קטעים מהראיון מאת אבי וולפסון ושי אייזנברג

השעה שבה ניתנה הסכמתו של דוד זאב רוטנברג להתראיין, לראשונה מאז הקים את 'בחדרי חרדים' - היתה אחת השעות הנדירות בתולדותיה הסוערים של הבמה הציבורית התוססת והמשפיעה. מאז הקים את הפורום, לפני שבע וחצי שנים, הוא היה קנאי לפרטיותו, למרות שאת שמו ידעו כולם. אלמוני הוא לא היה מעולם - אבל פרטי חייו, האישיים והמקצועיים, לא פורטו מעל גבי כל במה שהיא. תמונתו לא התנוססה מעולם בשום מקום, ואם התפרסמה - יד מכוונת דאגה להעלימה בתוך דקות. אשכול בפורום שניסה לעסוק בחייו האישיים, צונזר ברבים מהמקרים. הוא לא כתב על עצמו, לא פירט על עיסוקיו, ובדרך-כלל אף לא דאג מעולם לספק הנמקות לכל הודעה שהוסרה, תגובה שצונזרה ושם משתמש שנחסם.

רבים ראו בו מעין מלך בעירו, השולט בממלכתו האישית שלטון ללא מיצרים. אישים פוליטיים, אנשי יחסי ציבור, מקדמי אישים ומכירות ובוחשים בקדירות ציבוריות, חפצו בקרבתו, ביקשו להתחכך עימו, ניסו לקרב את ליבו לאינטרסים אותם הם מייצגים, מתוך ידיעה שיחס טוב בפורום ובאתר שבהנהלתו, לעולם לא יזיק.

אבל כל אלה נהדפו. הוא לא נראה באירועים ציבוריים, לא הציג את פניו במקומות בהם עלול להתעורר עניין מסביב לזהותו, ונמנע מלהיראות בפורומים המוניים מחוץ לעולם הווירטואלי, הנחשב למבצרו הפרטי.

'דוד 10', הוא כינויו הנפוץ. על-שם הניק בו הוא משתמש בכותבו בפורום שבהנהלתו. 'וולווה', מכנים אותו מכריו הקרובים, עמיתיו מהעבר לעשייה העיתונאית, וצוות האתר העובד תחתיו בהווה.

הוא נעזר בתוכנת המסנג'ר, המשמש ככלי התקשורת העיקרי שלו. אנשי תקשורת רבים שומרים עימו על קשר יומיומי, נועצים בו ומבקשים את חוות דעתו. "וולווה אומר", נכתב מעל לכל הודעה שהוא מעביר בתוכנה להעברת מסרים מיידיים, לכל אחד ממאות אנשי הקשר שלו, וזו, ברוב המקרים, אמירה חדה וברורה.

עד לפני שנה וחצי, הוא התגורר בכפר חב"ד, בו גדל. כאשר נישא בשנית, עם אשת התקשורת שרה גל מהעיתון 'בקהילה', עקר לגור בעיר מודיעין עילית, היא קריית ספר. כחב"דניק יחיד בעיר המאוכלסת בליטאים, גררה נוכחותו עניין רב בקרב התושבים. "הנה דוד עשר", התלחשו אנשים מאחורי גבו.

למה אנשים מדברים בשקט?

• וולווה, אתה כבד שמיעה. מתי זה התחיל?

וולווה: "כשהייתי ילד, הייתי סולן במקהלה. היתה לי שמיעה אבסולוטית וקול של זמיר. יש תקליט מהופעה שלי בבנייני האומה. אני לא יודע בדיוק באיזה גיל זה קרה. אני משער שאחרי גיל 20. אז, באיזה שלב, החלה הידרדרות. הבחנתי במשהו מוזר: פתאום אנשים התחילו לדבר בשקט...

