, ולכן השקיע בלי צורך סכומי עתק במימון מערכת הבחירות שקיים".
בלומברג ואני
מה לי ולבלומברג? ישאל עצמו הישראלי הממוצע, מה לי ולהשקעותיו העצומות בקמפיין? ובכלל, מה לי ולמערכת בחירות מוניציפאלית מעבר לים? זהו שניו יורק היא לא סתם עיר, ובלומברג הוא לא עוד מועמד.
ניו יורק היא לא רק העיר המאוכלסת ביותר בארצות הברית, שיש לה השפעה רבה על המסחר, על הכספים ועל תחומים רבים נוספים בעולם כולו (ע"ע המשבר הכלכלי העולמי שהתחיל ממנה).
היא גם לא רק בירת הכספים של העולם, ובזכות היותה המארחת של המטה הראשי של האו"ם - גם מרכז חשוב לעניינים בינלאומיים ועיר שיש לה מדיניות חוץ מוצהרת - ניו יורק היא המטרופולין שבה מתגוררת האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר ושיש בה המספר הגדול ביותר של מוסדות דתיים ותרבותיים יהודיים בעולם, מחוץ לישראל.
משוחח עם העיתונאי מנחם כהן מ-COL ● צילום: אלי קאהן
מייקל בלומברג הוא לא עוד מיליונר שמחפש אתגרים נוספים. הוא יהודי שלא מתבייש ביהדות שלו, שאימו בת המאה ואחותו מקפידות על כשרות ועל חגים יהודיים, כשהוא אומר 'בית כנסת' הוא משתמש במונח "שול", וכשהוא מספר על ידיד שמתעניין ב"יהדות חילונית" הוא מדגיש שאף פעם לא הבין במה בדיוק מדובר. בנוסף, למרות הבון טון העולמי הכללי הוא גם לא מתבייש להצהיר שהוא ידיד ישראל.
בזמן שנפלו טילים על שדרות ועל אשקלון בלומברג התייצב בארץ במופגן והביע תמיכה בתושבים ובזכותה של ישראל להגן על עצמה, ונאלץ להתמודד מאוחר יותר עם הכעס של הקהילה המוסלמית הגדולה שבעירו.
בראיון נדיר ל'משפחה' באנגלית הוא חושף בגילוי לב את שורשיו היהודיים, ובהיסח הדעת - גם את הניצוץ היהודי החבוי בו. מתברר שלבלומברג כמו לרבים מאיתנו ה"אידישע מאמע" היא התומכת הגדולה ביותר שלו, אישה רבה פעלים בת 100, שרק השנה התקשתה במקצת בסחיבת כלי הפסח מהמרתף... הוא מדבר על הקשר שלו לישראל, מצהיר על כך שהוא חבר של ראש הממשלה בנימין נתניהו ואפילו למה שיש לו לומר בענייני כלכלה כדאי להקשיב.
אחרי הכל מדובר בחבר של ברני מיידוף שהיה חכם מספיק כדי לא להפסיד אצלו אגורה, ובטייקון כלכלי - שלא רק שלא הפסיד מהמשבר הכלכלי אלא הצליח להיות בין הבודדים שהרוויחו ממנו. בלומברג הרוויח בשנה האחרונה 4.5 מיליארד דולר וקפץ מהמקום ה-65 למקום ה-17 ברשימת המיליארדרים.
כשחושבים על זה, אולי בגלל זה הוא כל כך אופטימי...
הסערה שמתחת לשקט
העיר ניו יורק התוססת שקועה עמוק במסע בחירות לראשות-העיר, אבל איכשהו נראית רגועה שלא כרגיל. ניו יורק אינה בדיוק עיר כמו כל הערים, ובכל זאת לא הרבגוניות האתנית ולא אופיה הסורר של העיר עוררו ציפייה מיוחדת או התרגשות גדולה במצעי הבחירות של המועמדים. בבחירות האלה לא האוכלוסייה בכלל, ולא הקהילות היהודיות בפרט, יזמו מצעדים פוליטיים משולהבים, ושום עימותים גדולים בעניינים פוליטיים לא טלטלו אף לא אחד מחמשת הרבעים של העיר.
במעוז הדמוקרטי הזה שולט ראש העיר מייקל (מייק) בלומברג, "מומר" רפובליקני הנחשב בעיני רבים לאחד מראשי העיר המצליחים ביותר בהיסטוריה, ועל כף המאזניים נמצאת השאלה האם ייבחר בפעם השלישית לתפקידו.
למרות הרוגע היחסי שהשתלט למרבה הפלא על העיר הססגונית הזאת, יש בניו יורק כמה פעילים נמרצים הלהוטים לקדם את בחירת המועמדים שלהם. אחד הצעירים התוססים האלה, שאינו זוכה למנוחה רבה בימים אלו, הוא מרק בוטניק, בן העשרים וארבע.
