שתיקת היומונים החרדיים ● בנימין ליפקין במאמר נוקב
בנימין ליפקין, בקהילה
במורד הרחוב, מעט לפני העיקול המוליך לרחבת השכונה, נראו צעירים אחוזי תזזית. תווי פניהם הסגירו את גילם. עשרים פלוס מינוס. אלם ההבל שאפף אותם תועל לפעילות קדחתנית. הם יצאו ובאו ממבואות פתחי הבניינים, דילגו מעל הגדרות. כיסו כל מקום אפשרי במודעות אבל.
שכונת חב"ד, אוטונומיה צנועה השוכנת על קו התפר שבין רמלה ללוד, התכסתה אבל. כל כך שבלוני. כל כך מדויק. באחת נדמו קולותיהם העולזים של ילדי החמד המדוושים באופניהם, מנצלים את הימים האחרונים של בין הזמנים. כמו הייתה זו הוראה שנחתה מגבוה פסק זרם הנעים אנה ואנה במשחק או בשיחת חולין. בחורים מנגינתם.
מעט לפני שקיעת החמה, נחפזו אחרוני המאחרים לתפילת מנחה להחיש צעדיהם. רחבת בית הכנסת 'בית אריה', תל תלפיות בכל ימות השנה, המתה אדם. אל הלחות והחום של שלהי אב בירכתי השפלה נמסכה תחושת מועקה. קבוצות של אברכים, בחורים, מתגודדות בחצי גורן עגולה. מדברים, מלחשים, מפרשנים, נזכרים, משחזרים.
עם היבלע קרני השמש בצמרות עצי הפרדס המוריק שבקו האופק, ניסר בחלל קול מואזין. לוד, עיר ספוגת שגרת שלווה מדומה של דו קיום לאומי, רגילה לקול הנשמע בחללה חמש פעמים מדי יממה. הפעם ניסר הקול המטיף כמקדחה מחרישת אוזניים. 'אללה אכבר' נשמעה שוב ושוב הקריאה הגרונית והאסוציאציה קנתה לה שביתה על רקע האסון הקשה.
עלה מוות בחלוננו. בחורים מרחובותינו.
המלאך רפאל
רפאל, רפי כפי שכינוהו כולם בחיבה, היה מוכר היטב בשכונה ובחוצותיה. עיניו יוקדות, פניו אש לוהטת ותנועה תדירה אפיינה את הליכותיו. תמיד מהלך. תמיד ממהר. טופח על מנת להטפיח. רץ לדבר מצווה.
טוב לבו היה לסימן ההיכר שלו. טובה לזולת הייתה עבורו דרך חיים והיא פרצה ממנו בכל עת. במטלות פעוטות ערך כמו הקמה יזומה של סוכה לשכן מתקשה ובעזרה ממשית של צדקה ביד נדיבה לנזקק ונצרך מהכסף עליו עמל ויגע בכפיו.
את חינוכו רכש במוסדות חב"ד. בימיו הקצרים הספיק ללמוד שחיטה בישיבת הבוכרים בכפר חב"ד ולהפוך לשוחט מוסמך מן המניין כזקן ורגיל.
לא לעצמו דאג. הכלל וטובתו היו לנגד עיניו. "המקלט", הזכיר בחיבה דומעת מרא דאתרא, הגה"ח רבי ברוך בועז יורקוביץ, בהספדו הנרגש. "היית הרוח החיה של המקלט שבו כינסת את כל הצעירים. דאגת להם. התרוצצת. רצית שיהיו עוד ועוד שיעורים, שכולם ישתתפו בהם".
לפני שנים אחדות הגיע לאוזניו מידע מדאיג. בת ישראל שרויה בצרה. יחד עם שני חברים שם נפשו בכפו. בפעולה ספונטנית שביצעו הביאו להצלתה של נפש מישראל מידי נכרים. משטרת ישראל של שנות האלפיים לא שעתה למניעיו הטהורים של הצעיר. חודשים ארוכים עשה רפאל מאחורי סורג ובריח.
בקנאו את קנאתי.
היעלמות מדאיגה
בשבועות האחרונים נעדר רפאל. שוב לא נראתה דמותו הולכת ובאה מבית המדרש אל הבית וממנו אל מקום התכנסותם של הצעירים. דאגה אפפה את יקיריו.