"תקף אותי וירוס באוזן הפנימית, שגורם לאיבוד השמיעה. אני לא אכנס כעת לכל ההסבר הרפואי, אבל זה מה שקרה בגדול. הווירוס גורם, לבד מאיבוד שמיעה, גם לסחרחורות וכאבי ראש נוראיים, לצד צפצופים איומים. ממש קונצרט בתוך הראש. הסחרחורות היו ברמה כזו שאתה בטוח שעוד רגע אתה מת. אחר-כך אתה מתרגל.

"כבר כמה שנים טובות שאני לא סובל מסחרחורות. אבל הצפצופים באוזניים עדיין באים לבקר מידי פעם. מתגעגעים אלי, כנראה. הצפצופים הם כאלה שאתה מתעורר מהם גם מתוך שינה עמוקה, כאילו מישהו צפצף לך עם חצוצרה באוזן.

"כשזה התחיל להתדרדר, התגוררתי אז בניו-יורק, הלכתי לרופאים. הם חשבו שאולי יש לי גידול בראש או משהו. שלחו אותי לעשרות בדיקות. כלום. לא גילו מה קורה. נברתי בספרות הרפואית, ואז עוד לא היה אינטרנט, עד שעליתי על המחלה. באתי לרופא, אמרתי לו: זה הסיפור. והוא אמר לי: בינגו. אתה צודק.

"הוא שלח אותי אל אחד הרופאים הכי גדולים בעולם בתחום, שהקליניקה שלו ממוקמת במנהטן. הרופא עשה לי בדיקה, והנחית את גזר הדין: אין מה לעשות. אין לנו שום אפשרות לטפל בזה. ואז הוא אמר: 'תצטרך עזרה'. לא הבנתי באותו רגע למה כוונתו. איזו עזרה? והוא ענה: יש מכשירי שמיעה שעוזרים...

"בשבילי, כאיש תקשורת, עבדתי אז כבר בעיתונות, זו היתה הנחתה של אלת בייסבול על הראש. כמו נהג מונית שהרגע נטלו ממנו את ידיו. יצאתי מהקליניקה. אני זוכר את זה עד היום, כאילו זה קרה לפני שעה. הקליניקה היתה ברחוב מספר 71 במנהטן. יצאתי החוצה, זה היה ליד בית-ספר. בדיוק באותה שעה זרמו החוצה מהשער מאות ילדים, ואני צועד ביניהם, וזולגות לי דמעות. באותו רגע הבנתי שהחיים שלי השתנו.

"כעת, יכולתי להמשיך לבכות עד היום. יש הרי אנשים שהפכו את המסכנות לדרך-חיים. אבל אני החלטתי להתמודד, בכל העוצמה ובנחישות. אף פעם לא ביקשתי עזרה או 'הנחה' מאף אחד. כשחזרתי להתגורר בארץ, אמרו לי, לך תבקש קצבת נכות, יש הרבה דברים שניתן לנצל. שום קצבאות. אין שום צידוק להיות לנטל על כתפי הציבור. שיתנו את הכסף למי שבאמת צריך".

• מאז, איך אתה מתקשר עם העולם?

"שוב, זו התדרדרות שמתפרסת על פני הרבה מאוד שנים. זה כמו חבל עבה, שמורכב מעשרות אלפי חוטים דקים, שכל יום חותכים כמה מהם, והחבל הולך ונחלש. אתה שואל איך אני מתקשר? מלבד הטכנולוגיה המדהימה שקיימת היום בתחום מכשירי השמיעה - עולם בדיוני ממש - בנושא הזה האינטרנט נכנס בצורה מושלמת לתמונה: יש תוכנת מסנג'ר, אס-אמסים וכל מיני פתרונות הטכנולוגיה, שעוזרים לי יפה מאוד להתנהל. אז נכון, אני כבר לא יכול להיות כתב השטח שהייתי, והייתי כתב שטח שעשה מאות כתבות, וגם את הזמרים החדשים שצצו בעשר השנים האחרונות אני לא ממש מכיר, אבל יש דברים אחרים בהם הכישרונות המבורכים שלי באים לידי ביטוי. בעריכה, למשל.

