אבל אף-על-פי שקשה לנו להודות בכך, אנחנו אכן נהנים לראות מעשי רצח. בכל בן-אדם חבוי צד חייתי, שמפיק הנאה מההרג. ההוכחה לכך היא התעשייה המשגשגת של ספרות, תיאטרון וקולנוע המלאה סצנות של רצח והרג בני-אדם. היוצרים יודעים בדיוק מה מהנה אותנו, ולכן הם מכלילים את הסצנות האלה בספרים, בהצגות ובסרטים.

אפילו משחקי הווידאו והמחשב מלאים הרג ואלימות. אם תעברו ליד ילדיכם השקועים במשחק, ואין זה משנה באיזה שלב במשחק, תמיד תראו שהם עסוקים ב'להרוג' וב'לפוצץ'. רוב המשחקים מבוססים על חיסול אויבים, שהם בעצם דמויות של בני-אדם. אם לשפוט על פי מידת ההנאה שהילדים מפיקים מהמשחקים, האלימות מסבה להם הנאה מרובה.

הפקת הנאה מאלימות והרג איננה חדשה. בימי קדם היו בני-אדם נאספים בכיכרות וצופים באנשים הנאבקים זה עם זה עד מוות. כיום כבר לא רוצחים בני-אדם למטרות בידור, אבל מבחינת עצם ההנאה והסיפוק אין הבדל – אנחנו, כמו הברברים בימי קדם, מפיקים הנאה מצפייה באלימות ובבני-אדם ההורגים איש את רעהו.

אומרים: "זה רק סרט". אף נשמעת טענה: "מוטב שבני-האדם יפרקו את האלימות שבתוכם בדרכים האלה ולא בחיים הממשיים". זו טעות. עצם הצגתן של סצנות כאלה נותנת להן לגיטימציה. היא יוצרת אקלים של אלימות. המסר הסמוי הוא שאלימות ורצח הן תופעות מצויות בסביבתנו. צריך רק שתהיה סיבה טובה (כמו הערה בטיילת), כדי לממש זאת.

אי-אפשר להבין מדוע אנשים נאורים ובני-תרבות אינם מבינים שה'תרבות' הזאת היא בלתי-מוסרית, והיא פורטת על נימים אפלים בנפש האדם. מחקרים רבים הוכיחו חד-משמעית את ההשפעה השלילית של סרטים אלימים. החשיפה לאלימות בטלוויזיה ובקולנוע מעוררת יסודות אלימים הקיימים בנפש ומורידה את סף הרתיעה מפני האלימות.

עובדה היא שמעשי פשע מסויימים לעולם לא יופיעו בסרטים, במחזות ובמשחקי מחשב. למשל, התעללות בילדים. ברור לכול שהפשעים האלה הם מחוץ לתחום גם למטרות בידור. אז מי החליט שמכות אכזריות ורציחות נכללים בתוך התחום?

גם העיסוק התקשורתי הנרחב במעשי הפשע גורם נזק. לפני שנה, בעקבות גל מעשי הרצח האכזריים של ילדים, הזהיר איגוד הפסיכיאטרים הישראלי את כלי התקשורת כי "הדיווח עלול להוות מודל לחיקוי". ראשי האיגוד קראו "לנקוט משנה זהירות בפרסום כתבות על אירועים אלה", כי "בדומה למקרי אובדנות, הוכח שפרסום פרטים רבים, ואף האדרה של המתאבד והמעשה האובדני, מביאים לעלייה משמעותית במקרי ההתאבדויות".

כלי-התקשורת, המדווחים בהרחבה על המעשים הנוראים האלה, מתיימרים לכאורה לגרום זעזוע ולעורר את הציבור לנקוט צעדים שיצמצמו את הפשע, אך למעשה הם משיגים תוצאה הפוכה. הפרסום הופך את הפשעים האלה לחלק מהנוף, ועלול לדחוף בני-אדם שעומדים על הגבול – לחצות אותו בנסיבות מסויימות.

העורכים יודעים שמעשי פשע מזעזעים מוכרים יותר עיתונים

בפרסום עובד כלל פשוט ובסיסי: ככל שמפרסמים יותר דבר-מה, השימוש בו או צריכתו עולים. לכן ככל שמפרסמים יותר את מעשי הפשע – יש יותר פשעים. החשיפה המרובה של הציבור לעולם הפשע מנמיכה את המחסומים הפנימיים שאמורים לבלום את האדם מפני חציית הקו האדום, וכאשר נוצרת עילה מתאימה, יהיו יותר אנשים שיעשו את המעשה הנורא.

ברור שאי-אפשר להתעלם ממעשי הפשע, אבל התקשורת כבר אינה מסתפקת בהבאת המידע הרלוונטי, אלא הופכת את הפשעים למקדמי מכירות. העורכים יודעים שמעשי פשע מזעזעים מוכרים יותר עיתונים ומעלים את הרייטינג של מהדורות החדשות. לכן הם מורחים את הדיווחים האלה על עמודים שלמים, נכנסים לפרטי-פרטים ומפרסמים ראיונות עם הפושעים.

אם רוצים להילחם באמת באלימות הגואה, חובה עלינו לתת את הדעת להיבטים האלה של מקדמי האלימות. יש לקבוע שצפייה באלימות היא מעשה בלתי-מוסרי. עלינו לשדר מסר ברור וחד-משמעי, שרצח ואלימות הם בבחינת 'בל ייראה ובל יימצא' בחברה אנושית מתוקנת.

לצד שינוי האקלים הציבורי והפיכה הפשע לבלתי לגיטימי, יש לחזק את המחסומים הפנימיים מפני פשיעה ואלימות. המעצור האמיתי מפני הפגיעה בזולת הוא האמונה שיש דין ויש דיין. כבר לפני אלפי שנים אמר אברהם אבינו לאבימלך: "רק אין יראת-אלוקים במקום הזה – והרגוני". אם האמונה הזאת מתרופפת, נדמה העולם לג'ונגל שבו איש הישר בעיניו יעשה. הדרך לצמצם את האלימות ולמנוע שפיכות-דמים היא על-ידי חיזוק האמונה בבורא העולם ומנהיגו.

חייבים להעמיק את החינוך לאמונה ולהשריש הכרה שיש "עין רואה ואוזן שומעת". יש לחזק את האמונה בקדושת החיים ובאיסור המוחלט ליטול חיים. חיי-אדם קודש הם וכל רצח הוא פשע איום ובלתי-נסלח, ובכלל זה 'המתת חסד', רצח עוּבָּרים או התאבדות. אלה הערכים שמנעו אלימות ורציחות בעם-ישראל לדורותיו, ובכוחם להגן על החברה גם כיום.