צמרמורת אחזה בי כששמעתי על האסון המזעזע. כל כך קטנה כל כך תמימה היא היתה שולה. נסעה לגן אך לא שבה. ממש לא ניתן להכיל את המחשבות המצמררות שעולות וצפות ולא מרפות על גלגלי ההסעה שקטעו את חייה בפתח ביתה. נפשו של כל הורה לילדים הרי מתהפכת רק למשמע הדברים. זו תאונה איומה שצריך היה למנוע.

מעבר לתחושת הצער העמוק התסכול וחוסר האונים שחשים לאחר מקרה כזה בייחוד כשהוא קרוב אליך מרחק נגיעה עולה גם לא מעט זעם. בתנו הקטנה שתזכה לחיים ארוכים לומדת בגן של שולה הקטנה ז"ל. אתמול כמדי יום היא חזרה עם ההסעה וירדה תחנה אחת לפני תחנת הדמים שבה ירדה שולה.

אנו ההורים מאשימים את העירייה במה שקרה אנו מאשימים את חברת ההסעות את הנהג את כל מי שהיה מעורב בהחלטה לשלוח פעוטות לגן באמצעות הסעה - אבל יותר מכל אנו מאשימים את עצמנו. אנו אשמים שלא התעקשנו ושנכנענו לביורוקרטיה שעמדה מולנו. אף אחד לא אהב את הרעיון לשלוח את הילדות בהסעה לגן מרוחק אבל בסופו של דבר קיבלנו את הדין. קיבלנו את זה שלא ייפתח גן בשכונה ואת העובדה שבהסעה לא יהיה מלווה. נאמר לנו שעל פי הנהלים אין צורך. עכשיו נגבה מאיתנו המחיר הגבוה ביותר.

את הבכי והצער נמשיך לחלוק עם ההורים האבלים יוסי והינדה וננסה לחבק לתמוך ולסייע עד כמה שניתן. את שולה איש לא יחזיר אבל כעת יש לפעול לכך שדבר כזה לא יישנה. איך ייתכן שמי שמסיע את ילדנו הוא נהג עם עשרות הרשעות ועשר תאונות? איך זה שמאשרים להסעה להוביל ילדים בלי מלווה? אסור שזה יקרה יותר.

עכשיו נשוב לפעול וננסה לפתוח גן בשכונה שלנו. ייתכן ששוב ניתקל בחומת האטימות הבצורה הרגילה אבל הפעם לא ניכנע. דמיה של שולה זועקים לא עוד קורבנות.

המאמר פורסם בעיתון "ישראל היום"