"חשוב לי להבהיר נקודה חשובה: יש המון אנשים שרע להם. סובלים מבעיות כאלה ואחרות. הם, ילדיהם או בני משפחותיהם. לעם ישראל, כולנו יודעים, הרי לא חסר צרות. ומתוך כל אלה, יש שבוחרים בייאוש או במסכנות או בהקרנת חוסר אונים. ואני סבור: כל אדם צריך לקחת את עצמו בידיים, ולנצל עד הסוף את מה שהקב"ה נתן לו. והוא העניק לנו המון. יש מוגבלות מסוימת? תתמודד. תמצא פיתרון. הוא קיים. זו הרי השליחות שלנו בעולם: לנצל את כל הכישרונות שלנו, אם זה בלימוד או בכל דבר אחר, למרות כל הקשיים.

"אני אישית, אולי לא שומע טוב, אבל מאוד קשוב לאנשים. אני מבחין בתופעה הזו כל הזמן: יש הרבה אנשים ששומעים מצוין, אבל ממש לא מקשיבים. לא מרוכזים בשיחות. מדברים אליהם, והם עסוקים עם הטלפון, עם מה שמתרחש מסביב, מרחפים. אני מקשיב ומפנים. ההתייחסות שלי לאנשים מאז היא שונה לגמרי. אני מסתכל על אנשים ברבדים הרבה יותר עמוקים. וגם הרבה יותר רגיש כלפי אנשים במצבים שונים".

האינטרנט? אחד מפלאי העולם שברא הקב"ה

• ערכת בעיתונים החרדיים. היית חוזר לעריכה בעיתונות?

וולווה: "היית רוצה לחזור לגן או ל'חיידר'? אלו היו תקופות טובות, אבל הן שייכות לעבר. אני איש של לצעוד קדימה כל הזמן. עבדתי כעיתונאי - בעיתונים בניו-יורק, הייתי אז גם 'סופר יום השישי בניו יורק' - אלה היו תקופות מעניינות אבל הן חלפו. התקופה של 'בקהילה' הייתה יפה מאוד. ב'משפחה', למרות התקופה הקצרה, גם היה נחמד. אבל צריך ללכת קדימה. אני נהנה מאוד ממה שאני עושה היום. אתר 'בחדרי חרדים' שינה את התקשורת החרדית.

"אנחנו עושים לשבועונים את מה שהם עשו ליומונים", מגדיר רוטנברג. "ואני מאד נהנה מזה. אני אוהב ליצור דברים חדשים. יצרתי את האתר החב"די COL, כשהאינטרנט היה בחיתוליו. הקמנו אז את האתר, והסתכלו עלי כתימהוני. אני זוכר שבהתחלה, היו לנו ב-COL 400 גולשים. לרוב האנשים לא היה אינטרנט. רוב הציבור לא ידע מה זה בכלל. עברו כמה חודשים, וזה הגיע ל-800 איש ביום. זה היה: וואוו.

"חצי שנה לאחר מכן, ב'כינוס השלוחים' של חב"ד בניו-יורק, ניגש אלי שליח מגרמניה וחיבק אותי. הוא אמר: היום אני מעודכן במה שקורה יותר מאבא שלי שגר בבני ברק. חיברת אותי לעולם. היום אנחנו עושים את זה באתר 'בחדרי חרדים' עבור כלל הציבור החרדי. לחרדים מכל העולם. תושב דרום אפריקה או ברזיל? יש את האתר בכדי לדעת מה קורה. הוא יודע טוב יותר מירושלמי שאינו מחובר, מה קורה".

• האינטרנט מוחרם, רשמית, בציבור החרדי. יש בו הרבה סכנות, והוא נאסר על-ידי הרבנים.

