מערכת COL
|
יום י"ג תשרי ה׳תש״ע
01.10.2009
"יש לי הרגשה שקיימת בישראל אווירה של רדיפת הדת"
בשתי פעמים נפרדות קיבל כ"ק הרבי מליובאוויטש לחדר-הקודש את העיתונאי שמואל אבידור הכהן. בשתי השיחות, כל אחת מהן ארוכה ומרתקת בפני עצמה, שוחח עמו הרבי בכאב רב על מצב הדת בארץ-ישראל, העובדה שמלחמת 'ששת הימים' לא הובילה לשינוי מהותי בקרב העם, שאלת 'מיהו יהודי' והיעלמותם של ילדי תימן: "על עניין הילד יוסל'ה שוכמאכר הרעישו את העולם כולו, אפילו אני לא נוקיתי מאשמה ואמרו שיש לי יד בחטיפת הילד. והנה מתגלה שנעלמו 350 'יוס'לך', ואיש אינו מזדעזע ואינו נזעק, ובעיתונות כמעט ואין כותבים על כך..." ● הראיון במלואו שערך שמואל הכהן אבידור לפני 30 שנה מתפרסם במוסף 'אושפיזין עילאין קדישין' של 'שעה טובה' לסיפור המלא
שמואל הכהן אבידור
מספר פעמים כבר נכנסתי לשיחה, או בלשון החסידים – ל'יחידות', אצל האדמו"ר מליובאוויטש. בכל פעם ליוותה אותי מחדש אותה התרגשות עמוקה בטרם עוברי את מפתן חדרו של הרבי. תמיד מילא אותי אור גדול של התעלות הנפש תוך כדי השיחה עם הרבי. וכאשר יצאתי מעם פני הרבי, אחוז הייתי זמן רב בקסמי האישיות הקורנת והנדירה שפגשתי.
לא, אין כאן התפעלות של חסיד הבא אל מחיצת קדשו של רבו הנערץ. לצערי, איני חסיד עד כדי כך. אכן, ראיתי איך חסידים עומדים וממתינים לאותו רגע שבו ייכנסו אל הרבי. החיוורון שעל פניהם, פסוקי התהילים שעל שפתותיהם, ה'אבנט' הקשור היטב כבשעת תפילה, הרעד של כפות הידיים, הדמעה שבעין, כל אלה העידו מהי לגבי החסיד ה'יחידות' אצל הרבי. אבל ראיתי גם איך נכנסים אליו גם לא-חסידים, ובעיקר איך הם יוצאים מחדרו. לכן ברור לי כי איני היחיד שכה נרעד-נרגש מן הפגישה הזאת, עם מי שלא מותיר שום ספק בכך כי הוא – הרבי, משכמו ומעלה גבוה.
אוויר פסגות ממלא את הפגישה עמו. יש משהו מרומם ונשגב בשיח שלו, גם כאשר הוא מדבר על ענייני יום-יום. מתוך שאלותיו ניכר כי הלך מחשבתו הוא לא רק לגמרי בלתי-שגרתי, כי אם חצוב מעולמות גבוהים יותר. ראיית הדברים שלו והערכתו כלפיהם הן יסודיות-מקוריות.
כידוע, מקבל הרבי את מבקריו בשעות הלילה. סמוך לשעה עשר בערב החלה הכניסה. בזה אחר זה נכנסו ויצאו חסידים ולא-חסידים. היו כאלה ששהו אצל הרבי דקות ספורות בלבד, והיו שנשארו אצלו קרוב לשעה. רוב הנכנסים באותו לילה באו ממרחקים. היו כאן אנשי-תורה ואנשי-עסקים מאנגליה ומצרפת. היו אנשים מדרום-אמריקה ומקנדה. רבים היו הפעם הישראלים, כי באותו שבוע הגיעו מישראל כ-150 חסידים אשר באו להשתתף בהתוועדויות שנערכו לכבוד מלאות עשרים שנה לכהונתו של הרבי בנשיאות תנועת חב"ד. ביקשתי להיות אחרון ברשימת הנכנסים, מפני שלא רציתי לעכב את הבאים אחריי בתור וכדי שיהיה בידי די זמן לברר כל אותם דברים שרציתי להביאם הפעם בפני הרבי.
