מאת הרצל קוסאשוילי, COL

בסוף השבוע שעבר, מצאתי את עצמי משוטט ברחובות תל-אביב בקו אווירי קצר מהים כשבריזה נעימה שוטפת את פניי. ללא ספק, הסתיו סוף סוף מתדפק על דלתנו, לאחר הקיץ האיום שהיה מנת חלקנו לאחרונה. מה שיוצר בעצם סיכוי טוב לכך שאת חשבון החשמל הדו-חודשי הבא, אפתח בידיים יציבות ולא רועדות כבחשבון האחרון... 

ברור לי שבכדי לבשר לכם על בוא הסתיו יש את הנחליאלי השחרחר והצנום ואתם לא צריכים אותי למשימה המטרואולוגית הזאת. לכן, אתמקד ברשותכם בסיכום השנה החולפת ובתקוות לשנה הבאה עלינו לטובה ולברכה, מנקודת מבטי הלא מחייבת בעליל.

הימים הללו ידועים לכולנו בכינוים אין-סוף, כימי חשבון נפש, ימי חודש הרחמים והסליחות, הימים שבהם המלך בשדה. ואחרון חביב, ימי אני לדודי ודודי לי, למרות שיש לי כמה וכמה דודים שלא פגשתי כבר שנים.

בספירה לאחור לשנה החדשה, קשה שלא להרהר בדבר השנה החולפת. בכל זאת, מדובר בשנה איומה שצרבה חותם בל יימחה בדברי ימינו. אני אולי אף הייתי מרחיק לכת בניגוד גמור לטבעי המתון וקובע שהשנה החולפת הייתה אחת מהשנים הקשות שידענו. וזאת, בכמה וכמה מישורים ועמקים.

התחלנו את השנה עם הטבח האיום במומבאי של השלוחים גבי ורבקי הולצברג הי"ד, אירוע שללא כל ספק טלטל את אמות הסיפים ושמט מתחת לרגלינו את השטיח האדום אליו הורגלנו.

האירוע הבלתי נתפס הזה פרט על עצבינו החשופים ונכנס לנו למערכות הדם והעיכול בערבול עצבני. עם פרוץ המהומות בבירה ההודית שכוחת הא-ל, הייתה זו לי ולרבים כמותי, הפעם הראשונה שנחשפנו לשמות שלהם.

מה שלא הפריע לי לבכות כמו ילד עת התבוננתי במסע הלוויה מבעד למסך המחשב, כשלוש שעות לפני כניסתו של אחי אל מתחת לחופה ביום חתונתו וביום שמחת ליבו. משם המשכנו לנפילות טייקונים ותאגידי ענק ברעש גדול, אל תהומות המשבר הכלכלי שסחף אליו גדולים וטובים.

בין לבין, ליווינו למנוחת עולמים בשנה החולפת רבים וטובים ובעיקר צעירים ל"ע, האחרון שבהם, רפאל מירלאשוילי ז"ל. בנקודת זמן רגישה שכזאת, ערב ראש השנה, אני מנוע מלנסות לתת הסברים וסיבות לטרגדיות האיומות שפקדו אותנו (לא שיש לי כאלה).

עם השנה החדשה שבפתח, התקווה לשנה טובה חזקה יותר מאי פעם. ולו בגלל העובדה שלעניות דעתי יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. ואל תשלו את עצמכם שמכאן אפשר רק לעלות (הלוואי), התהום רחבה ועמוקה ל"ע ולא עליכם.



במבט כוללני יותר למתבונן מהצד, אם נתרחק לרגע מהבועה "שלנו", אשליית ה"עסקים כרגיל" חזקה מאי-פעם. למעשה, נראה שגל אדיר של אופטימיות מטורפת שוטף את הארץ.

יוצאים מהמיתון, צועקים לנו מהיכלות השן. "עסקת גלעד שליט לקראת סיום" מבטיחים לנו דיפלומטים מפוקפקים כבר חודשים. למעשה, אין חדש תחת השמש חברים. כמו תמיד, על כל פשעים מכסה אהבה, האהבה העצמית שלנו.
אין מה לומר, כיף להיות אופטימי. ואת זה אומר לכם אחד שבבסיסו אופטימיסט מושבע (ולא בגלל שאנשים שמנים הם אופטימיים...)

הפעם, כך נראה, לא מדובר באופטימיות שבאה מכוח המציאות אלא יותר מכוח האמונה. אופטימיות שלעניות דעתי אף מהולה בזחיחות אדישה ומתריסה. אופטימיות כזו שטורפת לכאורה את כל הקלפים האפוקליפטיים של התקופה האחרונה.

