ר. שושן

הוא עמד שם, מתחת לחופה, נרגש וחיוור. הוא היה לבוש ב'קיטל' המסורתי, חגור ב'גארטל', כמנהג חב"ד, ולראשו הכובע החדש שרכש לכבוד נישואיו. לצידו האחד עמד מורו ורבו, הרב שניאור-זלמן ליברוב, ומצידו השני – כלתו ומשפחתה.לא רחוק ממנו, מחזיק בכלונסאות החופה, עמד שחור אמריקאי בא בימים, שלא הסיר עיניו מהחתן והיה נרגש לא פחות ממנו.

הזקן השחור לא היה הלא-יהודי היחיד בחתונה שנערכה לפני מספר שבועות ב-'770' בקרונהייטס. לצד משפחות בעלי השמחה והחברים הרבים נראו לא מעט גויים, לבושים בחגיגיות, מביטים בהשתאות וממתינים לגמר החופה. היה זה דימיטרי סליטה, אלוף ארצות-הברית באיגרוף, שהתחתן לפני שבוע.

בעוד כחודשיים הוא אמור להיאבק בלונדון מול מתאגרף עולמי ממוצא אסלאמי. בתום 'שבע הברכות' האחרון התפנה דימיטרי לראיון עם 'שעה טובה', בו הוא מגולל, בפשטות ובכנות, את קורות חייו המופלאים ואת עולמו כ'מתאגרף יהודי חרדי'.

ילד יהודי בסביבה של שחורים

הכול התחיל באודסה שבאוקראינה, לפני 14 שנה. באחד מבתי-הספר היסודיים בעיר מתגודדים מספר תלמידים סביב דימטרי סליטה בן ה-8 ומשמיעים נגדו דברי נאצה בשל מוצאו היהודי. הקללות נמשכות, עד שאחד הילדים מסנן לעבר סליטה: "אתה ז'יד". סליטה, הילד הצנום והביישן, קומץ את אגרופו וחובט בעוצמה בפרצופו של הילד. האחרון נופל ארצה. אלכסנדר, אביו של דימיטרי, מזומן בבהילות לבית-הספר לשיחת הבהרה. בדרך חזרה מספר דימיטרי הקטן לאבא מה בדיוק קרה שם. האב טופח לו על השכם, מחייך ואומר: "בן, עשית את הדבר הנכון". השבוע נזכר דימיטרי ששם, בבית-הספר היסודי באודסה, הוא חווה בעצם את ה'נוק אאוט' הראשון שלו.

כשאתה מסתכל בדימיטרי אתה רואה מולך בחור עדין, ביישן, בעל מבט חודר, כיפה שחורה גדולה לראשו וציציות משתלשלות תחת חולצתו הלבנה והפשוטה. כולו אומר אברך עדין-נפש וצנוע. שום דבר ממראהו של הצעיר שמולך אינו מרמז על המתאגרף שהפך לתקווה הגדולה של ספורט האיגרוף באמריקה ושכבר ניצח עד עתה בשלושים מאבקים – כמות נכבדת מאוד, בעיקר כאשר מדובר על מאבקים מול מתאגרפים בעלי-שם מכל העולם.

סליטה נולד בשם 'דימיטרי אלכסנדרוביץ לכטמן', אבל בחר לעלות לזירת-האיגרוף עם שם נעוריה של אימו, לודמילה, שנפטרה מסרטן. למעשה, המשפחה העדיפה את השם הפחות-יהודי, דבר שגרר פחות צרות באוקראינה של לפני נפילת חומות הברזל. משפחת סליטה, כרוב היהודים שחיו בברית המועצות לשעבר, נמנתה עם הזרם החילוני, או כפי שסליטה מסביר זאת: "חגגנו את החגים העיקריים, בפסח אכלנו מצה, אבל שום דבר מעבר לזה". רק שם המשפחה הסגיר את מוצאה.

