חנני בלייך
תצלומים: אלחנן דור ומוזיאון 'חצר היישוב הישן'

בציבור החרדי לא קיימים אמנים רבים שמציגים את עבודותיהם, אבל מסתבר שאם מדובר בעבודות טובות, הן יקבלו מקום משלהן בהזדמנות אחרת, גם אם זו תקרה לאחר שנים רבות. לתובנה הזאת הגענו השבוע, לאחר ביקור בתערוכה החדשה, בשם 'מזכרות מארץ הקודש', שבה מוצגות עבודותיו של האמן החרדי החבד"י הרה"ח ר' מאיר רוזין.

התערוכה מוצגת החל מלפני שבוע, במוזיאון 'חצר הישוב הישן', ברובע היהודי בעיר-העתיקה בירושלים, בחדרים מקומרים בעלי קשתות כיאה לעיר העתיקה, ומעלה ניחוח עתיק של נוסטלגיה בפני המבקרים בה.

מאיר רוזין, האמן עליו מושתתת התערוכה, היה אמן חרדי, שעלה לארץ מבלרוסיה. הוא נולד בעיר ויטבסק, עיר שנודעה בגלל האמן הנודע הנוסף שחי שם, הלא הוא מארק שאגאל. רוזין היה מבוגר משאגאל, ולא זכה לתהודה הרבה בה זכו יצירותיו של שאגאל. הוא עלה לארץ בשנת 1894, והיה אז בן חמש-עשרה.

בתחילת שנות עבודתו, התפרנס רוזין מציור על גבי שלטים, שאותם יצר למטרות פרסומיות ולמודעות. מעבודה זו של ציור על השלטים, פיתח רוזין את כישרונו לכדי אמנות של ממש, והתחיל ליצור רישומים אמנותיים על אף שלא למד את המקצוע ממש, מעולם. אמנם, הייתה תקופה קצרה, בת כשלושה חודשים, בה למד בבית ספר לאומנויות 'בצלאל', אך לימודיו שם היו רק בתחום יציקות בגבס, ולא בשאר תחומי האמנות בהם התמחה.

רוזין הרבה לצייר בעלי-מלאכה יהודיים שעבדו באזור העיר העתיקה, ותיעד אותם בעת מלאכתם, כשהוא יוצר רישומים מדהימים ביופיים מרגעים אלו. חלק מהתמסרותו לתיעוד זה הייתה בשל העובדה שהוא העריך את בעלי המלאכה הללו, וניסה להותיר רושם מההווי המיוחד שבה חיו יהודים אלו.


דגם חוץ בית-הכנסת החורבה

אחד הציורים המופלאים ביופיים, מוצג כאן בתערוכה, ובו נראים ארבעה יהודים ממוצא כורדי, העוסקים במלאכתם בתוך-כדי לימוד, ובתנועות שונות המאפיינות אותם, כפי שנראו מבעד לעיניו בעת שהייתו בעיר העתיקה. הוא הרבה לצייר את ירושלים, ואת נופיה, ובעיקר את כל סביבות העיר העתיקה, כמו הכותל המערבי, הר ציון, הר הבית, ומקומות רבים נוספים, אבל צייר גם ציורים אחרים בארץ ישראל, כגון ציורי העיר טבריה והירדן.

בין שאר הציורים שמופיעים בתערוכה, ישנו ציור מעניין מאד, של מספר כלבים רובצים. אוצרת התערוכה, גליה גביש, שמלווה אותנו בעת סיורנו במקום, מספרת שמדובר בציור נדיר למדי, מפני שהיא לא נתקלה באמן חסידי נוסף שצייר כלבים.

"האמנות שהייתה אצל רוזין, ממש זרמה לו בדם, ורואים שהוא נולד עם זה", אומרת לנו גביש. אחרי שהתעסק במשך תקופה ארוכה בציורים, ובשרטוטים על גבי עץ, עבר רוזין לסוג אמנות אחרת בה נודע – בניית מודלים של מקומות קיימים. המודלים האלה, אותם אנחנו רואים כאן, מפעימים ביופיים וברמת הדיוק המיוחדת שלהם. בין השאר, מוצגים פה גם דפי שרטוטים, אותם הכין לצורך בניית אותם מודלים, ובאחד מהם אנחנו מבחינים בשרטוט שנראה כהכנה לאיזו שהיא המצאה שנראית כמו סוג של מאוורר. אוצרת התערוכה, מאשרת זאת באוזננו, ואומרת שאף הם לא הצליחו להבין מה טמון ביצירה זו.

