אז נתחיל מהסוף: אסור לעלות על הר הבית. נקודה. למה? כי אנו 'טמאי מתים' ואין לנו עתה 'אפר פרה אדומה' כדי להיטהר מטומאת מת.

יבוא השואל וישאל: "והרי לכאורה ישנם מקומות בהר הבית שאליבא דכולי עלמא 'טבול יום' רשאי להיכנס לשם?!" (הכוונה, ששאר טומאות שאינן משום  מ"טומאת מת" ניתן להיטהר מהן ע"י טבילה  במקווה ביחד עם "הערב שמש"). 

זאת ועוד; יש מקומות באזור ההר שהם לכאורה בכלל מחוץ למתחם הר הבית, ועכ"פ לכאורה רבנו הרמב"ם הרי מעיד על עצמו שעלה למקום ("ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו")? אמנם אינני מתיימר להיות המומחה בה"א הידיעה בסוגיה מורכבת וסבוכה זו – אבל גם לשיטתם של הטוענים כך יש להשיב , וממש בקצירת האומר: אפילו אם נניח שאנחנו יודעים כיום איזה קטעים ספציפיים בהר הבית מותרת הכניסה אליהם מבחינה הלכתית (וזאת, לאחר המחקרים, הצילומים  והמדידות שהתבצעו ע"י מומחים

במיוחד בעשרות השנים האחרונות,  מאז כיבושה של ירושלים במלחמת ששת הימים.
מני אז, לכאורה אנחנו 'חכמים' יותר בנושאים אלה מאשר הדורות הקודמים), אף אם נצא מתוך הנחה  שיש ממש בטענה זו – עדיין, לא בכדי אסרו גדולי הפוסקים את הכניסה למקום (וקטונתי מליתן 'הסכמה' לפסקיהם של גדולי מורי ההוראה). אסתפק בסיפור עובדה שהייתי שותף לו.

לא מכבר, סח לי פלוני בגאווה שעלה להר הבית ונכנס ל"מקומות המותרים", וזאת, לאחר שטבל במקווה כדין. שאלתי אותו: "האם טבלת במקווה שראוי הלכתית גם לטבילת נשים?"  (כלומר מקווה שהמים שבבור הטבילה  אינם "מים שאובים"), מסתבר שאיש שיחי  לא הבין כלל על מה אני מדבר, ואמנם התברר, שהלה טבל אמנם במקווה, אבל היה זה מקווה  של ארבעים סאה מים שאובים 'המכונסים בקרקע' שכשרים אמנם, אבל אך לטבילת ..גברים (וגם לא לטבילת כלים). שוב שאלתיו: "האם יש לך "סתימה זמנית' בשיניים?" הלה כמובן לא ידע מה בין החדירה ל'רשות הפרט' של חלל פיו לבין נדון העליה להר הבית? הסברתי לו כי סתימה זמנית באופן מסויים מהווה בעיה של 'חציצה' בטבילה במקווה. למותר לציין שלדידו של איש שיחי,  היו הדברים סתומים לחלוטין.
 
* * * * *

השנה חל יום ראשון של ראש השנה בשבת, ועקב זאת לא תקענו בשופר. וכל כך למה? כי חז"ל ביטלו מצות עשה של תורה לתקוע בשופר, היות והכל חייבים בתקיעת שופר אבל אין הכל בקיאים בדיני  ואופן התקיעה – חששו חכמינו שמא ואולי מישהו יעבור על איסור דאורייתא בכך שיטול את  השופר וילך אצל הבקיא ללמוד את דיני התקיעה ויעביר את השופר ד' אמות ברשות הרבים.  די היה לחז"ל בחשש הרחוק הלזה כדי לעקור מצות עשה מדאורייתא. הבה נלמד מכאן קל וחומר בן בנו של קל וחומר: אם נתיר להמונים את העליה לאזור הר הבית, קרוב לודאי שברגע שתותר הרצועה, ויראו הדיוטות ועמי הארץ שיהודים בני תורה נכנסים למקום המקודש - אין כמעט ספק שבעקבות כך תיפתח פרצה נוראית,  והמונים יכנסו טמאים ואף למקומות שהכניסה אליו אסורה מדאורייתא גם לטהורים ('טבולי יום') וכרוכה אף (לפחות לדעת הרמב"ם) עם איסור כרת!

* * * * *

ברם, מי שרואה בשורות אלה  משום הודאה כי המאבק  על שלמותה של ארץ ישראל – איננו רלבנטי כיום והוא אך 'הלכתא למשיחא' – צר לי לאכזב אותו. נכון, כפי שכתבתי - אסור לעלות להר הבית כל זמן שלא זכינו להתגלות אפר פרה אדומה, ברם,  ביחד עם זה, האיסור הוא אך עקב חששות של איסורים של טומאה/טהרה, אבל  בשום אופן לא משום הנימוק של "התגרות באומות" (וסליחה, איני מאמין לכל מיני עיתונאים ולבלרים אשר ייחסו את הדברים לאחד מגדולי הפוסקים שליט"א).  הדברים הבאים אינם עניות דעתי גרידא, אלא נאחז אני בשיפולי גלימתם של גדולי ישראל.

