מערכת COL
|
יום ו' אלול ה׳תשס״ט
26.08.2009
כשנראה שהכל קורס: מבט על התמונה פותר הכל ● דעה
והנה לרגע נראה שהכל קורס, הבנק דורס והפעילות תובעת, כמעט מטביעה. הילידים לא מרפים, גם לא הילדים. והם אובדי עצות, חסרי אונים, חשים מרוקנים. היד לא זזה על הנייר, העט לא כותבת, יש כל כך הרבה מה לכתוב, לספר, לבקש ולהציע, אבל זה לא נכתב. מבט על התמונה, מבט על השליחה, מבט מזוגג ● מאמר של שליח באירופה למאמר המלא
הכל קורס. כלומר, במבט ריאלי, טבעי הגיוני זה שמכונה 'דרך הטבע', הכל קורס. או לפחות עומד לקרוס.. יש הרגשה שמעולם לא היה קשה כל כך..
הבנק דורש, כמעט דורס. הספקים מבקשים ולא מרפים. הפעילות תובעת, הקהל לא מוותר. ורק הכוחות, הכוחות אוזלים. הם אינם, נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה..
המרץ, התושיה ורוח הלחימה לא נראים באופק. קשה אפילו להאמין שהם היו כאן. והם היו, המרץ היה, הלחימה היתה, גם התושיה הייתה, בכפליים היא הייתה. רק לפני 7 שנים הם היו כאן, כלומר אז 'רק' הם היו כאן. לא היה הבנק, לא הקהל, לא ספקים וגם לא פעילות, תושיה ומרץ היו כאן בכפליים.
זה נראה כל כך רחוק, כל כך לא שייך, רק התמונות מחזיקות את הזיכרון, הן הנציחו, הנציחו את הרגע, לא הנציחו את המרץ והתושיה, בטח שלא את הכפליים..
זוג צעיר נוחת בעיר זרה, מסודרת, עשירה ומנוכרת. מנוכרת לזוג, מנוכרת לחלומות שלהם, 'לא סופרת' אותם. אבל לזוג יש את הכלים, המרץ, התושיה ורוח הלחימה, הכל הגיע בכפליים, 'כפליים לתושיה'. גם ה'ברכה והצלחה' הגיעו, לא רק פיזית מקופלים עם הדולר מתש"נ בארנק, הם הגיעו עם הזוג, זוג השלוחים.
'מיר זיינען די שלוחים פון רעבין' הם שרו. 'ניישן אפטר ניישן ווי אר קונקרין' צעקה כל מציאותם, מציאות של שליח ושלוחה שידעו מרגע עמדם על דעתם 'אנו שלוחים', והכפליים לתושיה, למרץ, ללחימה ולשליחות באו עמם אל המנוכרת, העשירה והמסודרת. כלומר, הזוג צעד עם ה'כפליים לתושיה' בראשם.
שבע שנים של הקרבה יום יומית, שבע שנים של נתינה בלי לקבל תמורה, של בני'ה, של הזזת כתלים שעמדו בדרכם. הם לא דרסו, הם לא שברו, הם הוזיזו. יש שהולכים על קצות האצבעות בעדינות, יש שהולכים עם נעלי הרים ודורסים כל מי שנקרה בדרכם, הם שילבו, הלכו עם כל הכוח והתושיה בכפליים, אבל על קצות האצבעות. פיל בחנות חרסינה שמדדה על החדק...
אט אט התקבצו סביבם אנשים, משפחות, חתיכת קהילה. קהילה שקבלה, שהתקדמה, שחזרה והתקרבה, קהילה שאפילו נתנה. נתנה מזמנה, נתנה גם מהונה, נתנה את עצמה אבל מעולם לא הבינה. לא הבינה ללבם של הזוג, לא ידעה מה עובר במוחה של השליחה כל אימת שמפרסמים על אירוע מתקרב, מה עובר על ליבו של השליח עד שמתחיל האירוע, ומה חווים השנים גם יחד בסיומו. הם גם לא הבינו מעולם מה הקריבו הילדים, צעירי השלוחים, כלומר, מה הקריבו מהם, שלא על דעתם, ולפעמים גם שלא לשביעות רצונם...
