בראש השנה שהה השחקן ר' שולי רנד באילת. ביום השני התבקש לשאת דברים לפני הקהל בין מנחה לערבית ואלו דבריו:

שלוש עשרה שנים רצופות אני נוסע לאומן. השנה התחוור לי כי לא אוכל לנסוע לשם מסיבות אישיות. ניחמתי את עצמי כי לפחות אעשה את ראש השנה בירושלים עיה"ק, כאשר מסביבי בתי כנסת ותלמידי חכמים שיקרינו בודאי עלי ועל ילדיי את אוירת יום הדין. מה גם, יש בירושלים את הקיבוץ של חסידי ברסלב הותיקים שמתפללים בשכונת מאה שערים ואצטרף אליהם.

בעוד אני מתנחם התברר לי כי השנה לא רק שלא אהיה באומן בראש השנה אלא גם לא בירושלים. מסיבות משפחתיות אני נאלץ לשהות בראש השנה בעיר אילת, עקב הגירתה של חמותי להתגורר באילת.

ר' נחמן לימד אותנו שאסור להתייאש, ואכן לא מתייאשים בכל מצב, אבל לא אשקר לכם, כי אסור אמנם להתייאש אבל אסור גם לשקר, בתוכי ובקירבי אני מדוכדך בלשון המעטה, מה אעשה שם בעיר הדרומית הנודעת... היכן נתפלל? ועם מי?

הגעתי לשכונת השחמון ומאת ה' רגלי הוליכונו לבית הכנסת "נצח ישראל". סינוור בעיניים, מעל מאתיים איש גודשים אותו ולי לא נשאר מקום. עמדתי עם ילדיי בפתח ולא האמנתי למראה עיני. פיצוץ של אנשים. איזה תפילה מרוממת. למעלה יושב רב בית הכנסת עם קפוטה וגארטיל וזקנו מגודל. שמאוחר יותר הכרתי אותו. הרב שמעון אייזנבך הירושלמי.

לפני ערבית שמענו כולנו את הדרשה הנלהבת שלו על המשמעות העמוקה של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין שופר אבל יש הרבה יותר מזה. התפילה היתה כולה בדבקות עילאית. פשוטי עם לצד יודעי ספר ומחזור מתפללים יחדיו ברגש רב.

לאחר התפילה כאשר כולם סיימו ללחוץ את ידי הרב אייזנבך והתברכו בשנה טובה ומתוקה, התלויתי אליו בדרכו הביתה. שאלתי אותו כמה זמן כבודו כאן? הרב אייזנבך: 24 שנים. כבודו לא חושב להגר לירושלים או לכפר חב"ד? והוא משיב לי כי כאשר הרבי שולח שלוחים הוא כותב להם את הוראת ומקום השליחות ב"פתק". ואצל השלוחים מתלוצצים ש"פת"ק" ראשי תיבות: פה תהא קבורתך. מכאן לא זזים עד ביאת המשיח. הוא גם סיפר לי על ימי הבראשית באילת, כאשר המקום היה מדבר שממה רוחני וכיצד העיר התפתחה בהדרגה והגיעה עד הלום.

כשנכנסתי הביתה אמרתי לאשתי. אין דכדוך ואין כלום. היום ראש השנה ונעשה זאת בשמחה ובהתרוממות הכי גדולה. אם היית שומעת את הרב אייזנבך ורואה מה זה התבטלות לצדיק, מה זה להפקיר את כל החיים ולא רק ראש השנה אחד, בשביל אלוקים, היית קורנת מאושר כמוני. הנסיעה שלנו החד פעמית לאילת מתגמדת ובטלה בשישים אל מול הנסיעה הנצחית של הרב והרבנית אייזנבך שגידלו כאן את כל ילדיהם, הלאה הדכדוך, ומכאן והלאה רק התרוממות ובשמחה.