עם התמוטטותו של המשטר הקומוניסטי היגרו בני המשפחה לברוקלין, ניו-יורק, ושם נקלטו אצל קרובי משפחתם. "הוריי היגרו לאמריקה, בין השאר כיוון שרצו לתת לאחיי ולי הזדמנות להתערות באופן נורמלי בחברה, שלא תשפוט אותנו על-פי דתנו. אחרי הכול, באודסה היה קשה מאוד להיות יהודי", אומר דימיטרי. ישראל עלתה וירדה מן הפרק, בעיקר כיוון שלבני-המשפחה לא היו בארץ קרובים מדרגה ראשונה שיסייעו להם בקליטה.



"כשהגענו לארצות-הברית היינו מחוסרי-כול. חיינו על 'פוד סטמפס' (תלושי מזון)", מספר דימיטרי. "להורים שלי לא היה כסף כדי לממן בעבורי חוגים או לימודים מקצועיים. באותו זמן כבר נמשכתי לאיגרוף. באודסה למדתי קראטה – תחום שהייתי מאוד טוב בו, אבל הוריי, כאמור, לא יכלו לממן עבורי לימודים אצל מורה פרטי. ב

שלב מסוים, כשהגעתי לגיל 12, אחי משה, שהיה גדול ממני בתשע שנים, שכנע אותי ללמוד איגרוף והיאבקות. בשלב הזה כבר רציתי ללמוד איגרוף – הייתי חייב את זה לצורך הגנה עצמית. באותו זמן הילדים השחורים בשכונה הציקו לי מאוד. הם לעגו ללבוש שלי, למבטא שלי. הסתבכתי בהרבה קרבות. אבל", הוא מוסיף, "הרבה מאלה שרבתי איתם אז, הם כיום החברים הכי טובים שלי".

לפני היותו לבר-מצווה החליט דימיטרי להצטרף למועדון האיגרוף החובבני 'סטארט סיטי' בשכונת קנרסי בפלטבוש, שכונת מצוקה ואלימות המאוכלסת בעיקר בפועלים אפרו-אמריקניים קשי-יום. מועדון זה היה מרכזה של אחת מקבוצות האיגרוף הטובות במדינה.

דימיטרי נזכר באותם ימים: "הייתי ילד צנום ובעצם, הילד הלבן היחיד בסביבה. כולם היו שחורי-עור, לרבות המאמן הראשי, ג'ימי אופארוו, שנחשב לאגדה מהלכת, ומי שבגיל 83 עדיין נחשב לשם דבר בחוגי האיגרוף ול'מנטור' (מאמן) למתאגרפים רבים. לא הרבה ילדים צעירים בגיל 12 הולכים ללמוד איגרוף, בוודאי לא בקרב הלבנים", מציין דימיטרי. "כולם חשבו שתוך שבוע, מקסימום חודש, אני כבר לא אהיה שם.

"השנה הראשונה במכון הייתה קשה במיוחד. כשהמאמן היה מחלק אותנו לזוגות כדי לתרגל קרב איגרוף, שאר הילדים היו מבקשים להתאגרף מולי, כדי להכות אותי", הוא משחזר. "אני זוכר שהתאגרפתי עם בחור בשם קרטיס, שכולם ידעו שיש לו אגרוף ברזל – בוא נאמר שלא ממש הצלחתי להתמודד מולו. אבל התמדתי, התאמנתי קשה ולקחתי הכול ברצינות גמורה. הייתה לי מטרה, הייתי ממוקד, ולאט-לאט התחלתי לנצח. תמיד חלמתי בגדול וידעתי שצריך לעבוד קשה בשביל זה. ראיתי באימונים האלה עניין של חיים ומוות, ממש כך. כל אימון היה בשבילי סוף העולם. העובדה שהייתי הלבן היחיד עודדה אותי להוכיח שאני יכול; שגם לבן יכול להילחם. היום, אגב, כולם במכון חברים טובים שלי – שחורים ולבנים".