חומרי הגלם: קופסאות נפט וחפיסות סיגריות

לגליה גביש, אוצרת התערוכה, ישנו סיפור שלם מאחורי הצגת התערוכה הזו. לפני כ-14 שנים, היא אצרה תערוכה, כאן במוזיאון חצר היישוב הישן, של 'ניצני תעשיה בירושלים'. בין שאר החפצים אותה הציגה בתערוכה, היה מודל של בית-הכנסת 'החורבה', של אמן בשם מאיר רוזין. אחרי תחקיר שערכה, התברר לה שמדובר באמן שחי ברובע היהודי עד שנת 1917.

אחרי חיפושים רבים, מצאה את בתו של אותו אמן, אישה בשם עליזה וולוך, ששמה אגב אכן מופיע על רוב המוצגים כמי שתרמה אותם לתערוכה. אצל גברת וולוך מצאה גביש את כלי העבודה בהם השתמש רוזין, מחברות שלו בהן צייר את הסקיצות השונות, ועוד. גברת וולוך השאילה לה מאז את כלי העבודה של אביה למוזיאון, ואף לקחה עמה את גביש לחצר בה חיו היא והוריה, ולבית-מלאכה במקום. באחד הביקורים החליטה גב' וולוך על תרומה של האוסף האמנותי למוזיאון.

ממחקר שערך ניר פלדמן על תולדות חייו של רוזין, נראה כי הוא עלה לארץ, כאמור בגיל 15, יחד עם הוריו, והתיישב בירושלים. שלא כמו שאר אחיו ואחיותיו, שנפוצו למקומות שונים ואחרים בארץ ובעולם, מאיר נשאר נאמן לדרך אבותיו, ונשאר בירושלים.

לאחר שגמר את לימודיו בישיבה, נישא והקים משפחה, התחיל מספר מסעות ברחבי ארצות-הברית ואירופה, כדי להשלים את עצמו באמנות יהודית אליו כיוונה אותו נפשו. שם הוא ביקר במוזיאונים ובאתרי-אמנות שונים, ונעשה לבקיא בשפות. רוזין התבלט בעצמאות אישית, ובשל כך לא הסכים לשנות את מלבושיו האירופאים, למלבושים שבהם נהגו בני הישוב הישן האשכנזים ללכת, ולכן זכה לכינוי – 'מאיר בעל המעיל הקצר'.

אנחנו עומדים בחדר הפנימי של התערוכה, ולפנינו ארון עם דלתות זכוכית, בו ניתן להבחין במחברת מלאה בתרשימים שיצר, ובדגם של מחרשה מרהיב. מספר צעדים בסמוך, מוצבת תמונה בה נראה רוזין בעת עבודתו על היצירה הזו. באחד המדפים אנו רואים 'שבלונות' בצורת חלונות.

שבלונות הן הדגמים מהם לוקחים את צורת החיתוך לחפצים שונים לצורך העבודה על המודלים. כאן, כאמור, מוצבים מספר דגמים כאלה, המוכיחים על עבודת כפיים של ממש. היום נדיר למצוא 'שבלונות' מעין אלו. את רוב עבודותיו עשה רוזין מחומרים אותם מיחזר. כך למשל ניתן לראות כאן הרבה עבודה בקרטון, ויצירות רבות, שלידן מונחים החומרים מהן הן עשויות – קופסאות פח של נפט, חפיסות סיגריות של פעם, וחומרי-גלם נוספים.



הרבה ברכה מעמלו – לא זכה רוזין לראות, וכל השנים בהן עבד, הפסיד כספים רבים. הוא הצליח איך שהוא להתפרנס מעבודתו, אך ממש בדוחק, וכראיה ניתן להביא את סיבת מותו. רוזין מת בשנת 1917 בירושלים, מרעב, בעת הרעב הגדול ששרר אז בעיר. אשתו חיה עוד הרבה שנים לאחר מכן, ואת רוב הדברים שנשארו לה מעבודותיו – היא מכרה בשביל להתפרנס.

אחרי מותו של רוזין, היה עיקר כיוונם של שוחרי האמנות, מופנה לאותם אמנים בוגרי 'בצלאל', ובתי לימוד אחרים לאמנות, ועל כן רוזין נשכח כמעט, ולא נותר לו כל זכר אמנותי. זו בעצם הסיבה לקיומה של התערוכה הזו. מעולם לא הוצגו עבודותיו של רוזין בתערוכה, ועד היום בקושי התייחסו אליו וליצירותיו. בשנת 1898 כשבא הקיסר וילהלם השני לבקר בירושלים, ולהיפגש בין השאר עם הרצל, הקים רוזין את שני השערים שליוו את הביקור, שערי כבוד מפוארים, אחד מטעם מועצת העירייה, ואחד נוסף, מפואר הרבה יותר, מטעם קהל היהודים, ועליו מודפסות המילים: "ברוך הבא בשם ה', ברכנוכם מבית ה', ווילהעלם השני ירום הודו".