ראיתי איך נכנסים לחדרו אברכים חסידיים העושים בשליחותו בערי צפון-אפריקה. עקבתי אחרי נכנסים שיצאו זה מקרוב מתחומי ברית המועצות, לאחר שנים רבות של ציפייה ושל געגועים לרגע זה של פגישתם עם הרבי. נכנס איש-מדע התופס עמדה חשובה באחת מהאוניברסיטאות הגדולות בארצות הברית; נכנסה אמא של בת העומדת לפני ניתוח קשה ומסובך; הנה צועד לתוך חדרו של הרבי, הרב עדין שטיינזלץ מירושלים, שהתפרסם בפירושו להוצאה הישראלית של התלמוד הבבלי. הנה נכנס ר' זוסיא, הפרטיזן של מלחמת העולם השנייה. נכנס גם השר שמעון פרס, ובצאתו אפשר היה להבחין עד כמה הוא נפעם-נרגש מן השיחה הממושכת.
השעה כבר הייתה סמוך לעלות השחר, כאשר מצאתי עצמי שוב פנים אל פנים עם הרבי. על פניו היה אותו חיוך כובש ולבבי אשר יוצר מיד את הקשר הנפשי אליו. שום סימן של עייפות לאחר לילה גדוש כזה. כל המחיצות נופלות. מוסיקה רכה-רכה, של אהבה נלבבת ונפלאה, כאילו מלווה אותך בצעדך עד לשולחן שלו. בתוך ארבע אמותיו אתה חש עצמך, לגמרי לפתע, רגוע מאוד, שלם עם אמונתך. משהו בבחינת 'אם הוא כאן – הכול כאן'. עוד לפני שהוא אומר דבר, בטרם מתחילה השיחה, וכבר הכול אחרת. הוא ידידותי כל-כך, אפילו קורטוב מתחום ההומור מתובל במשפטים הראשונים שהוא אומר. אף על פי כן שוררת מסביב אווירה של קדושת הרוממות. ברור כי רק אישיותו היא היוצרת, כאן בחדר, אווירה זו, כי אין כאן שום סממנים חיצוניים למשהו בלתי-רגיל. להפך: ריהוט מיושן בתכלית הפשטות. שולחן כתיבה רחב. כיסאות אחדים. אפילו הכיסא שהוא יושב עליו אינו בנוסח כיסא של אדמו"ר. לראשו מגבעת לבד לא-רבנית. ובכל זאת...
"נא ספר לי בשורות טובות מארץ-ישראל"
סימניו של הבוקר המתנצנץ כבר נראו מבעד לחלונות חדרו של הרבי בשעת כניסתי. מחשבת בזק חלפה במוחי: "הרי הלילה חלף, המותר לי עתה להעסיק את הרבי?" דומה כי הוא קרא את מחשבתי, שכן הערתו הראשונה, מיד עם כניסתי, הייתה: "הרי אתה יליד ירושלים, ולכן אתה בא כ'מנהג ותיקין' באשמורת הבוקר".
את השיחה פתח בבקשת משאלה: "נא לספר בשורות טובות מארץ-ישראל", נעץ בי מבט טוב וחייכני והמתין למענה. אמרתי: "למרות הכול, רבי, יש ב"ה גם בשורות טובות מארץ-ישראל". חייך שוב ואמר: "הרי ליטאי אני, אף שאני עצמי יליד אוקראינה, אבל מוצאם של השניאורסונים הוא מליטא, וליטאי אוהב כאשר סופרים ממש לתוך ידו". הוא מדדני שוב בעיניו החודרות ותבע מענה.