מרק משמש בקמפיין של בלומברג כאיש הקשר של ראש העיר לקהילות היהודיות של העיר, ובמעמדו זה הוא שקוע לגמרי לא רק במדיניות העיר אלא גם בענייני-הפנים היהודיים. בוטניק גדל בריברדייל, ניו יורק, הוא מבין יידיש ודובר עברית רהוטה, וגם יודע לא מעט על מבנה החברה שלנו ועל מה שמעסיק אותה.
לבוטניק יש כמה וכמה הישגים אקדמאיים, אבל דומה שהסחורה הטובה ביותר שיש לו להציע בימים אלו היא התמצאותו הנדירה ברחשי הלב של השטח. הוא יודע אלו מהקהילות יקבלו בברכה מצעד פוליטי למען הבוס שלו ואילו מהן יעדיפו לוותר על אירוע כזה, שהרי כידוע, לא כל מגזר בקהילה מתייחס בהכרח במלוא ההערכה למנהיגות הקהילתית וללגיטימיות של כל מגזר אחר. בוטניק מקבל את כל זה ברוח טובה, אולי בגלל שהוא מתגורר בבטחה הרחק מה"צ'ולנט" החרדי, בצד השליו יותר של מנהטן.
מצטלם עם משפחת שפערלין בקראון-הייטס ● צילום: אלי קאהן, COL
הדבר היחיד שיכול להיות יותר מלא חיים ממארק עצמו בעונת הבחירות הזאת לראשות העיר, הוא הטלפון הסלולרי שלו שמזמזם ומרצד ללא מנוח. אחרי התכתבות אינטנסיבית הוזמנתי לפגישה עם ראש העיר במטה מאבק הבחירות שלו, בקומה החמישית שבאחד מגורדי השחקים בווסט סטריט 40, בקרבת שדרת האמריקות במנהטן.
מימים ימימה הוטל על העם היהודי לטפח יחסים טובים עם הממשלה, ואולי אין מי שמיטיב להבין את הצורך הזה יותר מידידי הרב משה אינדיג, פעיל קהילתי הזוכה להערכה רבה.
אינדיג, שהיה מתומכיו המוקדמים והמרכזיים של מייק בלומברג, נהנה מיחסי עבודה קרובים מאוד עם היחידה לענייני קהילה של ראש העיר, שבראשה עומד פרד קרייזמן, העוזר לממונה, ובתקופה שלפני הבחירות - גם עם עמיתו, מרק בוטניק מיודענו. בוטניק מילא תפקיד חשוב בארגון המפגש הפרטי הייחודי שלי עם ראש העיר, שנקבע ליום רביעי שאחרי חג הסוכות, בשש בערב.
הסקר היחיד שמשנה משהו
אני מכין את עצמי בהמתנה למפגש עם ראש העיר במטה הבחירות שלו באחד מחדרי הוועידות חסרי החלונות, שקירותיהם מכוסים בסיסמאות, וזז בתחושה קלה של אי-נוחות כשנדמה לי שהצלם מכוון אליי את מצלמתו הגדולה. אף שראש העיר מגיע לפגישתנו באיחור של כשלושת רבעי שעה, הוא משדר הבעה מפתיעה של דייקנות. בזקיפות קומה בלתי רגילה לגבי אדם בן 67 הוא צועד לקראתי בקלילות ומקרין אווירה חד-משמעית של תכליתיות.
מייקל בלומברג נראה כמקצוען, אבל החיוך שלו ידידותי וביתי. אני מהרהר לעצמי שמן הסתם יש לאדם סיבה לחייך כשהוא אחד מהאנשים העשירים ביותר בתבל, בייחוד אם מלאכת יומך אינה משמשת לך כמקור פרנסה אלא רק כתחביב.
מייק בלומברג הוא לא רק מולטי-מיליארדר, אלא גם נדיב מאוד: הוא נחשב לאחד מהפילנתרופים הגדולים באמריקה, ובשנת 2007 לבדה הוא תרם לצדקה 205 מיליון דולר והיה כתוצאה מזה לתורם השביעי בנדיבותו לצדקה בארצות הברית באותה שנה.
עם כניסתו לחדר אני נזכר שבראיון ב-2005 עם הניו יורק טיימס, בלומברג העיר הערה מאלפת על תפיסת עולמו ועל זהותו הדתית. אז אמר: "אני מאמין ביהדות, גידלו אותי כיהודי, אני מאושר להיות יהודי וגאה להיות יהודי". אחר כך הוא עצר לרגע, ואז המשיך: "אני לא יודע אם גאה זו המילה הנכונה. אני לא יודע למה עליך להיות גאה במשהו. זה לא עושה אותך טוב יותר או גרוע יותר. אתה מה שאתה".
בשיחתנו הערב מפגין בלומברג נחת וגאווה דומות, ומורגשת נוכחות רבה של הניצוץ הייחודי החבוי היכן שהוא בנפש היהודית.