שער זה היה מדהים בצורתו, ומקושט בדגלים רבים, ואף בכתרים ורימונים עשויי כסף וזהב שנלקחו מספרי התורה בירושלים. תמונתו מוצגת כאן במוזיאון, ומחסירה פעימת-לב מרבים. בזכות שער זה הוא זכה לקצת כבוד והערכה עוד בחייו. השער הוקם ברחוב יפו, ליד בית-הספר של תנועת ה'אליאנס', והיה מורכב משני עמודי שער, שביניהם מתנשאת כמין כיפה רחבה, שיוצרת קשת גדולה על פני כל הרחוב.
התערוכה חושפת גם את הקשר המיוחד שהיה לצייר החב"די עם רבה של ירושלים, רבי שמואל סלנט זצ"ל, שבשבוע הבא ימלאו 100 שנה לפטירתו.

באותו זמן בו היה על ר' מאיר רוזין להכין את אותם שערים, הוא ישב 'שבעה' על פטירת חנה, בתו הבכורה, ולמרות זאת, בשביל להכין את השלטים לזמן שנקבע, הורה לו רבי שמואל סלנט, עמו עמד בקשר קרוב, כפי שתוכלו לקרוא גם בהמשך הכתבה, לקום מהשבעה, בשל החובה לחלוק כבוד למלך. רבי שמואל סלנט אמר לו אז, שהוא צריך לצאת מביתו עוד לפני זריחת השמש, ולשוב אחרי השקיעה, כשעפר נמצא בנעליו. 
 
דגם 'בתי אונגרין' בן 120 שנה

אמנים מסוגו של רוזין, כמעט ולא היו בזמן בו פעל, ודווקא אלו שכן היו, השתייכו ברובם לציבור החרדים, כמו האמן שמחה יאנובר ואחרים, אבל הם התמקדו בעיקר בכל הנושא של חפצי קודש, ואילו רוזין עסק גם בחפצי 'חולין', כמו בניית מודלים יוצאי-דופן של בתי אונגרין, ובתי ראנד, ועוד מקומות רבים בארץ-ישראל ובירושלים.

מעניין לציין שאכן כאן, ב'חצר הישוב הישן', חילקו את כל המוצגים לשני חלקים, שאף מוצגים בחדרים שונים – חפצי קודש והקשור אליהם, וחפצי חול. ראינו באחת מהתמונות צילום של אותו מודל - 'בתי ראנד', אך לא ראינו אותו מוצג. כששאלנו על כך, סופר לנו שאותו מודל אבד, וכיום אין יודעים היכן הוא. לעומת זאת, המודל שאותו עשה רוזין ל'בתי אונגרין' – מודל גדול במיוחד – שרד את כל הגלגולים, ונמצא פה על כל חלקיו. עניין לא פשוט, מפני שגילו של המוצג הזה הוא כ-120 שנה, ולמרות כך הוא עדיין נראה לתפארת, צבוע בצבעיו המקוריים שכמעט ולא דהו במשך השנים.

בנוסף לתחום בו התמחה, בניית מודלים, עסק ר' מאיר גם בציור, ובייצור 'דוגמאות לרקמה'. על אחת הקירות כאן ממוסגרות שורה של גלויות אותן עיצב, בהן ניתן לראות ציורים של הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה, ועוד. בסמוך להן ממוסגרות שתי רקמות שרקמה בתו מאותן דוגמאות שיצר אביה. רוזין השתמש הרבה בסגנון שהיה קיים באותה תקופה, ביצירת אותן דוגמאות.

ציורים רבים וגלויות רבות שעיצב, הודפסו ב'דפוס מונזון', שהיה ידוע ומפורסם בימים ההם, ולמשך זמן מה הוא אף עבד בדפוס הזה. לא ברור מתי בדיוק התחיל ר' מאיר לעבוד שם, ועל אותה תקופה בה עבד בדפוס, מספר נכדו של לייב מונזון, בעל הדפוס: "סבי דיבר על רוזין כמה מוכשר היה. רוזין נכנס לעבוד בדפוס כשוליה, ואחרי זמן קצר ידע את עבודת העברת הציורים לאבן של הדפוס, יותר טוב מסבי"... סביב אותו הדפוס, שהוקם בירושלים בשנת 1892, ישנם סיפורים רבים. דברי אמנות ויצירות רבים נקשרו בשמו, ובנושא זה עסקה התערוכה הקודמת שהוצגה במקום.