החילותי לספר קצת על גילויים של התעוררות דתית המורגשים בכל רחבי מדינת ישראל. סיפרתי על הלבטים האמונתיים באחדים מקיבוצי 'השומר הצעיר'. הזכרתי את החוגים אשר החלו 'לחפש את היהדות'. וכהוכחה נוספת כי אכן יש מִפנה מסוים בקרב אזרחי ישראל, סיפרתי על המפגש עם אנשי 'ארגון המורים' של בתי הספר הממלכתיים-דתיים בישראל, שנערך במערכת 'פנים אל פנים'. בפגישה זו הוצגה לאנשי החינוך הממלכתי-דתי שאלה: האם אתם רואים יחס טוב יותר אל החינוך הדתי מצד הפקידים והמורים (הלא-דתיים) הוותיקים, שיש להם כבר שערות שיבה, או שדווקא בני הדור הצעיר, ילידי הארץ (הלא-דתיים), פתוחים יותר לבעיותיו של החינוך הדתי? הם קבעו כי דווקא הצעירים הם המבינים יותר והם הפתוחים יותר לענייניו של החינוך הדתי. מכאן, אמרתי, אולי ירשה לי הרבי להביא ראיה כי ה'מחר' של ישראל הוא שלנו, בעוד אותה רוח של כפירה, שכה מוכרת לנו, שייכת עתה ל'אתמול'. פני הרבי הרצינו.
מדבריו עלתה עתה נימה של כאב עמוק. הוא אמר: נכון, יש בישראל התעוררות, אבל היא לא באה לידי ביטוי במעשים. מדברים אחרת, אבל לא מתנהגים אחרת. בחסידות, הסביר, יש מושג של 'אור המקיף' ויש מושג של 'אור פנימי'. ההתעוררות אשר ישנה עתה בישראל אינה עוברת את 'האור המקיף', היא כולה חיצונית, ואין לה המשך ב'פנימיות'. יהדות אינה עניין של התפלספות, ולא נושא לשיחות של אהדה. יהדות מחייבת קיום ממשי של תורה ומצוות, ובכיוון זה אין אותן תוצאות אשר היו מקוּות לאחר מה שאירע ב'ששת הימים'.
דממה השתררה לרגע. הרבי נראה מהורהר ושוקל דבריו. לפתע פרצו הדברים מפיו כמעט בזעם: "לפעמים נדמה לי כי היחידי שעודנו מדבר על 'ששת הימים' זה אני. מה קרה להם לאנשי ארץ-ישראל, שכה מיהרו לשכוח את המאורע הגדול והמחייב הזה? אני מדבר עם אישים מארץ-ישראל, והם מתייחסים אל המאורע הגדול הזה כאל 'היסטוריה ישנה'. הייתכן?! ואולי יש כאן בכלל הערכה מוטעית שלי, אולי רק נדמה לי שמאורע זה מחייב למחשבה וגם למסקנות מרחיקות-לכת?"
• הראיון במלואו מתפרסם במוסף 'אושפיזין עילאין קדישין' של 'שעה טובה'
מספר פעמים כבר נכנסתי לשיחה, או בלשון החסידים – ל'יחידות', אצל האדמו"ר מליובאוויטש. בכל פעם ליוותה אותי מחדש אותה התרגשות עמוקה בטרם עוברי את מפתן חדרו של הרבי. תמיד מילא אותי אור גדול של התעלות הנפש תוך כדי השיחה עם הרבי. וכאשר יצאתי מעם פני הרבי, אחוז הייתי זמן רב בקסמי האישיות הקורנת והנדירה שפגשתי.
לא, אין כאן התפעלות של חסיד הבא אל מחיצת קדשו של רבו הנערץ. לצערי, איני חסיד עד כדי כך. אכן, ראיתי איך חסידים עומדים וממתינים לאותו רגע שבו ייכנסו אל הרבי. החיוורון שעל פניהם, פסוקי התהילים שעל שפתותיהם, ה'אבנט' הקשור היטב כבשעת תפילה, הרעד של כפות הידיים, הדמעה שבעין, כל אלה העידו מהי לגבי החסיד ה'יחידות' אצל הרבי. אבל ראיתי גם איך נכנסים אליו גם לא-חסידים, ובעיקר איך הם יוצאים מחדרו. לכן ברור לי כי איני היחיד שכה נרעד-נרגש מן הפגישה הזאת, עם מי שלא מותיר שום ספק בכך כי הוא – הרבי, משכמו ומעלה גבוה.