בערב הראיון יש לבלומברג סיבות רבות להיות מאושר וגאה, ואחת הטובות שבהן היא הופעתו בליל אמש בעימות מצולם עם יריבו הפוליטי המתמודד מולו על משרת מנכ"ל העיר הממונה על הכספים ויליאם תומפסון הבן. תומפסון הדמוקרטי, ניסה להביך בשידור את ראש העיר הפופולארי, ובמהלך העימות הראשון ביניהם חבט בו בעוז בניסיון לצייר אותו כאופורטוניסט. אבל נראה שרוב מומחי הפרשנות הפוליטית הסכימו שראש העיר הגן בנחישות על עמדתו, ואף החזיר מלחמה שערה בטיעון המשכנע שלטובת אוכלוסיית העיר ורווחתה ראוי לחזור ולבחור בו בשלישית.
ראש העיר מברך אותי בחמימות ומתנצל על שהניח לי להמתין. בשעה שאני משבח את הופעתו בליל אמש, הוא משיב מיידית ברוח טובה: "על זה מסכימים גם אתה וגם אמא שלי". ואכן, ראש העיר הודיע באותו יום באירוע בחירות שאמו בת המאה העניקה לו ציון מאה על הופעתו.
מייקל והפופוקורן ● צילום: אלי קאהן, COL
אני מעודד את ראש העיר ואומר שבלי קשר להופעתו המוצלחת יהיה ליריבו קשה להתגבר על יתרונו בסקרים, העומד כרגע על 17 אחוזים. "אדווח לך ב-3 בנובמבר", הוא אומר, "בסופו של דבר זהו ה'סקר' היחיד שקובע. הכול תלוי במי שיגיע לקלפיות. הקהילה האורתודוקסית אומרת שהיא תצביע בעדי.
אבל אם הם יגידו: 'אהה, יש לו יתרון של 17 אחוזים', אז הדברים יכולים להתגלגל אחרת לגמרי. אולי כרגע אני בראש הרשימה, אבל בתיאוריה עדיין אני יכול להפסיד. אסור להניח שום דבר כמובן מאליו. בלי קשר לכל מאמצי קידום הבחירות שלנו, כולל להשליך חצץ על חלון הבית שלך בשלוש לפנות בוקר בשביל להעיר אותך לצאת ולבחור, הכול תלוי באחוז הבוחרים שיגיעו בפועל להצביע".
אני אומר לראש העיר שהבעיה היחידה שאני צופה היא העובדה שיש לו רק אמא אחת שתצביע בעדו, והוא עונה: "הבעיה גדולה עוד יותר מזה: אמא שלי גרה בבוסטון, והיא בכלל לא יכולה להצביע בניו יורק".
בלומברג מספר אנקדוטה משעשעת כדי להסיר כל ספק באשר לאפשרות לרמות אותו בקשר למי שבאמת הצביע בעדו: "לפני שנים אחדות היה זוג שהכרתי, שחזרו וסיפרו לי איך הם הצביעו בעדי ב-2001 ואיך הם הביאו איתם חברים לקלפיות, וסיפורים כאלה. יש לי עוזרת אירית, שׁיאה פינק, שהיא פשוט דינמיט. היא הלכה לבדוק. אף אחד מהאנשים האלה אפילו לא היה ברשימת המצביעים. אחרי כמה שנים, ב-2005, היא וידאה שהם באמת יצביעו בשבילי"...
ליטא פינת בוסטון בואכה ניו יורק
אתה מזכיר את בוסטון, אדוני ראש העיר, אני עובר לנימה רצינית יותר. משם הגעת?
"גדלתי במדפורד, מסצ'וסטס, פרבר של בוסטון, שם היה מישהו שמכר להוריי בית ב-1946, כשהייתי בן ארבע. למעשה הוא לא רצה להביא יהודים לשכונה ומכר את הבית לעורך הדין האירי של אבא שלי, שמכר אותו אחר כך למשפחה שלנו. אלו היו זמנים אחרים. לא בכל מקום הרשו ליהודים לגור, ונאלצנו לעבור בסתר לאותו אזור. לא היינו בדיוק חלוצים בשכונה ההיא, ומעולם לא היו לנו שם בעיות כלשהן, היה בית כנסת (ובלומברג משתמש בביטוי החרדי הלקוח מאידיש 'שול') והיה בית ספר פרטי עברי שבו למדתי, ואני אפילו זוכר שהוא התנהל בבית ויקטוריאני גדול עתיק צבוע בצהוב, אבל היינו מעטים".
בלומברג המצליחן, הוא ביסודו מיליארדר שבנה את עצמו במו ידיו ופוליטיקאי מצליח שמוצאו מסביבת גידול צנועה, אבל דתית יותר. "אבא שלי היה רואה חשבון של חברה למוצרי חלב מצ'לסי, מסצ'וסטס. אביו היה רב, ואני בטוח שרוב הכנסתו הייתה מהכנת ילדים לבר מצווה. הוא הגיע לכאן כשהיה בן שש, כנראה מליטא. אף אחד לא באמת בטוח מאיפה הוא בא. זה משעשע: כשהייתי בקולג' בבולטימור הוא ביקש שאחפש במדריך הטלפונים אם יש שם איזשהם בלומברגים, ושאטלפן אליהם לבדוק אם אחד מהם הוא אולי אחיו. הוא אמר שהוא זוכר שהיה לו אח בוגר ממנו שנחלץ ממזרח אירופה עוד לפני כן, מהמקום שממנו הוא בא. הוא אמר 'אני לא מצליח למצוא אותו בבוסטון... בולטימור-בוסטון נשמע לי אותו דבר...'. טלפנתי לשניים או שלושה בלומברגים והם ביקשו לדעת מה אני מוכר. אז הפסקתי לטלפן. לפני פטירתו הוא אמר לי שאולי שמו המקורי בכלל לא היה בלומברג. נו טוב, הרי הוא היה רק בן שש כשהגיע לכאן.