הם גם לעולם לא יבינו, 'זר לא יבין זאת' אומרת הקלישאה, אבל כאן זו אינה קלישאה, זו המציאות. זר – כל מי שאינו שליח. חבר קרוב, אח רחוק, הורים דואגים, משפיעים מעודדים, ואף רבנים שמורים, כל אלו זרים הם. לא, הם אינם זרים במלא המובן, הם אוהבים, דואגים, מעודדים ומורים, הם גם תומכים, שומעים, מקשיבים, רואים וגולשים, אבל הם זרים אל מול ההתמודדות של הזוג.
הם כולם זרים וכאלה הם ישארו. הקהילה הנותנת והמקבלת, האוהבת והנאהבת, התומכת ונתמכת, לעולם תשאר זרה ומנוכרת, לא מרצון חס ושלום, מכורח, זה כורח המציאות, זו טבעה של השליחות, בודדים בצמרת.
הם יושבים זה מול זו משני עברי השולחן, המשלח מביט מהתמונה הגדולה בעיניו הטובות, הם רכונים על הנייר, עט בידם, הם כותבים. הנייר סופג הכל, סופג את הרגש, את הכאב, את השיתוף והאהבה. את התודה, התודה האין סופית, הנייר סופג גם את הדמעות. הם כותבים לו, יודעים שהוא שם בשבילם, כלומר כאן בשבילם. הם לא כאן בשבילו, כלומר פיזית נראה שכן, ה'זר' בטוח שכן. הם אבל יודעים שלא. הם יודעים שלא מספיק, הם יודעים שהם מודים על שהתקבלו לעבודה הזו. סיזיפית, מורטת, מתישה ותובענית, כמעט טובענית ככל שתהיה, רק תודה בפיהם. לרגע צצה במוחם המחשבה על ה'תענוג' של החיים בקהילה בה גדלו. על הבית והדשא, על המרגוע, על המנוחה והנחלה. על הילדים שהיו מקבלים יותר, שהיו מוגנים יותר.
אבל רק לרגע, המחשבה רק צצה ומיד חולפת, ולא, אין צורך לדחות אותה בשתי ידיים, היא נדחית לבד. היא נדחית כשחושבים על הבית ועל האוטו, על הדשא ועל החיים הפרטיים שאולי היו יכולים להיות. ולא, היא לא נדחית בגלל הזכות, או השליחות. היא נדחית בגלל ההתמקדות, ההתמקדות בפרטי, בשלי, המהווים הפרטיים הם שדוחים אותה. כי כל מי שאיננו 'זר' יודע מרגע שבו נעשה לא 'זר', שאין כבר מקום לפרטי, אין פרטי, אין מהווים אישיים. 'הרבי והספרים שייכים לחסידים' אמרה האמא, ובזה הגדירה את כל אותם ה'בנים'. הם כולם שייכים לחסידים, הם אפילו לא יודעים עד כמה הם שייכים לרבי, ששייך לחסידים.
המהווים והמשאלות, הבית, האוטו והדשא, המשלוח מנות והחנוכיה, הלטקס והבלינ'צס, הכל שייך לרבי, לחסידים. זר לא יבין זאת, זר שקורא את השורות גם לא יאמין לזאת, לא יאמין שזה קיים, שזה אפשרי, שיש כזו מציאות בכלל... הזוגות, השלוחים, לא יודעים שישנה מציאות אחרת... איש מהם לא חוזר בערב לבית הפרטי שלו... הוא חוזר ללמד את הבן מה שה'מנוכרת העשירה והמסודרת' לא מסוגלת לספק. הוא שב כדי לבדוק עם הגרפיקאי את הלוח. הם חוטפים ארוחת ערב\לילה יחד, תוך כדי שיחה על האכזבה מהמקורבת. הוא עוצם את עיניו על המטה, בתקוה שבל יבהילו אותו חלומות רעים על בנק או ספק.
אבל למרץ, ללחימה ולתושי'ה בכפליים יש היכולת לאתגרים. וכשהם כלים, הם מוצאים עצמם באותה תנועה, רכונים על הנייר, עט בידם העיניים האוהבות מעליהם, והדמעות שזולגות. הם כותבים לו, הם מבקשים ומספרים. חשים שלא מגיע להם, חשים שלא עבדו כמו שהוא רוצה, ולבסוף גם נזכרים להזכיר את בני משפחתם, לברכה.. את עצמם רק מזכירים בשורה בת כמה מילים שנושאת את שמם ושם אמם, וזהו.. זה מספיק, הוא כבר יודע, הוא כבר מבין, הוא לא 'זר'...
