שוש גרינברג

במסגרת עבודתי כמדריכת שיקום של נפגעות נפש, הכרתי אישה מדהימה. חולת נפש. סכיזופרנית.

סכיזופרניה זו מחלה בה אנשים שומעים קולות ולעיתים גם רואים מראות שאף אחד חוץ מהם לא שומע ורואה.

רות (שם בדוי) הגיעה לאחר השואה לארץ בגיל חמש.

גדלה בארץ. סיימה בית ספר יסודי ותיכון, אחר כך צבא, אוניברסיטה. מסלול שגרתי למדי.

"אז לא היה נהוג לנסוע מסביב לעולם כדי לחפש את עצמנו" אמרה לי מחוייכת, "כנראה שלא היינו צריכים לחפש יותר מדי".

"כנראה", חשבתי לעצמי.

כשסיימה את לימודי התואר שלה התחתנה.

"הוא היה מהנדס, ובמשך השנים הוא התקדם והיום הוא כבר פנסיונר".

נולדו להם שלושה ילדים קטנים.

חיי הנישואין שלהם עלו על שרטון והם התגרשו.

המשבר היה נוראי. כואב. ואז... יום אחד תוך כדי הליכה ברחוב היא שמעה קולות. אחרי כמה ימים בהם הרגישה מבוהלת ומבולבלת התקשרה לידיד שלה וסיפרה לו על כך.

הוא שכנע אותה לגשת למיון בבית החולים הפסיכיאטרי.

"אובחנתי כסכיזופרנית. היה לי מזל וה' אהב אותי. הייתה שם רופאה מצויינת שטיפלה בי. מיד הצליחה להתאים לי כדורים שעזרו".

ה' אהב אותי, היה לי מזל, היא אמרה. היא אפילו לא דתייה, חשבתי לעצמי, ובתוך כל הרע הזה היא מוצאת את אהבתו של ה'. מגלה שהיה לה מזל.

אמרתי לה שהיא מדהימה; היא מוצאת את הטוב בכל דבר, גם אם הוא רע.

כמה שנים לאחר הגירושין היא התחתנה עם הלום קרב.

רות מטפלת ביוסף (שם בדוי) בעלה השני. איש צנום, "כאילו שכך הוא יהיה רואה ואינו נראה". את רוב לילותיו הוא ישן בישיבה, "מוכן לברוח מיד אם תיפתח עליו אש של כוחות האויב" הסבירה לי.

יוסף כבר מבוגר, אבל רות מטפלת בו במסירות ובאהבה אין קץ.

היא דואגת לו מטפחת אותו. היא מרגישת ברת מזל שיש לה אותו. והוא מרגיש בר מזל שזכה בה ובילדיה, שבשבילו הם כילדיו.

לא פשוט להתמודד עם מחלת נפש, חייבים להקפיד לקחת את התרופות, ללכת בזמן לביקורות רפואיות, על אחת כמה וכמה כשחיים עם אדם שהוא גם נפגע נפש.

שאלתי אותה פעם באחת משיחותינו, מה הסוד שלה? מה מניע אותה להקפיד על הטיפול?

"הסוד שלי?" היא חשבה דקות ארוכות לפני שהשיבה לי. "הסוד שלי זה האהבה. לאהבה יש הרבה כוח. אני אוהבת את עצמי ולכן אני מצליחה להקפיד בטיפול (רות לא אושפזה ב12 השנים האחרונות), אני אוהבת את יוסף, הוא איש טוב, מבין, חבר. אני אוהבת את הילדים והנכדים. יש לי חיים נהדרים".

יש לרות חיים נהדרים. בזכות היכולת שלה לאהוב, להסתכל על חצי הכוס המלאה.

אחד הדברים הקשים ביותר למי שמאובחן כנפגע נפש, זה להודות בפני עצמו שהוא חולה, לקבל את זה, ובטח שקשה לחולה נפש לאהוב את עצמו. איך אמרה לי פעם מתמודדת אחרת? "שוש, איך אני יכולה לאהוב את עצמי? מי בכלל אוהב חולי נפש"?

גם רות נאלצה להתמודד עם הסטיגמות והדעות הקדומות, שגם אני הייתי מלאה בהם עד שהתחלתי לעבוד עם אותן נשים המתמודדות עם מחלת נפש.

היא נאלצה להתמודד עם מבטים, עם ההשפלה כשאמהות היו מרחיקות את ילדיהן ממנה "מה הן חשבו לעצמן כשמשכו ממני את הילדים? שאני יאכל אותם?" שאלה אותי פעם.

נאלצה להתמודד עם צוות בבית הרפואה שגער בה כשצעקה מכאבים שתפסיק עם ההיסטריה שלה ושאין לה כלום, עד שאחות אחת קלטה שמשהו לא בסדר וקראה לאחד הרופאים שאיבחן התקף כליות חמור. לא היסטריה ולא התקפת שיגעון.

נאלצה להתמודד עם הילדים שבתקופות מסוימות התביישו בה. התביישו להביא חברים הביתה.

שנתיים עבדתי עם רות. לאט לאט נוצר אמון בינינו והיא נאותה לצאת איתי לטייל, וכשהאמון התחזק היא הסכימה סופסוף לסדר יחד איתי את ארון הבגדים שלה. בשבילה לפתוח בפני את ארון הבגדים שלה זה לפתוח את נשמתה. קראנו ספרים ביחד, התחילה לבשל, טיילנו ותמיד תמיד כשיכולתי, הבאתי לה אבנים קטנות ומעניינות וצדפים - תחביבה. לאט לאט היא התחילה לצאת יותר מהבית ולא רק לרופא אחת לשלושה חודשים לביקורת פסיכיאטרית.

הייתה גאה כשהלכה לבד לקנות מתנה לאחד מנכדיה שחגג את יום הולדתו ה-17.

הייתי גאה בה כשהתחילה ללכת פעם בשבוע לפגישה עם העו"ס במשרד, במקום שזו תגיע אליה כמו עד אז.

לא פשוט להתמודד עם מחלת נפש. לא פשוטה ההתמודדות עם הסטיגמות והיחס של החברה לחולים.

רות היא אישה שמלאה באהבה שלא עומעמה בעקבות לקיחת התרופות, מלאה באהבה שלא נמעכה והפכה למרירות תחת מגף הסטיגמות. רות המדהימה לימדה אותי, ועדיין מלמדת אותי, שיעור מאלף על כוחה של אהבה ועל הכוח הטמון בראיית החצי כוס המלאה.

כשעברתי דירה לאזור אחר, הפסקתי את עבודתי איתה אבל לא ניתקתי את הקשר איתה.

כיום אנחנו חברות. נפגשות, מדברות בטלפון, מתלבטות, משתפות, צוחקות ומקטרות יחד על הבירוקרטיה הישראלית.

כיום אנחנו חברות.