החיפושים לא חדלו. הרב יעקב גלויברמן, תושב השכונה, איש חסד ורב קשרים, ארג את המגעים עם צמרת המשטרה. לא היה מחוז שלא עודכן בנעדר ובפרטי מראהו. לנוכח ההשערה לפיה עשה דרכו למשחטה אי שם, נסרקו כל המשחטות בצפון ובדרום. ככל שנקפו הימים, גברה הדאגה.
האב בהספד הנורא (צילום: מנדי לואיס, COL)
בשלב מסוים נשמע קולה הדואג של האם שהחליטה להפר את השקט ולומר את אשר על לבה. בראיון לתקשורת סיפרה על גבורת נפשו של בנה. על פעילותו האישית בשירות אותה הצלה. הנורה האדומה אותה הדליקה בדבריה הבהבה באור מדמם. החשד הסביר כי נקמה ארורה פגעה במלאך רפאל לא הרפה, החסיר פעימה.
שעתיים לפני כניסת השבת האחרונה איתר נהג משאית את גופתו של רפאל במבנה נטוש מאחורי צומת בית דגן. קילומטרים אחדים מבית הוריו. הממצאים המזוויעים החרידו את כל מי שהספיק לשמוע את תיאורם המצמרר. ידו האחת של רפאל הייתה אזוקה בעוד היד האחרת שבורה.
שלוש יממות לאחר מכן קבעו הרשויות כי הבדיקות שנעשו הוכיחו מעל כל צל של ספק כי ההרוג שנמצא בבית דגן הוא רפאל ולא אחר. חרף ההודעה הראשונית שפקדה את הבית בטרם כניסת השבת, למרות נטילת הבדיקה משני הוריו לביצוע בדיקת די.אן.איי, ריחפה בבית שבקומה הרביעית בבלוק תשע, תקווה.
היממות הקשות מנשוא שחלפו מאז כניסת השבת ועד פלג המנחה של יום שני היו רוויות אמונה תמימה. שוב ושוב גירשה האם הבוכייה את בשורת המוות שארבה לפתחה. שוב ושוב קיוותה כי התשובה תהיה שלילית. זה לא רפאל, יאמרו לה. והחיפושים יתחדשו.
שניות אחדות לאחר היוודע הבשורה הנוראה מכול, פרצה באחת מסכת של פעילות. המחלקה המשפטית של זק"א, בניצוחו של יו"ר ועד הקהל ושכנם לבניין, ר' חיים גלינסקי, לחמה בעוז נגד הכוונה לנתח את הגופה. המאבק צלח וניתוח פולשני לא נעשה.
כמאמינים בני מאמינים קיבלו על עצמם בני המשפחה את המאבק האחרון בטרם הילקח בנם יקירם אלי קבר, אף כי ידעו כי בזאת גזרו על עצמם את הנצחת חידת הנסיבות הנוראיות שהובילו אל מותו בלא עת.
קיבוץ גלויות
דקות אחדות לאחר השעה תשע בערב, גדשו את חצר בית הכנסת מאות אדם. חובשי מגבעות לצד גלויי ראש שכיסו ראשיהם לרגל המעמד. קול צפירה מקוטעת קיבץ את תושבי השכונה וכמו קרא בקול גדול: אחד מן החבורה שמת, תדאג כל החבורה.
קיבוץ הגלויות, הפסיפס האנושי המאכלס את העיר ומבני מגוריה, קיבל תבנית עצובה בשחור האדם שכבש את הרחבה כולה. קשישות עטויות שביסים שחורים מיררו בבכי. אברכים עמלי תורה ופעילים בשדרות הפעילות החב"דית לענפיה הליטו פניהם.
החלתו של צו איסור הפרסום על כל פרט הנוגע לנסיבות המוות הטרגי והחשדות המיוחסים לו, פסחה על האווירה השלטת במסע ההלוויה ועל דברי ההספד שנישאו לכל אורכה. וניקיתי דמם לא ניקיתי.
אחת היא נהמת לבם של הדוברים. קדוש יֵאָמֵר לו לרפאל שמסר נפשו על קידוש השם.
דבריו של מרא דאתרא נקטעים באנחות של בכי. הוא מדבר אל רפאל ישירות. מזכיר את זכויותיו הרבות. מדבר על החלל הגדול שנפער עם היעלמותו. חלל באהבת תורה והאהבתה. חלל בעולמו של חסד. חלל באהבת הבריות. על במותיך חלל.
