מאז ומתמיד זכורה חנה לחברותיה - בנות כיתה ט' בבית-הספר "אור אבנר חב"ד" בפטרבורג, כתלמידה חרוצה ושקטה. בוקר אחד הגיע משה אביה של חנה, למשרדו של שליח חב"ד ורב העיר בפטרבורג, הרב מנחם-מענדל פבזנר כשהוא שבור ורצוץ. לאחר ניסיונות מצד הרב פבזנר להרגיע את הערב, הוא הושיב אותו על כיסא סמוך, וכשהוא מנסה לפתוח עמו בשיחה, החל האב פורץ בבכי סוער שנמשך דקות ארוכות. כשגופו מטלטל מבכי, וקולו שנוק וחנוק מדמעות, החל מספר לרב פבזנר כי ברגעים אלו ממש הוא מגיע מבית הרפואה שם שוכבת בתו חנה (הקרויה על שם הרבנית חנה אמו של הרבי). "בתי נלקחה לפני מספר ימים לבית הרפואה, לאחר שחזרה ממחנה הקיץ של חב"ד בפטרבורג. היא שבה מהמחנה בהשראה בלתי רגילה, אך סבלה מחולשה ומיחושים. לאחר בדיקות מקיפות הגיעו רופאיה למסקנה, כי הסיבה למיחושים ולחולשה היא: מחלת לוקמיה שנמצא בדמה...". תוך שהוא מבשר לרב את הדברים המשיך האב לספר בקול חנוק, כי צוות הרופאים בראשות הפרופ' הבכיר בתחום מחלת הלוקמיה בפטרבורג ממליץ כי כדאי לעשות מאמצים בכדי להנעים את השבועות האחרונים שנותרו לביתו לחיות עלי אדמות. משה פנה אל הרב בעינים אדומות מבכי, ובמבט מלא ייאוש: "כב' הרב, מחר תתקיים בדיקה סופית שתקבע באיזה אופן תטופל ביתי. אנא... עזור לי למצוא את הרופאים הטובים בעיר... עזור לי לשלוח את ביתי לישראל - ידועים הרופאים כטובים...". כאן שוב לא יכל האב להחזיק את עצמו והוא פרץ בבכי אדיר וקורע לב. הרב פבזנר אזר אומץ וביקש ממשה להירגע. "הרי בתך לומדת במוסד של הרבי מליובאוויטש...". "אבל הרב", ניסה האב את כוחו, "אין לנו זמן. כל שנייה יקרה. חייבים להטיס אותה לישראל". והרב פבזנר בשלו: "שמה של בתך על שמה של הרבנית חנה, אמו של הרבי. אין לי ספק כי אם נכתוב לרבי הוא יעזור". השניים קמו ליטול את ידיהם כמנהג חסידים בעת כתיבת מכתב לרבי, וכששבו למקומם הסביר הרב פבזנר למשה כיצד עליו להתכונן בעת כתיבת מכתב לרבי: נתינת צדקה; ציור פני הרבי; קבלת החלטה טובה וכדומה. ההכנות נערכו ומשה ביקש מהרב פבזנר שיכתוב עבורו את המכתב: "אותך" אמר משה "הרבי מבין טוב יותר". הרב החל לכתוב את המכתב בדחילו ורחימו. הוא פירט בארוכה את מצבה של הבת ולקראת סיום ביקש הרב פבזנר "שהרבי יפעל להחלמה מהירה באופן ניסי". בסיום כתיבת המכתב שיגר הרב את המכתב לפקס שעל יד ציונו הק' של הרבי. על מה שאירע מכאן ולהבא מספר הרב פבזנר: "היה זה ביום שני בשבוע. לאחר המקרה התפנתי לשאר עיסוקי בניהול מוסדות ופעילות חב"ד בפטרבורג, והמעשה כמעט נשכח ממני מפני טרדות היום... "ביום שלישי לפנות ערב בין שאר שיחות הטלפון הנכנסות ויוצאות במשרדי, התקבלה שיחה אצל מזכירת בית חב"ד. המזכירה אמרה כי מעבר לקו ממתין לי אדם בוכה המעוניין לשוחח עמי בדחיפות. השיחה הועברה אלי, ולפתע אני שומע קול מוכר... זה משה מאתמול. "נדרכתי לשמוע את הבשורה העדכנית מפיו, ושוב אני שומע את אותו קול שנוק מבכי מאמש. "ר' מנחם-מענדל", הוא אמר, "היום התאספו טובי הרופאים של פטרבורג לבחון את המשך הטיפול בחנה. במהלך הבדיקה שנערכה כשעתיים המתנתי להם בחוץ, ממתין לנורא מכל". וכאן שוב החל ממרר בבכי. "ישבתי בחדר ההמתנה ומלמלתי פסוקי תהילים מתוך ספר התהילים אותו קיבלה בתי מבית הספר כמתנה לאות הצטיינות בהנהגה ודרך ארץ. "שלוש שעות עברו ביעף. ארבע שעות. חמש, שש שבע שעות... והנה יוצא אחד הרופאים מהחדר. קמתי דרוך על מנת לשמוע מהרופא את הבשורה. והוא בישר כי לאחר בדיקות מקיפות שנערכו בגופה של הבת היא נמצאה נקייה מכל המחלה". הרב פבזנר, שהאזין בדומיה כל משך השיחה, לדבריו של האב, החל חש בלחלוחית מבצבצת מזווית עינו. הוא מחה דמעה, ומיד שב לאיתנו כשהוא מעודד את האב וקורא לו לבוא ולהתוועד בבית-הכנסת חב"ד בשבת הקרובה בה יחול חג הגאולה של הרבי הקודם י"ב תמוז וחג הגאולה הפרטי של האב, הבת והמשפחה כולה. נקל לתאר את התחושות העילאיות ששררו בקרב המתוועדים באותה התוועדות. המשקה נשפך כמים באותה התוועדות עילאית, כאשר הנוכחים מתעוררים בהתעוררות עצומה למשמע סיפור המופת המופלא שהושמע מכלי ראשון. אנ"ש בפטרבורג לא ישכחו במהרה את י"ב תמוז התשס"ג... (ערך: ב. יאיר)