דימיטרי מחייך כשהוא נזכר בדבר-מה מימי ילדותו. "כשהייתי קטן, אבי אמר לי שיהודי צריך להיות כפליים טוב יותר מלא-יהודי, כי הוא נדרש להוכיח את עצמו יותר מכל אדם אחר", הוא אומר.

סגנון האיגרוף, התנועות והקצב שפיתח סליטה נאמנים לשעות האימונים שצבר במכון בעל האוריינטציה האפרו-אמריקנית. כשג'ימי אופארוו, המאמן של סליטה, אומר שהוא "נלחם כמו שחור", הוא חולק לו מחמאה אדירה.

דימיטרי: "'להילחם כמו שחור' זה להישען, להתכופף מעט, לחמוק הצידה, להתכופף מתחת לאגרופים שנשלחים לעברך, לנוע מעלה ומטה לסירוגין, לבלבל את האויב. אגרוף הוא ספורט מנטלי מאוד, שדורש ממך להיות מרוכז וחזק מבחינה נפשית. זה לא ספורט קבוצתי, אתה לא יכול להעביר את הכדור למישהו אחר, לא יכול לקחת פסק-זמן כשאתה עייף, וזה המון מתח שמונח אך ורק על הכתפיים שלך. מעבר לכך, מדובר בהמון עבודה קשה, ולא רק בכישרון טבעי. הרבה אנשים לא מבינים שאיגרוף דורש חוכמה רבה וקריאה של האדם שמולך. זה לא רק לדעת להגיב, זה לדעת איך, מתי ואיפה. אסור לך לפספס, אתה חייב להיות ממוקד, כי החיים שלך וההצלחה שלך נתונים על כף המאזניים. זה מצב שבו או שאתה מכה ביריב או שהוא מכה בך, ואני, כמובן, מעדיף את האפשרות הראשונה".

בבית לא היה לכם לחם לאכול, איך הצלחת עם כל הקושי הזה להגיע להישגים כאלו?

"צריך לזכור שאיגרוף זה ספורט לעניים", אומר דימיטרי. "הילדים העשירים לא צריכים את זה. למעשה, אף אחד לא צריך לעשות את זה אם הוא יכול לעשות משהו אחר. אצלי, במקרה, החיים התגלגלו ככה שהפכתי למתאגרף. האמת היא שכתחביב זה בסדר, אבל כמקצוע – זה סיפור קשה מאוד. בכל אופן, כשאתה ילד ואתה רעב, ממש לא משנה לך מה אתה אוכל, ואז אתה מתחיל להתמקד בצד המנטאלי. בשר או עוף, לחם או מים – זה לא העניין. הרעב הופך להיות המנוע שלך להתאמן ולהצליח. ככה זה, איגרוף זה להילחם. ילדים שלחמתי מולם הגיעו מאותו רקע סוציו-אקונומי כמו שלי. האיגרוף השאיר אותנו מחוץ לרחוב ומחוץ לצרות. האיגרוף גם עזר לי לפרוק הרבה מהתסכול שהתעורר בי בעקבות מחלתה הקשה של אימי".

פתאום, האמונה עזרה לי להתמקד

כאן מגיע דימיטרי לנקודה רגישה שעד היום הוא מתקשה להיזכר בה. מסתבר שהתקרבותו של דימיטרי ליהדות החלה דווקא על רקע טרגדיה משפחתית. לפני כשבע שנים הוא שב הביתה מן הלימודים וגילה את אמו שוכבת ללא הכרה על הרצפה. בבית-החולים התגלה שמדובר במחלת הסרטן.

את חדרה בבית-החולים היא חלקה עם אישה חרדית שבעלה נהג לבקרה מדי יום ביומו. גם דימיטרי נהג לפקוד את מיטת אמו מדי יום, ולעיתים קרובות אף בילה את הלילה לצידה. בין דימיטרי ובין הבעל נוצרו קשרי ידידות, והם שוחחו ממושכות על יהדות ועל איגרוף. באחד הימים התפתח ויכוח בין השניים, לאחר שבן-שיחו החרדי אמר לדימיטרי כי "איגרוף הוא לא ספורט יהודי", כשאת התיאוריה הוא תומך בהסבר שאיגרוף גורם לאדם להכות אדם אחר ולהכאיב לו.