וולווה: "האינטרנט הוא אחד מפלאי העולם שברא הקב"ה בעולמו. אבל, הוא כמו רכב. יש תאונות ואנשים נהרגים. המונים נהרגים בתאונות. אז מה, לכן נאסור לנסוע על רכב? או שנשנן ונעשה הכל כדי להישמר ולהיזהר? האינטרנט הוא עובדה. הוא כאן, והוא כאן בשביל להישאר. אם אנחנו ניתן תוכן כשר, אנשים לא ילכו למקומות אחרים, בלתי רצויים. לאדם הממוצע, שעובד או לומד, או עובד ולומד, יש חצי שעה ביום לגלוש באינטרנט. אם אנחנו ניתן לו חומר מעניין ומרתק, זה יגמור לו את החצי שעה במהירות ואז הוא יהיה חייב לחזור לענייניו. לא יהיה לו זמן ללכת למקומות אחרים... זה החזון שלי".

• לראייתך, האינטרנט החרדי ימשיך להתפתח?

"כן. ואני שמח על כך. אנחנו החלוצים והראשונים – ואנחנו רק בתחילת הדרך - ואני שמח שזה קורה. אבל אני גם מצפה שהאינטרנט החרדי ישמור על נורמות של אמינות, של עיתונות עניינית, ולא משהו שמתחזה לעיתונות".

אלי, גולד ו'מוספים תורניים'

• בא נדבר על עיתונות. עיתון 'המבשר' ישרוד?

"אם יש לו ביקוש וקבוצת אנשים שמתעניינת בו, ואני משער שזה כך, הוא ישרוד. היו הרי טריגרים שגרמו לו לצאת-לאור. אני לא יודע מה מספר המנויים שלו. איני יודע אם כמות הפרסום שהוא מקבל יכולה להחזיק עיתון, אבל אין לי ספק, שבמידה כזאת או אחרת, הוא ישרוד. אין סיבה שלא. זו הרי עובדה שמאיר פרוש, הצליח לסחוף אחריו קהל. ברגע שעיתון 'המודיע' חדל להיות עיתון של כולם - וכשאתה מעלעל ב'המודיע', אתה מבחין מיד שאתה מחזיק ביד עיתון של חסידי גור, ולחסידי גור יש כמובן, שלא תהיה טעות, זכות לתפעל עיתון - כל מי שלא מצא ביטוי ב'המודיע' עבר ל'המבשר'. יחד עם זאת, שלא תהיה טעות, גם 'המבשר' הוא לא עיתון של כולם...

"מהנקודה הצרה של עולם העיתונות, אני שמח על הקמת 'המבשר', כי הם הוסיפו עוד משרות. כעת יש יותר תחרות, מה שעשה טוב לכל עובדי עיתונים אחרים. זה מחייב את המו"לים להתייחס אליהם יותר בכבוד".

• 'משפחה' מוביל את השבועונים החרדיים. בצדק?

"בשביל קהל היעד שהעיתון פונה אליו - עיתון 'משפחה' הוא עיתון מצוין. עבור הציבור החרדי, ברובו הגדול, עיתון הוא סוג של בידור. צריכים סיפור טוב, כתבה שמאפשרת פסק זמן מנטל החיים, והעיתון מגיש את זה שבוע אחרי שבוע. לא תמיד באותה רמה. אבל רואים שמשתדלים. אברימי רוזנטל, העורך של 'משפחה', עושה עבודה מצוינת. הוא כשרוני בצורה בלתי רגילה. מבריק.

"אנשים לא יודעים עד כמה התפקיד הזה קשה ותובעני. לגייס את הכותבים, למצוא נושאי כתיבה כל שבוע, לערוך את הכתבות. ערכתי את רוב הכותבים העובדים כיום בעיתונות החרדית. הציבור מקבל את המוצר המוגמר, הוא לא יודע שישנם כותבים שמביאים סיפורים טובים, אבל הכתיבה שלהם היא לא משהו. גם פה נכנס העורך לתמונה ועושה את המוצר הסופי. ל'משפחה' יש כמה מטובי הכישרונות בעיתונות החרדית, ולדעתי הבלתי נחשבת, הקורא מקבל תמורה מלאה ל-15 שקלים שהוא משלם.