"סבתי מצד אמי נולדה בערך ב-1860 בחלק של מנהטן שהיום הוא שכונה סינית, אבל באותם זמנים היא הייתה יהודית. הגעתי לניו יורק בפעם הראשונה באפריל 1942, כשהייתי בן שלושה חודשים. באנו לבקר את אחותו של אבי, בעלה ובנם. הם חיו באזור וושינגטון הייטס של מנהטן שבאותם זמנים הייתה שכונה יהודית לגמרי".
בעימות שנערך ערב הראיון ענה בלומברג לאחת השאלות בספרדית רצוצה, ורבים בקהל גיחכו. שאלתי את בלומברג אם היידיש שלו קצת יותר טובה. "אני עדיין מנסה ללמוד יידיש. הוריי דיברו יידיש כשרצו שאחותי ואני לא נדע על מה הם מדברים. הם שלטו בשפה מספיק כדי שיהיה עלינו לנחש מה הם אמרו".
שמעתי שאמו של ראש העיר שומרת כשרות, אני אומר.
"כן, בוודאי. גם אחותי הצעירה, שגרה בניו יורק, שומרת כשרות. ושתיים מבנותיה, בצירוף נסיבות, מדברות עברית רהוטה. השנה, בגלל גילה המתקדם, אמי לא יכלה להעלות את כלי הפסח מהמרתף. ביום כיפור השנה שמעתי את הרב אומר מעל הבימה שאם אתה זקן ושברירי אסור לך לצום. שנתיים לפני זה היא צמה והתעלפה בבית הכנסת. הרי היא בת מאה... היא עדיין די בהירה, למרות שהשמיעה שלה לא כל כך טובה, והיא קצת נוטה לשכוח. אבל גם אני לא זוכר בדיוק מה עשיתי הבוקר, כך שההבדל בינינו לא כל כך גדול".
מייקל והפיצה ● צילום: יוסי פרסיה, COL
מה משמעות הדבר לגביך, להיות המנכ"ל של עיר שבה מתגוררת אחת מאוכלוסיות היהודים הגדולות בעולם? אני שואל.
"אני ראש העיר של העיר היהודית הגדולה בעולם, ומשמעות הדבר שיש לך יותר מחויבות מאשר בכל עיר אחרת להגן על כל האחרים, כי אנו יודעים מה קורה כשיש אי-סובלנות: חווינו את זה על בשרנו במשך אלפי שנים... יותר מכול עלינו להושיט יד לאותם מוסלמים שהם לא טרוריסטים ורוצים לחיות בשלום, כי כמו שאבא שלי אמר לי, הפליה נגד אחד היא הפליה נגד כולם".
נראה שהקמפיין בעיר שיש בה אוכלוסייה יהודית גדולה כל כך מעורר בראש העיר הרהורים על יהדותו, ובאיש העסקים והפוליטיקאי הפרגמאטי הזה מתגלה פן של הוגה דתי.
"בשמחת התורה השנה", נזכר ראש העיר, "הלכתי לשלושה בתי כנסת בוכריים. זה מרתק, ההבדלים בין המקומות השונים ביהדות. לאדם מבחוץ הכול נראה אותו הדבר. כשנוצרים שאלו אותי על ההבדלים בין היהדות לקתוליות אמרתי להם שביהדות אין אדם יחיד שמדבר בשם כל היהודים. ודרך אגב, אני חושב שזו אחד מנקודות הכוח של היהדות. אני לא מאמין על אף קהילה שהיא הומוגנית כמו שהיא טוענת על עצמה. אחד הדברים היפים ביהדות ובתלמוד הוא שיש דברים שאתה יכול להתווכח עליהם. היהדות מלמדת אותנו שאלוקים מצפה מאיתנו לדאוג איש לאחיו".
מתן צדקה הוא באמת תכונה יהודית, ואני תוהה עכשיו בקול אם מייקל בלומברג מתייחס לראשות העיר שלו כאל צורה של פילנתרופיה וכדרך של דאגה לזולת. אחרי שנהנה מקריירה משגשגת בוול סטריט והקים את אחת מחברות החדשות והמידע הגדולות של זמננו, במהלך לא ייאמן לגבי מיליארדר, הוא שאף להיות ראש העיר של עיר תובענית ומסובכת, וגם בזה הוא הצליח. הוא התעלה מעל הפוליטיקה המסוכסכת של ניו יורק והיה לאחד מראשי העיר הפופולאריים ביותר שלה. הוא ריסן את הפשע, שיקם שכונות, שמר על ניקיון הרחובות, שיפץ בתי ספר וטיפח יחסי שלום בין הקבוצות האתניות השונות של ניו יורק. אומרים שתושבי ניו יורק אפילו מאריכים ימים יותר מבעבר...
