מערכת COL
|
יום כ"ז תשרי ה׳תש״ע
15.10.2009
ישועות ונקמות ● הרצל פינת ליובאוויטש
לאחר מתקפת החגים שסחטה מאיתנו כוחות וכספים, הגיע זמן הנקמה. הרצל קוסאשוילי בטור ראשון של הרצל פינת ליובאוויטש לשנת תש"ע, על נקמת ממציאי אמתלת "אחרי החגים" בסחטני הכסף בתקופת "החגים". וגם: מהו ההבדל (אחד מיני רבים) בין בעל עסק יהודי לשאינו יהודי? ברוך שלא עשני גוי, במהדורה מיוחדת לטור המלא● פספסתם את אחד הטורים? כנסו ל"הרצל פינת ליובאוויטש"
מאת הרצל קוסאשוילי, COL
בדיחה יהודית באווירת החגים מספרת שהמשותף לחתנים ולאתרוגים הוא, שבוע של ליפוף ופינוק בסיבי צמר גפן ולאחר מכן השוויגער מכינה ממך ריבה... למזלי הגדול, הפעם האחרונה שהייתי מלופף בצמר גפן כאתרוג, הייתה לפני כעשרים שנה עת שברתי את ידי השמאלית בעיצומו של משחק כדורגל סוער ובאסף הרופא נאלצו לחבוש אותי מכף יד ועד כתף. שנית, ריבות ממותקות ושאר קונפיטורות, נמצאות מחוץ להישג ידי, עקב רמת גלוקוזה גבוהה. ולכו תדעו, אולי זו הסיבה שאין הרבה שמתחתנים בחודש תשרי. התמהיל של צמר גפן, שוויגער ואתרוג לא בקבוצת הדברים משמחי ומרחיבי הלב... מה גם שאתרוג הקלאבריא שלי יפה ויקר לליבי מכדי שאמסור אותו לכתישה ברוטאלית וחסרת רחמים.
ובכל זאת, חרף מתיקות מרקחת האתרוגים, מרירות אמיתית מלווה את הימים שלאחר החגים, שכן לא לחינם נקרא החודש שלאחר חודש תשרי, חודש החגים והחגיגות, בשם מר-חשוון. ואתם יודעים מה? בצדק.
כי אם נצלול לרגע לעמקי המשמעות האמיתית של החגים וסמיכותם המפתיעה האחד בעורף השני, תגלו תור ארוך, כמעט אינסופי, של מאוכזבי "החגים" ו"אחרי החגים".
מה רוצה היהודי בסך הכל בחודש החגים? לטהר את עצמו ולבוא בחשבון (טוב) עם בורא עולם ומנהיגו. להריק לקרבו כמויות בלתי נתפסות של מזון עתיר קלוריות, כולסטרול ושאר מרעין בישין. לצום ביום הכיפורים, להתרווח בסוכה, לפזז ולכרכר בשמחת בית השואבה ולשאוב קצת שמחה (מהולה בוודקה) בשמחת תורה. במקום זה הוא מקבל, מתקפת צרכנות לא הוגנת. כנופיות קרטל "ארבעת המינים" (6 ש"ח לחביטת ערבה???) הדורשים ממנו הידור מצווה במחיר גבוה. ולקינוח, הנגאובר איום בשמחת תורה שמוריד אותו לקרשים בחבטה אדירה.
לא עוד! היהודי שתמיד הרגיש עשוק ורצוץ כל הימים, בפרט בימי החגים בהם הוא נדרש לפעור את ארנקו לכל רוחות השמיים בחיפוש אחר מצוות יקרות-ערך, מצא את הדרך לנקמה המתוקה. נקמת "אחרי החגים". אפשר בעצם לומר שמדובר במלחמה קיומית של הקומבינה היהודית במהדורת הלקוח הנעבעך וחסר הישע אל מול הקומבינה הבלתי מנוצחת של בעל העסק היהודי הגרגרן והזחוח.