והנה לרגע נראה שהכל קורס, הבנק דורס והפעילות תובעת, כמעט מטביעה. הילידים לא מרפים, גם לא הילדים. והם אובדי עצות, חסרי אונים, חשים מרוקנים. היד לא זזה על הנייר, העט לא כותבת, יש כל כך הרבה מה לכתוב, לספר, לבקש ולהציע, אבל זה לא נכתב, עס שרייבטזיך נישט. מבט על התמונה, מבט על השליחה, מבט מזוגג.
מחפשים את הבאר, מחפשים את המעיין, מניין נשאב, איך נתמודד... אויי רבי!
הבנק דורש, כמעט דורס. הספקים מבקשים ולא מרפים. הפעילות תובעת, הקהל לא מוותר. ורק הכוחות, הכוחות אוזלים. הם אינם, נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה..
המרץ, התושיה ורוח הלחימה לא נראים באופק. קשה אפילו להאמין שהם היו כאן. והם היו, המרץ היה, הלחימה היתה, גם התושיה הייתה, בכפליים היא הייתה. רק לפני 7 שנים הם היו כאן, כלומר אז 'רק' הם היו כאן. לא היה הבנק, לא הקהל, לא ספקים וגם לא פעילות, תושיה ומרץ היו כאן בכפליים.
זה נראה כל כך רחוק, כל כך לא שייך, רק התמונות מחזיקות את הזיכרון, הן הנציחו, הנציחו את הרגע, לא הנציחו את המרץ והתושיה, בטח שלא את הכפליים..
זוג צעיר נוחת בעיר זרה, מסודרת, עשירה ומנוכרת. מנוכרת לזוג, מנוכרת לחלומות שלהם, 'לא סופרת' אותם. אבל לזוג יש את הכלים, המרץ, התושיה ורוח הלחימה, הכל הגיע בכפליים, 'כפליים לתושיה'. גם ה'ברכה והצלחה' הגיעו, לא רק פיזית מקופלים עם הדולר מתש"נ בארנק, הם הגיעו עם הזוג, זוג השלוחים.
'מיר זיינען די שלוחים פון רעבין' הם שרו. 'ניישן אפטר ניישן ווי אר קונקרין' צעקה כל מציאותם, מציאות של שליח ושלוחה שידעו מרגע עמדם על דעתם 'אנו שלוחים', והכפליים לתושיה, למרץ, ללחימה ולשליחות באו עמם אל המנוכרת, העשירה והמסודרת. כלומר, הזוג צעד עם ה'כפליים לתושיה' בראשם.
שבע שנים של הקרבה יום יומית, שבע שנים של נתינה בלי לקבל תמורה, של בני'ה, של הזזת כתלים שעמדו בדרכם. הם לא דרסו, הם לא שברו, הם הוזיזו. יש שהולכים על קצות האצבעות בעדינות, יש שהולכים עם נעלי הרים ודורסים כל מי שנקרה בדרכם, הם שילבו, הלכו עם כל הכוח והתושיה בכפליים, אבל על קצות האצבעות. פיל בחנות חרסינה שמדדה על החדק...
אט אט התקבצו סביבם אנשים, משפחות, חתיכת קהילה. קהילה שקבלה, שהתקדמה, שחזרה והתקרבה, קהילה שאפילו נתנה. נתנה מזמנה, נתנה גם מהונה, נתנה את עצמה אבל מעולם לא הבינה. לא הבינה ללבם של הזוג, לא ידעה מה עובר במוחה של השליחה כל אימת שמפרסמים על אירוע מתקרב, מה עובר על ליבו של השליח עד שמתחיל האירוע, ומה חווים השנים גם יחד בסיומו. הם גם לא הבינו מעולם מה הקריבו הילדים, צעירי השלוחים, כלומר, מה הקריבו מהם, שלא על דעתם, ולפעמים גם שלא לשביעות רצונם...
הם גם לעולם לא יבינו, 'זר לא יבין זאת' אומרת הקלישאה, אבל כאן זו אינה קלישאה, זו המציאות. זר – כל מי שאינו שליח. חבר קרוב, אח רחוק, הורים דואגים, משפיעים מעודדים, ואף רבנים שמורים, כל אלו זרים הם. לא, הם אינם זרים במלא המובן, הם אוהבים, דואגים, מעודדים ומורים, הם גם תומכים, שומעים, מקשיבים, רואים וגולשים, אבל הם זרים אל מול ההתמודדות של הזוג.
הם כולם זרים וכאלה הם ישארו. הקהילה הנותנת והמקבלת, האוהבת והנאהבת, התומכת ונתמכת, לעולם תשאר זרה ומנוכרת, לא מרצון חס ושלום, מכורח, זה כורח המציאות, זו טבעה של השליחות, בודדים בצמרת.