כיום, אין בר דעת אפילו אחד שלא הפנים והבין כמה צדקו צעקותיו וזעקותיו של כ"ק אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש בדבר הסכנה הנוראית לחיי יהודים עקב הדיבורים על "שלום", קרי,  הבעת הסכמה אפילו עקרונית בלבד בדבר וויתור על שטחים מארץ ישראל למען "השלום". הפטפוטים הללו אך הביאו עלינו את הסחטנות של הערבים אשר הצליחו למרבה החרדה לגרור כמעט את כל העולם נגדנו. גם המדינות הכי ידידותיות תובעות מאיתנו במפגיע לוותר אפילו על חלקים מירושלים, ומה כי נלין עליהם, כאשר אנו במו פינו וידינו הבאנו על עצמנו את השבר הזה. לצערנו גם גורמים חרדיים לא יכולים לרחוץ בנקיון כפיהם, וכבוד אלוקים הסתר דבר, ולא נאריך בדבר המצער.

* * * * *

ניתנה ראש ונשובה לנושא 'הר הבית': אן לך מקום בעולם שמסמל את ארץ ישראל ואחיזתנו בה כמו מקום המקדש.  אמנם עינינו כלות, דואבות  ומזילות דמעה נוכח התופעה ההזויה שבעונותינו הרבים עדיין "שועלים הולכים בו" , אבל מכאן ועד יציאה בהצהרות שאין לנו עניין בהר הבית, ואנחנו מוותרים חלילה על האחיזה בו -  המרחק הוא עצום. גם אם הלכתית איננו מתירים לעלות על הר הבית, הרי זה בגלל מגבלות שתורתנו הקדושה הטילה עלינו בזמן הגלות, ברם, כשאנו יוצאים בהצהרה שעליה להר הבית הינה "התגרות באומות", כאשר הכרזה הזו מתפרסמת בכל השפות באתרי המדיה בכל העולם כולו, מסקנת הגוי האנטליגנטי הממוצע תהיה, כי לא רק בהר הבית, ולא רק בירושלים, אלא גם התיישבות ביפו ובטבריה אינה לגטימית! לישנא אחרינא: דיבורים מסוג אלה, הייתי מגדירם לא כ"התגרות באומות" אלא נהפוך הוא:  "התגרות בחייהם של יהודים".

מרא דארעא דישראל הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל לא היה הרי חשוד ב'ציונות', ברם, כבר התפרסמה העובדה המרטיטה כי בתקופת ה'מאורעות" דשנת תרפ"ט, העדיף רבי יוסף חיים זצ"ל ללכת הלוך וחזור בשבת קודש מהעיר העתיקה לשכונת מאה שערים שבעיר החדשה  דווקא דרך 'שער שכם'. ולמי שלא יודע: שער שכם היה מקום המועד לפורענות והליכה דרכו משמעותה הייתה במפורש התגרות בערבים. ונימוקו של הגרי"ח היה פשוט: אסור להראות להם שאנחנו מוותרים!

הרבי מליובאויטש זי"ע עם כל התנגדותו לעליה להר הבית (ובמפורש לא כפי שפורסם לאחרונה ע"י מאן דהו עלום שם) -  בדברים שכתב (לעתונאי יונה כהן ז"ל) לפני יותר מ-30 שנה  מביע צערו על שדגל אומה ערבית מתנוסס מעל מקום קודש הקדשים.

יש לזכור כי לא מדובר כאן על ויתורים טריטוריאליים, לא בלאומיות או לאומנות עסקינן הכא, אלא בחייהם של יהודים  אשר תוצאת הויתורים על 'שטחים' תהיה – יצירת מצב של 'עזה' בתוככי מרכזי האוכלוסיה!  אם נסכים באופן מוצהר לבעלות הישמעאלים על הר הבית, נביא על עצמנו ח"ו  בטווח הרחוק יותר צרה נוספת: גם גישתנו לכותל המערבי תהיה לצנינים בעיני אומות העולם.

רבותי, נא לא לערבב ולא לבלבל בין היוצרות:  מבחינה הלכתית אסור לעלות להר הבית, ברם, אין זה בגלל "התגרות באומות". נושא ה'התגרות באומות'' היה אולי רלבנטי קודם הקמת המדינה, ברם בסיטואציה של היום, כל פטפוט על נכונות ויתור אפילו על שעל אחד מארץ ישראל, כל שכן על הר הבית לא רק שלא יביא לרגיעה, אלא אדרבה: הדיבורים המיותרים האלה גופא מעוררים דובים מרבצם ומגרים עלינו את האריות. ומסיימים בטוב ובציפיה לישועה וגאולה במהרה, ואז בחסדי ה' נעלה ונראה לפניך בבית חיינו כמצווה עלינו בתורתנו הקדושה!