• מה אתה קורא?

"אני אישית לא קורא כתבות, מחוסר זמן או חוסר עניין. אבל הנה סוד: אני מקפיד לקרוא את הקומיקס של אלי וגולד. זה הדבר הראשון, וברוב המקרים גם האחרון, שאני קורא ב'משפחה'. לצד זאת, בשבת, אני קורא את 'המוספים התורניים' של 'המודיע' ו'המבשר' ואת 'קולמוס' של 'משפחה'. יש לי ביקורת על הרמה, אני בהרבה מאוד מהמקרים יודע על חומר שהכותב פספס בנושא, אבל מסתדר עם מה שיש".

• 'יתד', אתה קורא?

"לא".

• בגלל שאתה חב"דניק?

"לא. מה זה קשור? אני פשוט לא מקבל אותו לביתי, אז לא יוצא לי לקרוא. הייתי עם ישראל פרידמן, עורך מוסף 'שבת קודש' באוקראינה. נוסעים שם שעות ממקום למקום, והוא נתן לי בדרך מוסף חג שערך. דפדפתי במוסף, וכדי להעביר את הזמן קראתי ועשיתי עריכה על הגיליון... אני חושב שהעיתון מוצג בצורה מאוד מיושנת ולא מושכת. כשמזדמן 'יתד' לידי אני קורא את מה שכותב אריה זיסמן, חברי מגיל הילדות, שאני מאוד אוהב. אם היו שולחים לי את העיתון, אני משער שהייתי מוצא מה לקרוא".

• איך חיים עם זה שגם האישה עובדת בעיתונות?

"יש לנו המון נושאי שיחה משותפים, מנתחים יחד את העיתונים. מי שמצוי בתחום יודע שזה תחום שמעניין את העוסקים בו גם מעבר לשעות עבודתם. אין לי מושג על מה היא כותבת כל שבוע, אלא אם כן אני מציע לה רעיון לכתבה. כמו שצינתי בתחילה, אני לא שואל על מה שלא אומרים לי, ואני רואה את התוצאות ביום חמישי, כמו כל עם ישראל, בעיתון 'בקהילה'. אם שואלים - אני מביע את דעתי.

"אני מבין היטב את העבודה שלה, מול מה היא מתמודדת, ויכול לעזור ולייעץ. מעניין לנו בסך הכל. אנחנו גם יכולים להתווכח, ומי שמכיר אותי יודע שאני גם לא מהסס לתת ביקורת. אבל הכל רק מתוך כוונה לעזור".

המוצלח, המשפיע והסמל

• מיהו, לדעתך, הפרשן הפוליטי הכי מוצלח בתקשורת החרדית?

"כל פרשן מתייחד במיוחדותו. יש אחד שהמקורות הטובים שלו הם רק במפלגה אחת, בעוד לשני יש מקורות טובים יותר במפלגה אחרת. השאלה שלדעתי צריכה להישאל היא: האם הם כותבים את מה שהם חושבים באמת ויודעים או לא? והתשובה, לצערי, שלילית. הם לא כותבים מה שהם חושבים באמת. והם יודעים הרבה-הרבה יותר ממה שהם מספרים לקוראים. אצל יעקב ריבלין מ'בקהילה', הפרשן החרדי הכי שנון, לפעמים ניתן לקרוא מה הוא חושב באמת. אבל רק בין השורות (או בסוגריים). בסך הכל, הוא הרי רוצה להמשיך להגיע אל בית הכנסת בליל שבת...

"אפרופו ריבלין, אני הובלתי לכך שהוא יעבור מ'קו עיתונות דתית' ל'בקהילה'. חשבתי שזה יהיה שדרוג גדול ל'בקהילה'. דחפתי, במשך הרבה זמן, את שני הצדדים עד שהשידוך נסגר. זה שדרג את העיתון. במבט לאחור ניתן לומר כי זה היה הסוף של הליך שהביא את העיתון לקדמת במת המדיה החרדית.