אוויר פסגות ממלא את הפגישה עמו. יש משהו מרומם ונשגב בשיח שלו, גם כאשר הוא מדבר על ענייני יום-יום. מתוך שאלותיו ניכר כי הלך מחשבתו הוא לא רק לגמרי בלתי-שגרתי, כי אם חצוב מעולמות גבוהים יותר. ראיית הדברים שלו והערכתו כלפיהם הן יסודיות-מקוריות.
כידוע, מקבל הרבי את מבקריו בשעות הלילה. סמוך לשעה עשר בערב החלה הכניסה. בזה אחר זה נכנסו ויצאו חסידים ולא-חסידים. היו כאלה ששהו אצל הרבי דקות ספורות בלבד, והיו שנשארו אצלו קרוב לשעה. רוב הנכנסים באותו לילה באו ממרחקים. היו כאן אנשי-תורה ואנשי-עסקים מאנגליה ומצרפת. היו אנשים מדרום-אמריקה ומקנדה. רבים היו הפעם הישראלים, כי באותו שבוע הגיעו מישראל כ-150 חסידים אשר באו להשתתף בהתוועדויות שנערכו לכבוד מלאות עשרים שנה לכהונתו של הרבי בנשיאות תנועת חב"ד. ביקשתי להיות אחרון ברשימת הנכנסים, מפני שלא רציתי לעכב את הבאים אחריי בתור וכדי שיהיה בידי די זמן לברר כל אותם דברים שרציתי להביאם הפעם בפני הרבי.
ראיתי איך נכנסים לחדרו אברכים חסידיים העושים בשליחותו בערי צפון-אפריקה. עקבתי אחרי נכנסים שיצאו זה מקרוב מתחומי ברית המועצות, לאחר שנים רבות של ציפייה ושל געגועים לרגע זה של פגישתם עם הרבי. נכנס איש-מדע התופס עמדה חשובה באחת מהאוניברסיטאות הגדולות בארצות הברית; נכנסה אמא של בת העומדת לפני ניתוח קשה ומסובך; הנה צועד לתוך חדרו של הרבי, הרב עדין שטיינזלץ מירושלים, שהתפרסם בפירושו להוצאה הישראלית של התלמוד הבבלי. הנה נכנס ר' זוסיא, הפרטיזן של מלחמת העולם השנייה. נכנס גם השר שמעון פרס, ובצאתו אפשר היה להבחין עד כמה הוא נפעם-נרגש מן השיחה הממושכת.
השעה כבר הייתה סמוך לעלות השחר, כאשר מצאתי עצמי שוב פנים אל פנים עם הרבי. על פניו היה אותו חיוך כובש ולבבי אשר יוצר מיד את הקשר הנפשי אליו. שום סימן של עייפות לאחר לילה גדוש כזה. כל המחיצות נופלות. מוסיקה רכה-רכה, של אהבה נלבבת ונפלאה, כאילו מלווה אותך בצעדך עד לשולחן שלו. בתוך ארבע אמותיו אתה חש עצמך, לגמרי לפתע, רגוע מאוד, שלם עם אמונתך. משהו בבחינת 'אם הוא כאן – הכול כאן'. עוד לפני שהוא אומר דבר, בטרם מתחילה השיחה, וכבר הכול אחרת. הוא ידידותי כל-כך, אפילו קורטוב מתחום ההומור מתובל במשפטים הראשונים שהוא אומר. אף על פי כן שוררת מסביב אווירה של קדושת הרוממות. ברור כי רק אישיותו היא היוצרת, כאן בחדר, אווירה זו, כי אין כאן שום סממנים חיצוניים למשהו בלתי-רגיל. להפך: ריהוט מיושן בתכלית הפשטות. שולחן כתיבה רחב. כיסאות אחדים. אפילו הכיסא שהוא יושב עליו אינו בנוסח כיסא של אדמו"ר. לראשו מגבעת לבד לא-רבנית. ובכל זאת...