אבל בלומברג מזדרז להמעיט בתהילת המעמד שלו.
"כשאתה מתעורר בבוקר והם מפציצים אותך בניירת", הוא אומר לי, "זה לא נחוץ לי לא בגילי ולא במצבי הכלכלי. ברור שאני לא עושה את זה בשביל הכסף. אני מקבל בשביל זה דולר לשנה, ויותר נכון, 93 סנטים אחרי הניכוי לביטוח לאומי. את הצ'קים האלה אני אפילו לא פודה, אבל אני ממסגר אותם. אני עושה את זה כי אני רוצה עולם טוב יותר בשביל הילדים שלי. אני חושב שיש במעשי יסוד אגואיסטי, ובכלל אני חושב שבכל פילנתרופיה יש יסוד אגואיסטי. אתה רוצה להיות מסוגל לחשוב לעצמך שאתה עושה משהו טוב.
"יש איזה תחושת סיפוק כשעושים את זה. הייתי רוצה להנהיג את העיר בזמנים קשים ולהיות מסוגל להגיד בדיעבד שהשארתי אחריי עיר טובה יותר. ואם תענה לי, 'בסדר, אבל יש מישהו אחר שהיה יכול לעשות את זה', הייתי רוצה שאנשים יגידו שהוא היה אחד מראשי העיר הטובים ביותר. אני לא חושב שיכול להיות דבר כמו 'ראש העיר הטוב ביותר', כי לכל אחד יש אתגרים שונים ומשאבים שונים, ולעולם אין שני ראשי עיר שמכהנים באותו זמן. זה לא כמו ניסוי מדעי, שאתה יכול לחזור עליו".
לטפס מהמיתון
בין שהוא ראש העיר הטוב ביותר או שהוא אחד מהטובים ביותר, פרשנים פוליטיים רבים רואים בבלומברג מנצח מתמיד. הוא הצליח להביא מנהיגות ניטראלית לעולם המסוכסך של הפוליטיקה הניו יורקית וזכה להערכה רבה בזכות שמירתו היעילה על כספי העיר במהלך אחד המיתונים הפראיים ביותר. אני מציין את מומחיותו בכלכלה ומבקש שישתף אותי בדעותיו על הכלכלה.
"אני מומחה רק לכלכלה של ניו יורק", הוא אומר בלשון המעטה בולטת, "והיא מתפקדת טוב יותר מהתחזית. כל בעל מסעדה יגיד לך שמצב העסקים השתפר. חנויות, סוכני נדל"ן, בנקים, כולם יגידו לך שהעסקים השתפרו. אם השאלה שלך היא: 'כמה זמן ייקח עד שנחזור ל'שיגעון' שהיינו בו לפני שלוש שנים?' התשובה היא שזה ייקח הרבה מאוד זמן. אבל בסוף זה יקרה, כי ההיסטוריה של שוקי הכספים היא שאתה מטפס ומטפס לאט, משפר את עקומת הרווחים, מרחיק יותר ויותר, ואז - בום. כך נהגנו מאז ימי משבר פקעות הצבעונים בהולנד. זה לא צריך להפתיע איש. למעשה עושים היום בוול סטריט הרבה כסף, הולך להם טוב מאוד. אם אתה מסתכל על ההכנסות שלהם ביחס להוצאות, המספרים טובים. אני יכול לראות את זה בעסקים של החברות שבבעלותי, כך שזה טוב.
פרסים עם ילדות חרדיות ● צילום: יוסי פרסיה, COL
"אז אני אופטימי. אבל אני לא אופטימי במובן שאני חושב שנחזור למקום שהיינו בו. אילו הייתי איש פיתוח הייתי מוציא עכשיו דחפור לשטח כדי שבעוד חמש שנים יהיה לי בית מוכן, בייחוד מבנים מסחריים, כי כל החברות האלה לא עוזבות את ניו יורק. למעשה, כשהן מצטמצמות, הן מתרכזות בניו יורק.
"יש בשאלה שלך שני רכיבים. האחד הוא מה שעניתי עליו בקשר לכלכלה בכללותה. מה שלא שאלת הוא על הכלכלה של ממשל העיר. זה משהו אחר לגמרי. השנה ההכנסות שלנו ממסים יצטמצמו במיליארד דולר יחסית לשנה שעברה, כי בארבע או בחמש השנים הקרובות וול סטריט לא תשלם מסים, בלי קשר לכמה כסף הם ירוויחו. וזה פוגע בנו. משמעות הדבר היא שניאלץ למצוא דרכים להפיק יותר מפחות".
האם לעיר ניו יורק ולראש העיר שלה, אני שואל, יש השפעה כלשהי על הכלכלה העולמית, או שהם בסך הכול רוכבים על הגל של מה ששאר העולם עושה?