לא שהמדד אותו אני הולך להביא בפניכם בדוק ומאושר על ידי וועדת האושר בארצנו הקדושה, אבל הנה לכם כמה דוגמאות: אגב חיפוש רכב אקראי באתרי המכירות ובלוחות המודעות בתקופה האחרונה, נחשפתי לעובדת היות המיתון חלום רחוק. עוגת האופטימיות כפי המשתקף בכל אופן מאתרי מכירות הרכבים נראית כך: כשלושים אחוזים ממציעי הרכבים למכירה עושים זאת עקב "קבלת רכב מהעבודה". שלושים אחוזים נוספים מנמקים את בהילותם למכירת הרכב בתירוץ המפוקפק משהו: "עקב נסיעה לחו"ל". ושאר ארבעים האחוזים עושים זאת מאילוצים נוראיים כמו: "עקב רכישת רכב חדש". מבולבלים? לא נורא, גם אני.

בימים האחרונים אף קיבלתי לכך חיזוק משעשע, עת פגשתי בידיד שלא ראיתיו מזה זמן ושאלתיו: "מה קורה איתך? לאן נעלמת? הכול טוב?"

התשובה שקיבלתי הייתה: "מה זה טוב... עוד קצת טוב ואני משתגע..."

תשובה זו שהפתיעה אותי לחלוטין, המריצה את שרירי הצחוק בפניי המכורכמות משהו.

דרך אירונית טובה להסתכל קצת על המציאות האפורה, חשבתי לעצמי. אבל ככל שהתבוננתי בו, היה נראה היה עליו שהוא דווקא מתכוון לכל מילה.

תוסיפו לכך את העובדה הפשוטה שבמרחק קצר מאיתנו, עמד לו ג'יפ ממוצא יפני יוקרתי כולל כל התוספות האפשריות, כשעל השמשה אחורית מוצמד לו סטיקר מכשיל ומתעתע: "אני יהודי פשוט..." והנה לכם סך החשבון הפשוט. מסתבר שגם מושגי העוני והעושר יחסיים וגמישים, לא רק האושר והסבל שמשום מה נבחנים אצל רובנו דרך החור בכיס...

אצלי למשל, הצרה האישית הקטנה והאחרונה שסוגרת לי את השנה (אינשאלללה) מגוחכת להפליא ביחס לשאר תחלואי העולם, אבל מי סופר... זה כחודש ימים שאני מנייד את עצמי מכאן לשם ומשם לשם ללא האפשרות לנהוג בכוחות עצמי, עקב שלילת רישיוני על ידי משרד התחבורה. הפעם למזלי, לא מדובר במשהו רציני כמו דריסת שוטר במדים. אלא סתם פרוצדורה של הצטברות ניקוד (שלילי) גבוה בתקופת זמן קצרה. וזאת, חרף רענונים וקורסים אין סופיים לנהיגה מונעת שעברתי בהצלחה והנה אני שוב מנוע מלנהוג...

בהתחלה היה קשה, באמת. הרגשתי כמו נכה חסר אונים המוטל בקרן רחוב ומשווע לעזרה. אבל עכשיו? דווקא נחמד אם אתם באמת מתעניינים. לגמרי התאהבתי בפוזת "הבוס" במושב הקדמי שלצד הנהג. לאחר מאות אלפי קילומטרים שגמעתי בכוחות עצמי, הנה סוף כל סוף אני זוכה לעדנה, נהגים צמודים המניידים אותי בעיתות הצורך והרצון.

תרצו או לא, הכול מתקזז בסופו של דבר, זה לעומת זה. לנו רק נותר לגלגל (שוב) את עינינו השמיימה ולתור אחר הכוכב הקטן שיאיר את שמינו ויבטיח לנו שנה טובה יותר (אפילו במעט) מקודמתה.

"תש"ע, תהא שנת עשירות" סימס לי חבר מבין דבר ויודע ח-ן. בטרם הספקתי להעביר את המסרון לאשפת האשליות במכשיר הנייד שלי שכבר שבועיים ימים רוטט משמחת המסרים שמועברים בו, התקבל מסרון נוסף, הפעם מהבנק בו מתנהל חשבוני המזגזג: "יתרת חובך נכון לתאריך... עומדת על סך של..."

שנה טובה ומתוקה לכם ולכל ב. ישראל. אני מצידי אסתפק בכך שהשנה שבפתח תהיה שנת גאולה, כזו שתכלול מן הסתם את כל הבקשות הכלליות והפרטיות שלנו, אמן.