"כעסתי על האמירה הזאת", משחזר סליטה. "הנחתי שהוא לא מבין בתחום הזה כלל וכלל. באיגרוף, כמו בכל ספורט אחר, המטרה שלך היא לנצח. חוץ מזה, כל האנשים שנלחמתי בהם בזירה היו לא-יהודים.

"בכל מקרה, למחרת פגשתי את האיש, והוא התנצל על דבריו ואף איחל לי הצלחה. הוא לקח את מספר הטלפון שלי, וכעבור מספר ימים התקשר אליי הרב שניאור-זלמן ליברוב, שליח חב"ד בפלטבוש, והזמין אותי לארוחת שבת בבית הכנסת שלהם, שנמצא לא רחוק מהבית שלי.

"בתחילה לא רציתי ללכת, כי התביישתי", אומר דימיטרי, "ובעיקר מפני שלא ידעתי שום דבר על חב"ד או על היהדות, שכן משפחתנו הייתה כמו כל המשפחות הרוסיות – נטולת דת, ללא כל סממנים יהודיים. חוץ ממצה בפסח לא ידעתי על שום דבר שקשור ביהדות. בסופו של דבר החלטתי בכל זאת ללכת, ולהתפלל להחלמתה של אימי.



"הדבר הטוב בבית חב"ד הוא, שמהרגע הראשון הם מתַקשרים עם אנשים, גורמים להם להרגיש נוח ולא יותר מדי 'מסבכים' את הדת. בפעם הראשונה שהלכתי לשם, מישהו הניח על ראשי תפילין. אחר כך התחלתי להכיר את המנהגים. בהדרגה התחלתי לשמור מצוות. בהתחלה לא הייתי מדבר בטלפון בשבת, וכעבור זמן-מה הפסקתי להפעיל מכשירים חשמליים אחרים. הכול לאט-לאט. הרב לא דחק בי, אלא הנחה אותי בדרך עדינה.

"באותה תקופה, אם היה מתקיים קרב בשבת, הייתי הולך לבית -כנסת בשבת בבוקר להתפלל ואז ממשיך לעבר מועדון האיגרוף בו התקיים הקרב. ואז, פתאום הרגשתי שהאמונה בה' עוזרת לי להתמקד".

"איך בדיוק?" אני מקשה, ודימיטרי משיב: "יש מישהו שאתה צריך לתת לו דין-וחשבון על מעשיך. איגרוף הוא ספורט מאוד 'בודד', אתה לא חולק אותו עם מישהו אחר. כשהפעמון מצלצל ואני צריך לצאת לסיבוב הראשון, אף אחד לא יכול לעזור לי. אני שם את מבטחי באלוקים, מתפלל אליו שיעזור לי. ברגעי לחץ שכאלה, אני מרגיש שאני יכול לפנות ולדבר רק עם אלוקים. כשאתה מפסיד באיגרוף, זה בעייתי עבור הרקורד שלך, הרבה יותר מאשר הפסד של קבוצת כדורסל שיכולה לשפר את המאזן בשבוע שלאחר מכן. מעבר לכך, אין לשכוח שבאיגרוף, הסיכוי שלך להיפגע, ושהפגיעה תהיה קשה, הוא גדול. ברגעים הללו אני פונה לאלוקים שישמור עליי ויודע שרק הוא יכול לעזור לי איפה שאני נמצא.