"תלוי בשוק. ניו יורק היא בירת הכספים של העולם, והיא תישאר במעמד זה, וגם תצא מזה מחושלת. כדי להיות בירה כלכלית עליך להיות דובר אנגלית, כי זו שפת העסקים בעולם, ועליך להיות ידידותי למשפחות, כי אי אפשר לגרום לסוחרים ולאנשי המכירות ולמנהלים הטובים ביותר לעבור לשם אם לא נותנים להם אפשרות להביא איתם את המשפחות שלהם. נכון שבייג'ין היא עיר מרגשת, אבל רוב המשפחות האמריקניות לא רוצות לעבור לגור שם. לא מבינים את השפה, לא מצליחים להתמצא, האוכל שונה, לא מוצאים את בית הכנסת, "השול" המקומי. כל מה שצריך לעשות, קשה יותר לעשות שם. לונדון קצת יותר טובה. אפשר לחיות שם, אבל התחבורה איומה והפשע מרקיע לשחקים, והיא עדיין יקרה מאוד. בהשוואה ללונדון, ניו יורק יוצאת מנצחת. לא לונדון, לא טוקיו, לא בייג'ינג, אף אחת מהן לא יכולה לתפוס את מקומנו.
"המספרים הטובים הם: אצלנו התיירות ירדה באחוזים אחדים, ובכל מקום אחר באמריקה היא ירדה במספרים דו-ספרתיים. תפוסת בתי המלון גבוהה מ-80%, ובשאר המדינות - נמוכה מ-50%. כשאתה מדבר עם ועדי העובדים הם מספרים לך ש-20% מהעובדים פוטרו מהעבודה, אבל בערים אחרות הנתון הוא 50%. יוצא שמצבנו טוב יותר. כמה מהכלכלות הגדולות, כמו סין, מדווחות על השגים מרשימים. אני לא יודע אם הן ממציאות את המספרים שלהן או שהם מציאותיים. מה שאני יודע זה שלא הייתי משקיע בסין כי אני לא מאמין בשיטות הנהלת החשבונות שלהם. אם אתה חושב שברני מאדוף היה טוב בניהול הספרים שלו, אז טוב...
"למעשה אני מכיר את ברני. הכרתי אותו טוב מאוד. החברה שלו והאחים סלומון, שם הועסקתי, עבדו יחד על תקנות הרגולציה של השוק, שה-FCC חיברו. מאדוף הוא האדם האחרון בעולם שהיית חושב עליו שהוא נוכל. זו אחת הסיבות שהוא הצליח כל כך.
"התיאוריה שלי היא שברני מאדוף פעל לפי כללי הניהול של מסיבה מוצלחת. יש בדיחה ישנה: אם אתה רוצה לקיים מסיבה טובה, קח חדר קטן מדי בשביל החבר'ה, לא משנה לי כמה משתתפים יש לך. אם יש שניים, קח חדר לאחד. אם עשרה - קח חדר לחמישה. וברני עשה את זה. היה לו חדר קטן מדי, ואם רצית לתת לו כסף, הוא אמר, 'אני מצטער, אבל אני לא יכול לקחת את הכסף שלך'. אז התחלת להתחנן שייקח את הכסף, ומעולם לא חשבת על מה הוא עשה, אלא רק על זה שהוא לא רצה לקחת את הכסף שלך. יש לי חבר בלונדון שהוא עשיר מאוד ומתעניין ביהדות חילונית (מעולם לא הצלחתי להבין מה זה בדיוק). הוא הפסיד אצל מאדוף סכום כסף עצום. גם ארגון הדסה הפסיד המון כסף עם ברני. ניסיתי לכסות חלק מההפסדים האלה, אבל אני לא יכול לפצות על הכול.
"פעם אמרתי שהיחיד שאי פעם ביצע תכנית פונזי גדולה יותר מברני מאדוף הוא הביטוח הלאומי. ביטוח לאומי זו תכנית הפונזי האולטימטיבית".
תשומת לבו של ראש העיר מוסחת לרגע כשמגיעה אליו הודעה במסר: עליו לעזוב בדחיפות לפגישה בברוקלין. אני מציע להסיע אותו, כי אני נוסע לברוקלין ממילא, והוא אומר "לא, תודה, עדיף שתשלם עבור הנסיעה שלי. הרי אתה מממן את מכונית הפאר ואת שומרי הראש שלי הממתינים לי בחוץ. אני מודה לך מאוד. זו התחבורה הציבורית האולטימטיבית".
עיר עם מדיניות חוץ
בגלל סיבה מסתורית כלשהי דומה שראשי העיר של ניו יורק מסתבכים תמיד בעניינים בינלאומיים שלכאורה אינם נוגעים להם. אמנם נכון שניו יורק מארחת את האו"ם, על 192 המשלחות ו-110 הקונסוליות הכרוכות בזה, אבל משמעות הדבר היא לא בהכרח שיחסים בינלאומיים הם בתחום ענייניו של ראש העיר.
הערב יש לי הזדמנות לשאול את המנכ"ל של ניו יורק שאלה שסקרנה אותי מאז ומתמיד: האם לניו יורק יש מדיניות חוץ?