"יש גם את אבי בלום שמיוחד בפרשנות שלו. לכל אחד יש לו המיוחדות שלו. אבל הם לא כותבים את מה שהם יודעים וחושבים באמת. לצערי".

• מי הדמות שהכי השפיעה על חייך?

"הרבי זצוק"ל. הוא השפיע עלי בהכל. בכל אספקט בחיים שלי. אם זה אומר דבקות במטרה. להעניק לאנשים אחרים. להתמסר. אני חושב שלא חולפות שעתיים שאני לא חושב עליו".

• הרבי ידע שאתה מתעסק עם תקשורת?

"הרבי ידע שאני בתחום התקשורת. עבדתי אז בעיתון כפר חב"ד וב'ישראל שלנו'".

• הוא קרא אותך פעם?

"יש דברים שאני משער שקרא ויש שאני יודע בטוח שהוא קרא. זה היה בתשמ"ז. בל"ג בעומר של אותה שנה, הוצאנו את העיתון, לראשונה בצבע מלא. כתבתי אז את כל העיתון, כולל דיווח מאירועי ל"ג בעומר של אותה שנה, והתהלוכה שהתקיימה ביום ראשון. אתם הצעירים, שרגילים שתמונה מועברת בשניה אחת מאוסטרליה, לעולם לא תצליחו להבין כמה יגיעה נדרשה באותם ימים כדי להוציא-לאור עיתון. מה זה לשלוח תמונה להפרדות צבעים. זה היה סיפור של יומיים. ולשלוח תמונות מניו-יורק? סיפור בהמשכים. לנסוע לשדה התעופה 'קנדי', למצוא מישהו שנוסע לארץ ומוכן לקחת את המעטפה. לתאם שיחכו לו בשדה או שיגיעו אל ביתו. סיוט.

"בכל אופן, ביום שישי העיתון הגיע לניו-יורק. כאמור, אני כתבתי אותו, מתחילתו ועד סופו, תחקירים, ראיונות, דיווחים. הרבי יצא מ-770 אל ביתו, כשבידו שקית מלאה עם כל המכתבים והניירת שלקח הביתה. ומעל כל ערימת המכתבים בלט החוצה העיתון. עד כמה שזכור לי, אמר אז מי שידע, שהרבי נהנה ולקח את העיתון הביתה אל הרבנית בכדי שתתרשם. לגבי שאר הדברים שכתבתי, אני יכול רק לנחש".

• מי הסמל שלך בתחום התקשורת?

"קשה לי לציין דמות תקשורתית אחת שאני רואה בה סמל. אין עיתונאי ספציפי אחד. עבדתי בזמנו ב'יום השישי' מול יצחק נחשוני, שהיום יש לי הכבוד לעבוד איתו שוב, במעין סגירת מעגל. יש כל מיני עיתונאים, עם יתרונות שונים, אבל קשה לומר שהיה מישהו מיוחד שלמדתי ממנו או שהיה סמל עבורי".

• מדוע יש אחוז גבוה של חסידי חב"ד בעיתונות החרדית?

"כי הם משוחררים מסטיגמות חברתיות. החב"דניקים יודעים שצריך לנצל את הכישרונות שהקב"ה נתן. יש לך כישרון כתיבה? אתה צריך לנצל את כישרונות הכתיבה שלך. אחרת, אתה מבזבז מתנה שהקב"ה נתן לך! תקשורת, לטעמי, זה מקצוע מכובד, שאפשר להשפיע באמצעותו על המונים. אני חושב שגם אצל הליטאים יש הרבה מאוד כישרונות, וחבל שהם נחנקים, ולפעמים גם הולכים לאיבוד, בגלל כל מיני מוסכמות חברתיות, שאינן במקומם, לדעתי לפחות".