"מאז שחזרתי בתשובה סיגלתי לעצמי מנהג", הוא מגלה לנו. "אני אומר 'שמע ישראל' לפני כל תחרות. גם לפני אימונים אני נושא תפילה אישית משלי לאלוקים, כי אימון הוא סוג של קרב. אני גם קורא פרקי תהילים לפני קרבות חשובים – את פרקים כ', ק"א, קל"ט, כי בבית חב"ד קוראים אותם. פרק כ', לדוגמה, הוא תפילה לאלוקים שיוציא אותך ממצב של מצוקה וייתן לך רפואה שלמה. את פרק קל"ט קורא אדם שמרגיש בר-מזל. הפרק אומר שאסור לך לשים את מבטחך בסוס שאתה רוכב עליו, אלא באלוקים, שנותן את הכוח. כך אני מרגיש לגבי האיגרוף – אלוקים נותן לי את הכוח להתאגרף ולהתמודד. דבר אחד ברור לי: אחרי שאני עושה את המקסימום מבחינת האימונים, עשיתי את שלי, והשאר – נתון בידי אלוקים. לרוב המתאגרפים יש קשר רוחני עם גורם כלשהו. לי יש את הקשר עם ה', להבדיל".

אתה לא רוצה להיאבק בשבת? לך תהיה רבי

אתה נמצא בזירה שלוש דקות. כמה זמן לוקח לך להתאושש אחרי הקרב?

"סבב אחד של היאבקות אכן נמשך שלוש דקות, אולם ההכנה לקראת תחרות לוקחת מספר חודשים של אימונים מפרכים. בכל בוקר אני רץ קילומטרים כדי לתחזק את הכושר הגופני. אחר כך באים האימונים עצמם, שהם קשים ומפרכים, ואחר כך התחרות – שזה השיא. אז אחרי התחרות, כשאני מנצח, קודם-כול אני רוצה לנוח, להתאושש. המתח יורד אצלך בבת-אחת. בד-בבד צריך לרפא את המכות ואת הפצעים שאתה מקבל תוך כדי היאבקות. יש לי תכשירים מיוחדים שעוזרים לי לרפא את הכול, וזה גם לוקח קצת זמן, משהו כמו שבוע. אחר כך כבר מתכוננים לקרב הבא".

מתי הפסקת להשתתף בתחרויות בשבת?

"לפני שבע שנים הגעתי לגמר תחרות 'כפפות הזהב' של ניו-יורק. הגמר התקיים בשבת, ואני התחלתי להקפיד על מספר דברים, אך עדיין לא שמרתי שבת באופן מלא. קיוויתי ורציתי מאוד לנצח את התחרות הזו, ניצחון שהיה מעלה אותי לליגה גבוהה יותר. אבל הפסדתי בגמר, בעיקר בגלל טעויות שיפוט.

"ההפסד היה כה קשה, ואני התחלתי לעשות לעצמי חשבון-נפש ולנתח את ההפסדים הלא-רבים שנחלתי. התוצאה הייתה מפתיעה: כמעט תמיד כשהפסדתי, היה זה בתחרויות שהתקיימו בשבת. לא האמנת כשגיליתי את זה, ועיקר לא האמנתי שעד עכשיו לא שמתי לב לעובדה המדהימה הזו. כל דבר קורה מסיבה מסוימת, ומה שקורה – קורה לטובה. כן, אני מאמין שהפסדתי בתחרויות משום שלא שמרתי שבת. זה לא אומר שזו הסיבה מחמתה התחלתי לשמור שבת, אבל זה נתן לי להבין משהו. כשהפסדתי, לא הפסדתי בגלל נוק-אאוט, אלא הפסדתי הפסדים טכניים. אני רואה בזה סימן למשהו.