"כן, וזה למורת רוחו הרבה של משרד החוץ", אומר לי בלומברג. "אפשר להגיד שמה שמאפיין את מדיניות החוץ שלנו הוא שלתפיסתי עלינו להיות פתוחים לכול. כשנציגי הממשלה הטייוואנית מגיעים לכאן - אברך אותם. אם מגיעים מהממשלה הפלסטינית או מהאירנית או מהקוראנית - אנחנו צריכים להעניק להם הגנה. לא ייתכן מצב שתארח את האו"ם ולא תאפשר לכולם להיכנס. ברוב העניינים אני לא מסכים עם האו"ם, אבל עדיין אני מעדיף שבני אדם ידברו מאשר שהם לא ידברו. וכשהם נפגשים לדבר אני מעדיף שיעשו את זה כאן, ובדרך אגב גם ישלמו על זה כאן. זה נתח נכבד מהכלכלה שלנו. תעיף מבט על מספר השגרירויות והקונסוליות.
"בזכות אחותי, מרג'ורי ב' טייבן, הממונה על ענייני האו"ם מטעם עיריית ניו יורק, אנחנו מצליחים לגבות תשלום מהממשלות על דו"חות החנייה של הדיפלומטים שלהן. בתקופה שקולין פאואל היה מזכיר המדינה הוא צלצל אליי ואמר: 'אני אעשה כל מה שאתה רוצה, רק תגיד לאחותך שתפסיק לטלפן. אנא, היא חייבת להפסיק, היא תשגע אותי'. היום כל השגרירויות והקונסוליות משלמות את הקנסות שלהן. יש רק דו"חות בסכום של בערך מיליארד דולר שנשארו מקובה... הם לא ישלמו את זה..."
במאמר מערכת שפרסם לא מזמן הג'רוסלם פוסט בתמיכה במועמדותו של בלומברג, נכתב: "ראש העיר ניו יורק מייקל בלומברג הוכיח את עצמו כאחד התומכים האיתנים ביותר של ישראל, וחרג שוב ושוב הרבה מעבר להגדרת תפקידו בהדגישו את הסולידריות שלו ושל עירו עם ארצנו בזמנים שבהם הסולידריות הזאת הייתה נחוצה לנו יותר מכול". מעטים יערערו על ההערכה שבלומברג תומך בהפגנתיות במדינה היהודית, ושמשרדו ביטא אהדה יוצאת דופן לישראל.
"כשיצאתי לישראל בתקופה שהטילים נפלו על אשקלון ועל שדרות, הרגזתי את הקהילה המוסלמית, שיש לי מחויבות להגן גם עליה. לפני שיצאתי, וגם אחרי שחזרתי, אכלתי ארוחת בוקר עם חבורה של מנהיגים ערבים. אמרתי להם: 'תראו, אתם צריכים להבין, ראשית, כל ראש עיר של ניו יורק יהיה ציוני, נקודה. מספר שתיים, רצה המקרה שאני יהודי עם תחושה חזקה מאוד שזו התרבות שלי, שאלו אבותיי, ושזה החופש של העולם. אם ישראל תיפול, זה יהיה דבר עצוב מאוד לכולנו. כך שאתם חייבים להבין, יש לי אמפתיה לעובדה שיש לכם משפחות בעזה ושהם נהרגים, אבל בסופו של דבר האחריות היא על החמאס'.
"אין לי בעיה לדבר גלויות. הילרי קלינטון יודעת טוב מאוד מה העמדה שלי. כך גם הנשיא. אתה יודע שביליתי איזשהו זמן עם נתניהו. ביבי ואני היינו חברים במשך 15 שנים. יש לי משרד בירושלים. תרמתי להדסה שני אגפים לבית החולים שלהם לכבוד אמי. תרמתי לשיפוץ בניין בשביל מגן דוד אדום לזכר אבי, בשביל צי האמבולנסים שלהם.
"אספר לך בקיצור סיפור על אבי, ואז אני חייב לצאת. בתחילת שנות החמישים נערכה ועידת עסקים במיאמי ביץ', פלורידה, ואבי הוזמן להשתתף. אז אמא שלי הלכה לספרייה ולקחה ספרים על מה צריך לעשות, מה לובשים, מה אומרים בוועידות, מה קורה שם. אבא ניגש להירשם בדלפק במיאמי ביץ', והפקיד שמאחורי הדלפק אומר, 'בלומברג... בלומברג... זה יהודי?' אבא אומר: 'כן'. הפקיד אומר, 'אנחנו לא מקבלים יהודים'. מישהו עשה מזה עניין ונכנסנו בכל זאת. אבל כשחזרנו דיברנו סביב השולחן על אפליה. אני עדיין זוכר את זה".
הדרך לבית הלבן
ב-2008 התקבל רושם שראש העיר בלומברג משתעשע במחשבה לרוץ לבית הלבן כמועמד של מפלגה עצמאית שלישית. היום, כשהוא מנסה להיבחר לראשות העיר לקדנציה שלישית, אני שואל אותו אם הוא שואף להגיע למשרה גבוהה יותר ברמה כלל-ארצית ולהיות הנשיא היהודי הראשון של ארצות הברית.