זה לא סוד. המוח היהודי המפולפל והערמומי, רשום בגאווה על כמות לא מבוטלת של פטנטים, המצאות, גימיקים ואפילו על כמה הישגים של ממש. ובכל זאת, לו אני נדרש להמצאה המבריקה ביותר של הדור האחרון, אם לא לוקחים בחשבון את הלוויין הישראלי עם השם המוזר משהו "עמוס", אי אפשר להתחמק מצמד המילים האלמותיות "אחרי החגים". ריח חריף ונעים של קומבינה עולה מהתירוץ היהודי הזה שדוחק לפינה כל תירוץ חמקני אחר. אין עוד אומה בעולם שמשתמשת בתירוץ הקלוש הזה, שגורם לכמה מאיתנו לשחרר קיטור מארובות האוזניים והנחיריים.
תחילת הסאגה נעוצה בהמצאת משפט המחץ של הרוכלים היהודיים: "תאמין לי אני מפסיד עליך, אבל קח, בשביל הסיפתח..."
מי מאיתנו לא התנסה בוויכוח שכולו התפתלויות, עוויתות פנים ושלל טיעונים שכליים ורציונאליים, עם רוכלים נוכריים בארצות ניכר. לאחר מו"מ מתיש ומגוחך כאחד, הרוכל הלא יהודי ימתח בפניך קו אדום נמוך אותו לא יחצה גם אל מול תאוות בצע בלתי נשלטת מצד יהודים חמדנים כמונו. "עד פה", הוא יאמר בהחלטיות. "אני לא מוכן להפסיד עליך". ופה הוא אף חושף את נתח הרווח העסיסי שלו בחישוב קר וברור. "המוצר עלה לי כך וכך, אני לא יכול בפחות מזה, אני חייב להרוויח עליך משהו". מה יש לומר, מדובר ללא ספק בהגינות במיטבה, מבית היוצר של חסידי אומות העולם.
עמיתו היהודי לעומת זאת, ידרדר את המיקוח לפסים אבסורדיים, כשהמחיר הראשוני הנקוב נחתך באחת לשליש, עקב החמצת פנים או הבעת חוסר שביעות רצון ניכרת מצד הלקוח. מכיוון שלא תמו חסדיו ב"ה, תוך מספר שניות, המחיר ימשיך לצנוח בהדרגה. כשלבסוף המוכר מתחנן אליך בהכנעה על ברכיו כשהוא אוחז בחוזקה בשולי מעילך-"קח, תן לי מה שיש לך. תדע לך שאני מפסיד עליך. אבל קח בשביל הסיפתח". והשעה בכלל 13:00 בצהריים... אתה כבר מתחיל להרגיש לא נעים. באת לרכוש מוצר (במחיר הוגן) ואתה מוצא את עצמך "עושק" את הזבן לאור צהרי היום...
בהזדמנויות אחרות ופחות מלחיצות, הזבן היהודי יפגין אף בקיאות בחשבון וצניעות סגפנית בצורה הבאה:
"חיים, מה קורה? איך הפרנסה"?
-"ב"ה, יש עבודה"
"אתה עדיין מוכר ירקות"?
-"כן, תראה. אני לא צריך הרבה בשביל להתפרנס. אני קונה מהשכן שלי קילו עגבניות בשקל וחצי, מוכר בשוק בארבעה שקלים, מרוויח את ה2% שלי וזהו..."
אבל מה זה לעומת המצאת המאה: "נדבר אחרי החגים", "תתקשר אחרי החגים" ו"לך לכל הרוחות אחרי החגים".
הגירסה הקלאסית הולכת כך:
"שלום, מדבר יוסי מחברת... רציתי לדעת מה קורה עם הצ'ק שלנו"?
-אהההם תראה... אני לבד פה, אין פה אף אחד, תתקשר אחרי החגים..."
"כן, אבל אמרו לי שלפני החגים ייצא אליי הצ'ק"!