"נא ספר לי בשורות טובות מארץ-ישראל"
סימניו של הבוקר המתנצנץ כבר נראו מבעד לחלונות חדרו של הרבי בשעת כניסתי. מחשבת בזק חלפה במוחי: "הרי הלילה חלף, המותר לי עתה להעסיק את הרבי?" דומה כי הוא קרא את מחשבתי, שכן הערתו הראשונה, מיד עם כניסתי, הייתה: "הרי אתה יליד ירושלים, ולכן אתה בא כ'מנהג ותיקין' באשמורת הבוקר".
את השיחה פתח בבקשת משאלה: "נא לספר בשורות טובות מארץ-ישראל", נעץ בי מבט טוב וחייכני והמתין למענה. אמרתי: "למרות הכול, רבי, יש ב"ה גם בשורות טובות מארץ-ישראל". חייך שוב ואמר: "הרי ליטאי אני, אף שאני עצמי יליד אוקראינה, אבל מוצאם של השניאורסונים הוא מליטא, וליטאי אוהב כאשר סופרים ממש לתוך ידו". הוא מדדני שוב בעיניו החודרות ותבע מענה.
החילותי לספר קצת על גילויים של התעוררות דתית המורגשים בכל רחבי מדינת ישראל. סיפרתי על הלבטים האמונתיים באחדים מקיבוצי 'השומר הצעיר'. הזכרתי את החוגים אשר החלו 'לחפש את היהדות'. וכהוכחה נוספת כי אכן יש מִפנה מסוים בקרב אזרחי ישראל, סיפרתי על המפגש עם אנשי 'ארגון המורים' של בתי הספר הממלכתיים-דתיים בישראל, שנערך במערכת 'פנים אל פנים'. בפגישה זו הוצגה לאנשי החינוך הממלכתי-דתי שאלה: האם אתם רואים יחס טוב יותר אל החינוך הדתי מצד הפקידים והמורים (הלא-דתיים) הוותיקים, שיש להם כבר שערות שיבה, או שדווקא בני הדור הצעיר, ילידי הארץ (הלא-דתיים), פתוחים יותר לבעיותיו של החינוך הדתי? הם קבעו כי דווקא הצעירים הם המבינים יותר והם הפתוחים יותר לענייניו של החינוך הדתי. מכאן, אמרתי, אולי ירשה לי הרבי להביא ראיה כי ה'מחר' של ישראל הוא שלנו, בעוד אותה רוח של כפירה, שכה מוכרת לנו, שייכת עתה ל'אתמול'. פני הרבי הרצינו.
מדבריו עלתה עתה נימה של כאב עמוק. הוא אמר: נכון, יש בישראל התעוררות, אבל היא לא באה לידי ביטוי במעשים. מדברים אחרת, אבל לא מתנהגים אחרת. בחסידות, הסביר, יש מושג של 'אור המקיף' ויש מושג של 'אור פנימי'. ההתעוררות אשר ישנה עתה בישראל אינה עוברת את 'האור המקיף', היא כולה חיצונית, ואין לה המשך ב'פנימיות'. יהדות אינה עניין של התפלספות, ולא נושא לשיחות של אהדה. יהדות מחייבת קיום ממשי של תורה ומצוות, ובכיוון זה אין אותן תוצאות אשר היו מקוּות לאחר מה שאירע ב'ששת הימים'.
דממה השתררה לרגע. הרבי נראה מהורהר ושוקל דבריו. לפתע פרצו הדברים מפיו כמעט בזעם: "לפעמים נדמה לי כי היחידי שעודנו מדבר על 'ששת הימים' זה אני. מה קרה להם לאנשי ארץ-ישראל, שכה מיהרו לשכוח את המאורע הגדול והמחייב הזה? אני מדבר עם אישים מארץ-ישראל, והם מתייחסים אל המאורע הגדול הזה כאל 'היסטוריה ישנה'. הייתכן?! ואולי יש כאן בכלל הערכה מוטעית שלי, אולי רק נדמה לי שמאורע זה מחייב למחשבה וגם למסקנות מרחיקות-לכת?"
• הראיון במלואו מתפרסם במוסף 'אושפיזין עילאין קדישין' של 'שעה טובה'
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