"ואז הגיעה תחרות האילוף הלאומי של אמריקה. הבטחתי לעצמי שאם אני מנצח, אני ממשיך באיגרוף, ואם אני מפסיד – אני פורש. התאמנתי אימונים מפרכים לאורך חודשים ארוכים. יומיים לפני התחרות הלכתי לרב שלי, הרב זלמן ליברוב, וביקשתי את עצתו. הוא לקח אותי ל-'770' ואני כתבתי פתק בו ביקשתי לקבל עצה מהרבי לגבי הקרב המתקרב. את הפתק הטמנתי בתוך עמוד באחד מ-25 הכרכים של 'אגרות קודש'. כאשר פתחתי את הספר בעמוד בו שמתי את הפתק והתחלתי לקרוא, התשובה של הרבי נתנה לי תקווה רבה: היה כתוב שם, 'תצליח במה שאתה עושה ותשמש דוגמה לאנשים רבים, אם תקפיד ותשמור על חוקי היהדות'.

"לפני שעזבתי את בית חב"ד, הרב זלמן בא אליי ואמר לי: 'אתה יודע מה אתה צריך לעשות. תגיד למארגני התחרות שאתה לא יכול להתחרות בשבת'. אמרתי לו: 'מי ישים לב אליי, מי אני בכלל? אני לא יכול לשנות חוקים ולוח זמנים של תחרות ארצית. וחוץ מזה, מאמנים רבים מהתחום אמרו לי: אם אתה לא רוצה להתחרות בשבת, לך תהיה רבי, אבל לא מתאגרף'. הרב אמר לי: 'תעצום את עיניך ותגיד להם – לא בשבת!'.

"ובאמת, למארגנים לא הייתה שום בעיה לא לשבץ אותי בשבת. בסוף, לא רק שניצחתי בגמר וזכיתי בתואר, אלא גם זכיתי בפרס 'שוגר ריי', שניתן למתאגרף המצטיין של התחרות".

יד ה' עזרה לי לנצח

למעשה, היו אלה הקשרים הענפים של בית חב"ד שסייעו לדימיטרי לעבור לתחום האיגרוף המקצועני. כדי לבצע את המעבר בין האיגרוף הלא-מקצועני למקצועני, צריך המתאגרף לזכות בחסות של חברת ספורט גדולה, שתממן את ההוצאות ו'תשווק' אותו בתחרויות השונות. תאגידי הספורט שולחים נציגים לצפות בקרבות ולאתר את הכישרון הבא. הקריטריונים: מתאגרף טוב, אך לא פחות מכך – בעל כריזמה שמסוגל להחזיק 'שואו' ולרתק את ההמונים. סליטה הוא לא בדיוק הטיפוס: מבנה גופו הצנום ועור פניו החיוור מקנים לו מראה צעיר מ-26 שנותיו, של מקסימום סטודנט בקולג'.

אולם, בבית חב"ד היה מי שהבין כי סליטה הוא הזדמנות שאסור לפספס. ישראל ליברוב, אחיו של הרב המקומי, הרב זלמן ליברוב, פגש את סליטה בבית חב"ד לפני כחמש שנים. הידידות בין השניים התפתחה. כשזכה סליטה בתואר אלוף ארה"ב באיגרוף לא-מקצועני, נזכר ליברוב שאחד ממאתרי הכישרונות הגדולים ביותר בתחום האיגרוף, בוב ארום, הוא יהודי חם המתגורר בלאס-וגאס. באמצעות בית חב"ד בלאס-וגאס העביר ליברוב לבוב קלטות וידיאו המנציחות את סליטה בפעולה.



"בוב עובד עבור חברת הספורט 'טופרינק', הנחשבת לאחת מנותנות החסויות הגדולות בתחום האיגרוף. ארום צפה בקלטת של סליטה, התוודע לקשר שלו עם בית חב"ד והבין מה יש לו בידיים. כעבור זמן קצר החתימה חברת טופרינק את סליטה כספורטאי מן המניין, והוא עלה לליגת המקצוענים. בתפקיד המנהל: ישראל ליברוב. ליברוב וסליטה חתמו על החוזה רק לאחר שהופיע בו סעיף הקובע במפורש: "לא מתאמן או משחק בשבתות ובחגים יהודיים", כולל פירוט של השעה בה נכנסת השבת והשעה בה היא יוצאת, בחורף ובקיץ.