קשים מנשוא דבריו הנוראים של האב, רבי אברהם מירלשוילי. בניגון קודר, מסתלסל, יורד ומהפך חדרי בטן, מלווה באנחות מרות. מהדהדים כנגדם דבריו של הגה"ח רבי אריה קדם, מראשי ישיבת תומכי תמימים המרכזית, גולת הכותרת של מוסדות השכונה. "הרוגי לוד", מזכיר הרב קדם, "עליהם נאמר כי אין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם".
דובר שלום
שריר לא נע בפניו של יו"ר יד לאחים, הרה"ג רבי שלום דב ליפשיץ, שעה שהוא נקרא אל הדוכן לשאת מילי דהספידא.
"רבותיי", הוא אומר בקולו העמוק, "לצערנו הרב, אנו נמצאים פה בהלוויית יהודי קדוש שנרצח בידי בני עוולה יימח שמם וזכרם. א-ל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע. וניקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון". אמר ולא יסף.
עיניו העמוקות של הגרש"ב ליפשיץ מסגירות את המראות והמוראות הרבים שחווה אישית על בשרו ולנגד עיניו במרוצת השנים הרבות בהן נלחם בחירוף נפש נגד מרשיעי הברית, ציידי הנפשות וערלי הלב העושים שמות בנשמות יהודיות תועות. מן היום בו הרימו הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף כהנמן זצוק"ל, כבחור מעם, עת שיגרו להסתנן לתוככי מחנות העולים, להציל יקר מזולל עד עצם היום הזה, בערבו את ערבות כופר נפשם של בני אברהם יצחק ויעקב.
הלוויית הקדוש (צילום: מנדי לואיס, COL)
רובן המכריע של הפרשות הרבות בהן טיפל והנחה, הורה והכריע, לא הותרו ולא יותרו לפרסום. בדיני נפשות עסקינן.
בליל השבת האחרונה נדדה שנתו מעיניו. פרטי המקרה בו היה שרוי לא יתאפשר עד מהרה, אם בכלל, לפרסום כלשהו אף לא ברמז. פדיון שבויים הייתה כותרתו. מתחת לאפם של דרי עיר התורה והחסידות, בני ברק, רחשה דרמה מורטת עצבים. שכונה ערבית במדבריות הנגב. מלון דירות בני ברקי. שלוש מוניות נהוגות בידי נכרים.
פסיקה נחרצת של אחד מגדולי פוסקי הדור בדבר פיקוח נפש הדוחה שבת. אלו היו מקצת מרכיביה הלוטים של פרשה שהסתיימה בכי טוב ולא במהרה תיחשף.
לא אדם כאיש מסירות הנפש העומד, בהתנדבות מעוררת השתאות, זה למעלה משנות יובל בראש ארגון הפעילים, ייחת או יירא אל מול הלשונות הרעות שניסו לשווא לרנן אחריו ואחרי פעיליו בימים האחרונים. לשונות חיצי רמייה ששבו כגחלי רתמים אל משלחיהם.
אל תלך
לא היה כלי תקשורת אחד שלא שיגר צלם אל מעמד ההלוויה קורע הלב. הבזקי המצלמות הוטחו בזה אחר זה בפניהם של בני המשפחה האבלים. כולם גזרו על עצמם שתיקה לנוכח צו איסור הפרסום שנותר בתוקפו אף בבוקר שלמחרת.
אירוני מכולם היה הסיקור של היומונים החרדים. האחד לא הודיע לקוראיו דבר באין מידע ודאי על נסיבות המקרה הטרגי. השני נאמן היה לשתיקתו שהזכירה מבוכה קודמת, אך לפני חודשים, עת נדרש היה על כורחו לאזכר שוב ושוב שיוך עדתי מעיק.
השלישי הפר שתיקה אך נחפז לבשר כי "הספדים לא נישאו כמנהג חב"ד". והיה מי שגלש והחליט להגיש לקוראיו שי דוחה של שנאה והסתה עטוף באצטלה תחקירנית.
"רפאל, נשמה שלי", התייפחה האם בקול בשנייה שבה חלפו על פניה נושאי המיטה, עם צאת ההלוויה לדרכה, "אל תלך לבד. אל תסכים להם. מה אני אעשה בלעדיך. אל תלך לבד", היא צווחה. באותה שנייה לא הייתה עין שלא דמעה.
בלבו הרחב, יאמר לי אחר כך ר' חיים גלינסקי, ימליץ רפאל טוב על כולם, גם על כל הנשמות הטובות שנמצאו פוגעים בשם הדאגה לשמו או לטובתו.
מאפשרים לכם לקבל