"לא. בעבר חשבתי שהייתי יותר מדי ליברלי בשביל השמרנים ויותר מדי שמרן בשביל הליברלים. היום השתכנעתי שאני יותר מדי שמרן בשביל השמרנים, כי אני לא חושב שעלינו להוציא כסף שאין לנו, ואני יותר מדי ליברלי בשביל הליברלים, כי אני באמת מאמין בכמה מהדברים האלה".
האם זו הסיבה שלא רצת לנשיאות ב-2008? אני שואל.
"מחמיא לי מאוד שהיה מי שחשב שהייתי יכול לעשות את זה, אבל אצלנו מועמד של מפלגה עצמאית לעולם לא יוכל להגיע לנשיאות. יש יותר מדי אנשים שמצביעים אוטומטית לפי קווי המפלגה. אם 20 אחוזים מצביעים לדמוקרטים ויהי מה, ואם 20 אחוזים מצביעים לרפובליקנים ויהי מה, והמירוץ הוא בשלושה נתיבים, אתה יודע מה האחוז מהשישים אחוזים הנותרים שעליך להשיג כדי לזכות?"
והיית שוקל לרוץ כמועמד של אחת משתי המפלגות הגדולות?
"אחת הסיבות שראשי עיר לעולם לא מתקדמים למשרה גבוהה יותר היא שעליך לנקוט עמדה מפורשת. אתה לא יכול לעשות מה שג'ון קרי (שהתמודד מול גורג בוש) עשה. הוא הצביע בעד המלחמה אבל לא בעד המימון שלה. ובמחיר כל הבעת עמדה מפורשת אתה מאבד חצי מהבוחרים. עד שאתה מגיע לחמש עמדות מפורשות, נשארים לך אחד משישה עשר בוחרים. הבאים בתור הם אני ואמא שלי, ולגביה אני אפילו לא בטוח".
הנשיא אובמה, שאיתו היו לראש העיר יחסים פוליטיים מורכבים, תמך במתחרה הדמוקרטי לראשות העיר, ביל תומפסון. אבל, כמו שציין הניו יורק טיימס, "זו הייתה התמיכה הפושרת והעקיפה ביותר, שנוסחה בלשון תנאי, שבאה מדוברו של הנשיא, לא יותר". ואכן, בו בזמן שהדובר תמך בתומפסון מבלי לנקוב אפילו בשמו, הוא ציין לשבח את מייקל ר' בלומברג בשמו. כשאני שואל את ראש העיר על דעתו בקשר לתמיכתו הפושרת של אובמה ביריבו, הוא מצהיר הערכה קצרה על האדמיניסטרציה של אובמה.
"בלי קשר למה שיעשה, אני אעבוד איתו. אנחנו צריכים שהוא יהיה נשיא טוב. ואני מקווה שזה מה שהוא. זה לא קל. אני בעדו. הוא חוטף כל יום. הוא לא יכול סתם להנחית הוראות. הוא חייב לשכנע. אין לו חיים קלים, אבל זה הג'וב".
ומה אתה חושב על זכיייתו בפרס נובל לשלום? אני שואל.
"זו הייתה הפתעה בשבילו, והוא טיפל בזה כמיטב יכולתו. הוא אמר שזה בשביל הפוטנציאל ובשביל כל אדם באמריקה. ואם זה מביא תועלת כלשהי, זה מהווה בשבילו תמריץ לפעול במרץ רב יותר למען השלום. מה עוד אתה יכול להגיד? הוא עצמו היה מעניק את זה לעצמו? אני מניח שלא. אבל זה בסדר. אני חושב שיש רבים אחרים שהיו רוצים לזכות. נחכה ונראה כשהוא יסיים ארבע או שמונה שנים, אולי הוא באמת יעשה למען השלום יותר מכל אדם אחר. זה באמת יהיה נפלא".
כשאני אומר למר בלומברג שמה שמרתק בעיניי בקשר לכהונתו כראש העיר הוא גישתו הפרגמאטית, ושזה לא הפוליטיקה הרגילה, הוא עונה בהומור של המעטה עצמית: "מה הם יכולים לעשות לי? אני בן 67, אבל הגנים שלי בסדר. אבא שלי נפטר בגיל 55, אבל הייתה לו דלקת פרקים. ההורים שלו חיו היטב לתוך שנות התשעים שלהם. יש לך את אמא שלי, היא בת מאה, סבתא שלי חיה עד אמצע שנות התשעים שלה..."
בכך ראש העיר מסיים את שיחתנו ומודה לי כשאנו ניגשים יחדיו לקיר המשרד כדי להצטלם לכמה תמונות. בניגוד בולט לדימוי הציבורי שלו, מצאתי במר בלומברג אדם חמים, גלוי ופתוח, ובשעה שאנו מתייצבים מול המצלמה הוא ממשיך ואומר: "יש לי מזל. זו ארץ נהדרת. אנחנו, היהודים, צריכים לזכור שמסביב, במקומות אחרים בעולם אתה לא בטוח כמו שאתה כאן..."
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