'טופרינק' אף מינתה עובד מטעמה שאחראי לקביעת לוח הזמנים של הקרבות בהם משתתף סליטה בהתאם למועדי כניסת ויציאת שבתות וחגים. בינתיים, סליטה מספק את הסחורה המצופה ממנו, ובעצם, מעל ומעבר למצופה. הוא ניצח בכל עשרת הקרבות בהם השתתף במסגרת מקצוענית. בטופרניק חככו ידיים כש"שיחק להם המזל", וסליטה אומר לנו בחיוך: "יד ה' היתה לצידי". הקרב הראשון בו נטל חלק, במסגרת מופע איגרוף גדול בלאס-וגאס, אף שודר ברשת פופולארית.

את מרבית זמנו מקדיש סליטה לצפייה בתחרויות איגרוף מוקלטות, אך כשהוא נכנס בשערי בית-הכנסת של חב"ד בפלטבוש, מצטמצם סליטה לגודל המינימאלי שגופו מאפשר. הרב זלמן ליברוב מרביץ בו שיעורי-תורה שבועיים ולא נראה כמי שמתרשם עמוקות מהבחור היושב מולו, ששואף במלוא הרצינות להיות אלוף העולם באיגרוף.

מה אתה רוצה להיות 'כשתהיה גדול'?

"ובכן", אומר דימיטרי, שוקל את מילותיו המדודות גם כך, "גיל הפרישה במקצוע שלי נע בין הגילאים 27-32, הכול תלוי בכוח שיש לך וביכולות שלך. זהו גיל צעיר לפרישה לפנסיה.

"אני מקווה שאוכל אז לעשות את מה שאין לי זמן לעשות עכשיו. הדבר החשוב ביותר שאני רוצה לעשות הוא ללמד, לעבור בין בתי-הספר, לספר לתלמידים את הסיפור האישי שלי ולחזק אצלם את האמונה בקדוש-ברוך-הוא וההקפדה על שמירת המצוות. כמעט בכל יום אני מקבל בקשות מצד בתי-ספר יהודיים ברחבי ארצות-הברית לבוא ולהרצות כדי לחזק את היידישקייט אצל בני הנוער, אבל אין לי זמן.

"מנהלי בתי-הספר טוענים שמצב הדת היהודית בעידן המודרני קשה מאוד. בני-נוער יהודיים באמריקה הולכים ומתרחקים מן היהדות. כשהם רואים אדם מצליח שיכול להיות גם יהודי חרדי וגם אלוף בספורט, זה פותח להם פתח למחשבה.

"אני רוצה גם להקדיש יותר זמן ללימוד תורה", הוא מוסיף. "גם היום אני לומד ברוך השם, עם הרב שלי וגם בישיבה בסיגייט, אבל אני מקווה ללמוד יותר". הוא רוצה מאוד להצליח בקרב שמעסיק אותו עכשיו, שיתקיים בעוד מספר חודשים בלונדון מול אחד מאלופי בריטניה, מוסלמי במוצאו, לעיני 25 אלף צופים. "אני לא רוצה שיהפכו את זה למלחמה בין יהודי למוסלמי, כי זה מסוכן מאוד, אבל עצם היותי יהודי בוודאי יזרים בי הרבה מוטיבציה ואדרנלין להצליח בקרב הזה, שיעלה אותי בבת-אחת לליגה הגבוהה ביותר.

"בינתיים אני מקווה להגשים עוד חלום קטן שלי – לבקר בארץ. אני מקווה, בעזרת-השם, להגיע לחנוכה לארץ-ישראל, לבקר במקומות הקדושים, לראות את האנשים, ובכלל, להיות בארץ-ישראל, ארץ הקודש", אומר דימיטרי, שבמהלך החודשים הקרובים, עד חנוכה, יבלה את זמנו במחנה אימונים מחוץ לניו-יורק לצורך ההכנה לקראת התחרות שמצפה לו בקרוב בבריטניה.