הם יושבים זה מול זו משני עברי השולחן, המשלח מביט מהתמונה הגדולה בעיניו הטובות, הם רכונים על הנייר, עט בידם, הם כותבים. הנייר סופג הכל, סופג את הרגש, את הכאב, את השיתוף והאהבה. את התודה, התודה האין סופית, הנייר סופג גם את הדמעות. הם כותבים לו, יודעים שהוא שם בשבילם, כלומר כאן בשבילם. הם לא כאן בשבילו, כלומר פיזית נראה שכן, ה'זר' בטוח שכן. הם אבל יודעים שלא. הם יודעים שלא מספיק, הם יודעים שהם מודים על שהתקבלו לעבודה הזו. סיזיפית, מורטת, מתישה ותובענית, כמעט טובענית ככל שתהיה, רק תודה בפיהם. לרגע צצה במוחם המחשבה על ה'תענוג' של החיים בקהילה בה גדלו. על הבית והדשא, על המרגוע, על המנוחה והנחלה. על הילדים שהיו מקבלים יותר, שהיו מוגנים יותר.
אבל רק לרגע, המחשבה רק צצה ומיד חולפת, ולא, אין צורך לדחות אותה בשתי ידיים, היא נדחית לבד. היא נדחית כשחושבים על הבית ועל האוטו, על הדשא ועל החיים הפרטיים שאולי היו יכולים להיות. ולא, היא לא נדחית בגלל הזכות, או השליחות. היא נדחית בגלל ההתמקדות, ההתמקדות בפרטי, בשלי, המהווים הפרטיים הם שדוחים אותה. כי כל מי שאיננו 'זר' יודע מרגע שבו נעשה לא 'זר', שאין כבר מקום לפרטי, אין פרטי, אין מהווים אישיים. 'הרבי והספרים שייכים לחסידים' אמרה האמא, ובזה הגדירה את כל אותם ה'בנים'. הם כולם שייכים לחסידים, הם אפילו לא יודעים עד כמה הם שייכים לרבי, ששייך לחסידים.
המהווים והמשאלות, הבית, האוטו והדשא, המשלוח מנות והחנוכיה, הלטקס והבלינ'צס, הכל שייך לרבי, לחסידים. זר לא יבין זאת, זר שקורא את השורות גם לא יאמין לזאת, לא יאמין שזה קיים, שזה אפשרי, שיש כזו מציאות בכלל... הזוגות, השלוחים, לא יודעים שישנה מציאות אחרת... איש מהם לא חוזר בערב לבית הפרטי שלו... הוא חוזר ללמד את הבן מה שה'מנוכרת העשירה והמסודרת' לא מסוגלת לספק. הוא שב כדי לבדוק עם הגרפיקאי את הלוח. הם חוטפים ארוחת ערב\לילה יחד, תוך כדי שיחה על האכזבה מהמקורבת. הוא עוצם את עיניו על המטה, בתקוה שבל יבהילו אותו חלומות רעים על בנק או ספק.
אבל למרץ, ללחימה ולתושי'ה בכפליים יש היכולת לאתגרים. וכשהם כלים, הם מוצאים עצמם באותה תנועה, רכונים על הנייר, עט בידם העיניים האוהבות מעליהם, והדמעות שזולגות. הם כותבים לו, הם מבקשים ומספרים. חשים שלא מגיע להם, חשים שלא עבדו כמו שהוא רוצה, ולבסוף גם נזכרים להזכיר את בני משפחתם, לברכה.. את עצמם רק מזכירים בשורה בת כמה מילים שנושאת את שמם ושם אמם, וזהו.. זה מספיק, הוא כבר יודע, הוא כבר מבין, הוא לא 'זר'...
והנה לרגע נראה שהכל קורס, הבנק דורס והפעילות תובעת, כמעט מטביעה. הילידים לא מרפים, גם לא הילדים. והם אובדי עצות, חסרי אונים, חשים מרוקנים. היד לא זזה על הנייר, העט לא כותבת, יש כל כך הרבה מה לכתוב, לספר, לבקש ולהציע, אבל זה לא נכתב, עס שרייבטזיך נישט. מבט על התמונה, מבט על השליחה, מבט מזוגג.
מחפשים את הבאר, מחפשים את המעיין, מניין נשאב, איך נתמודד... אויי רבי!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