-"וואלה, לא יודע מה אמרו לך. אני רק יודע שעכשיו אני לבד פה ואין לך עם מי לדבר, תנסה אחרי החגים, אל תדאג, אתה תקבל את הכסף שלך..."
איך אמר לי מאן דהוא כטוב ליבו בגריי-גוס באחת מסוכות האחווה בהן התארחתי: "אחי, מה שהולך היום זה ישועות ונקמות...".
בדיחה יהודית באווירת החגים מספרת שהמשותף לחתנים ולאתרוגים הוא, שבוע של ליפוף ופינוק בסיבי צמר גפן ולאחר מכן השוויגער מכינה ממך ריבה... למזלי הגדול, הפעם האחרונה שהייתי מלופף בצמר גפן כאתרוג, הייתה לפני כעשרים שנה עת שברתי את ידי השמאלית בעיצומו של משחק כדורגל סוער ובאסף הרופא נאלצו לחבוש אותי מכף יד ועד כתף. שנית, ריבות ממותקות ושאר קונפיטורות, נמצאות מחוץ להישג ידי, עקב רמת גלוקוזה גבוהה. ולכו תדעו, אולי זו הסיבה שאין הרבה שמתחתנים בחודש תשרי. התמהיל של צמר גפן, שוויגער ואתרוג לא בקבוצת הדברים משמחי ומרחיבי הלב... מה גם שאתרוג הקלאבריא שלי יפה ויקר לליבי מכדי שאמסור אותו לכתישה ברוטאלית וחסרת רחמים.
ובכל זאת, חרף מתיקות מרקחת האתרוגים, מרירות אמיתית מלווה את הימים שלאחר החגים, שכן לא לחינם נקרא החודש שלאחר חודש תשרי, חודש החגים והחגיגות, בשם מר-חשוון. ואתם יודעים מה? בצדק.
כי אם נצלול לרגע לעמקי המשמעות האמיתית של החגים וסמיכותם המפתיעה האחד בעורף השני, תגלו תור ארוך, כמעט אינסופי, של מאוכזבי "החגים" ו"אחרי החגים".
מה רוצה היהודי בסך הכל בחודש החגים? לטהר את עצמו ולבוא בחשבון (טוב) עם בורא עולם ומנהיגו. להריק לקרבו כמויות בלתי נתפסות של מזון עתיר קלוריות, כולסטרול ושאר מרעין בישין. לצום ביום הכיפורים, להתרווח בסוכה, לפזז ולכרכר בשמחת בית השואבה ולשאוב קצת שמחה (מהולה בוודקה) בשמחת תורה. במקום זה הוא מקבל, מתקפת צרכנות לא הוגנת. כנופיות קרטל "ארבעת המינים" (6 ש"ח לחביטת ערבה???) הדורשים ממנו הידור מצווה במחיר גבוה. ולקינוח, הנגאובר איום בשמחת תורה שמוריד אותו לקרשים בחבטה אדירה.
לא עוד! היהודי שתמיד הרגיש עשוק ורצוץ כל הימים, בפרט בימי החגים בהם הוא נדרש לפעור את ארנקו לכל רוחות השמיים בחיפוש אחר מצוות יקרות-ערך, מצא את הדרך לנקמה המתוקה. נקמת "אחרי החגים". אפשר בעצם לומר שמדובר במלחמה קיומית של הקומבינה היהודית במהדורת הלקוח הנעבעך וחסר הישע אל מול הקומבינה הבלתי מנוצחת של בעל העסק היהודי הגרגרן והזחוח.
זה לא סוד. המוח היהודי המפולפל והערמומי, רשום בגאווה על כמות לא מבוטלת של פטנטים, המצאות, גימיקים ואפילו על כמה הישגים של ממש. ובכל זאת, לו אני נדרש להמצאה המבריקה ביותר של הדור האחרון, אם לא לוקחים בחשבון את הלוויין הישראלי עם השם המוזר משהו "עמוס", אי אפשר להתחמק מצמד המילים האלמותיות "אחרי החגים". ריח חריף ונעים של קומבינה עולה מהתירוץ היהודי הזה שדוחק לפינה כל תירוץ חמקני אחר. אין עוד אומה בעולם שמשתמשת בתירוץ הקלוש הזה, שגורם לכמה מאיתנו לשחרר קיטור מארובות האוזניים והנחיריים.
תחילת הסאגה נעוצה בהמצאת משפט המחץ של הרוכלים היהודיים: "תאמין לי אני מפסיד עליך, אבל קח, בשביל הסיפתח..."
מי מאיתנו לא התנסה בוויכוח שכולו התפתלויות, עוויתות פנים ושלל טיעונים שכליים ורציונאליים, עם רוכלים נוכריים בארצות ניכר. לאחר מו"מ מתיש ומגוחך כאחד, הרוכל הלא יהודי ימתח בפניך קו אדום נמוך אותו לא יחצה גם אל מול תאוות בצע בלתי נשלטת מצד יהודים חמדנים כמונו. "עד פה", הוא יאמר בהחלטיות. "אני לא מוכן להפסיד עליך". ופה הוא אף חושף את נתח הרווח העסיסי שלו בחישוב קר וברור. "המוצר עלה לי כך וכך, אני לא יכול בפחות מזה, אני חייב להרוויח עליך משהו". מה יש לומר, מדובר ללא ספק בהגינות במיטבה, מבית היוצר של חסידי אומות העולם.
עמיתו היהודי לעומת זאת, ידרדר את המיקוח לפסים אבסורדיים, כשהמחיר הראשוני הנקוב נחתך באחת לשליש, עקב החמצת פנים או הבעת חוסר שביעות רצון ניכרת מצד הלקוח. מכיוון שלא תמו חסדיו ב"ה, תוך מספר שניות, המחיר ימשיך לצנוח בהדרגה. כשלבסוף המוכר מתחנן אליך בהכנעה על ברכיו כשהוא אוחז בחוזקה בשולי מעילך-"קח, תן לי מה שיש לך. תדע לך שאני מפסיד עליך. אבל קח בשביל הסיפתח". והשעה בכלל 13:00 בצהריים... אתה כבר מתחיל להרגיש לא נעים. באת לרכוש מוצר (במחיר הוגן) ואתה מוצא את עצמך "עושק" את הזבן לאור צהרי היום...
בהזדמנויות אחרות ופחות מלחיצות, הזבן היהודי יפגין אף בקיאות בחשבון וצניעות סגפנית בצורה הבאה:
"חיים, מה קורה? איך הפרנסה"?
-"ב"ה, יש עבודה"
"אתה עדיין מוכר ירקות"?
-"כן, תראה. אני לא צריך הרבה בשביל להתפרנס. אני קונה מהשכן שלי קילו עגבניות בשקל וחצי, מוכר בשוק בארבעה שקלים, מרוויח את ה2% שלי וזהו..."
אבל מה זה לעומת המצאת המאה: "נדבר אחרי החגים", "תתקשר אחרי החגים" ו"לך לכל הרוחות אחרי החגים".
הגירסה הקלאסית הולכת כך:
"שלום, מדבר יוסי מחברת... רציתי לדעת מה קורה עם הצ'ק שלנו"?
-אהההם תראה... אני לבד פה, אין פה אף אחד, תתקשר אחרי החגים..."
"כן, אבל אמרו לי שלפני החגים ייצא אליי הצ'ק"!
-"וואלה, לא יודע מה אמרו לך. אני רק יודע שעכשיו אני לבד פה ואין לך עם מי לדבר, תנסה אחרי החגים, אל תדאג, אתה תקבל את הכסף שלך..."
איך אמר לי מאן דהוא כטוב ליבו בגריי-גוס באחת מסוכות האחווה בהן התארחתי: "אחי, מה שהולך היום זה ישועות ונקמות...".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