צער רב יש למביני האמנות הזו, בראותם את השרטוט למודל בית-המקדש אותו עשה רוזין, במטרה לבנות ממנו את המודל האמיתי אותו ראה כפסגת יצירתו, אך לא הספיק בחייו לבנותו, ונפטר טרם התחיל בבנייתו למעשה. כשמביטים במוצגים האחרים אותם יצר ר' מאיר רוזין – יכולים לקבל מושג, איך יכול היה אותו מודל להיראות, ולא ניתן לחמוק מתחושת הפספוס.

הדור הבא שנולד לר' מאיר רוזין, עסק פחות בכל הנושא של יצירת אמנות. אם כי, כאמור, בתו עסקה ברקימת רקמות על פי אותן דוגמאות של אביה. אבל לרוזין נכד שהוא צייר מפורסם, בשם עודד פיינגרש, ונינה שעוסקת אף היא באמנות. ברבים מהמוצגים, אנו מבחינים בשורה מצורפת המספרת שהמוצגים הם מתנת אלמנת האמן, פייגה רוזין, ו"לזכר בנה אליהו שאבד באנייה עמנואל, בתאריך 31.1 של שנת 34''.

דבר זה מעורר את סקרנותנו, ובבירור שאנחנו עורכים, מתברר שאותו אליהו, בנו של ר' מאיר רוזין, על אף היותו מאנשי הישוב הישן, דגל כאביו בעבודת כפיים, ולא רצה להתפרנס מכספי ה'חלוקות'. בשל כך הוא עבד לפרנסתו על אחת מן האניות בנמל יפו, ושם טבע ונעלם בתאריך האמור.

הנכד, עודד פיינגרש, כותב על סבו בהערכה רבה: "תצלום דהוי של סבי, מאיר רוזין, תלוי לו בסטודיו שלי בתוך מסגרת עץ-זית, כמנהג הימים ההם של תחילת המאה ה-20. סבא מאיר ורעייתו מונצחים כשתפאורה של עמוד עתיק ברקע.

כשבגרתי, חשקה נפשי ללמוד ב'בצלאל', מה שעורר תמיהה אצל המשפחה. אמנות, לא נחשבה כמקצוע יהודי שיכול לכלכל משפחה וילדים, אבל זכות אבות עמדה לי.

סבי, היה דמות של אגדה וחלומות למשפחה המורחבת כולה, וכיון שדרכי הלכה בעקבות הסב, ניתנה לי לבסוף ברכת הדרך, וגם מחיאות כפיים מהוססות, כמי שממשיך את המסורת של הסבא. על כך אני מודה לו, למרות שהגיע לשמים לפני שיצאתי לאוויר העולם".

מה גילו משחזרי 'החורבה' בתוך הדגם

ר' מאיר רוזין חי ופעל בעיר העתיקה, ברובע הארמני, ברחוב אררט, ולמרות שעלה מבלרוס, ידע כבר משם עברית, והסתדר היטב בארץ מבחינת השפה, וכך גם הצליח להשתלב ב'בצלאל' באותה תקופה.

בשנת 1913 הקים ר' מאיר, יחד עם שנים מידידיו, את בית-המלאכה 'אמנות יהודה', שמטרתו הייתה, כפי שהגדירו אותה הם, "לתת מלאכה לפועלים עניים, ולפתח כישרונות צעירי ירושלים באמנות הציור, רישום ובנאות".



באותו בית-מלאכה, עבדו 8 פועלים, ועוד מספר חניכים. בפרסומת לתוצרת אותה הוציאו מתחת ידיהם, הם כותבים: "בבית חרושת 'אמנות יהודה', היחידה במינה בירושלים בפרט, ובארץ-ישראל בכלל, נמצאים למכירה תבניות הבניינים העתיקים של ירושלים וסביבותיה, וכן של ארץ ישראל העתיקה והחדשה. אלה שאין ידם משגת לעלות ולבקר את ארץ ישראל, יכולים לקבל מושג ברור משרידי המבצרים העבריים מהזמן הקדמון, וכן מעבודת היהודים בתקופה האחרונה על ידי תבניות אחדות שיקנו אצלנו".

אנחנו ממשיכים לסייר כעת בין שלל יצירותיו, ונפעמים מהמודלים הגדולים והעשויים היטב. המודלים מורכבים בעיקר מעץ, חומר בו התעסק רוזין רבות, ביצירת קישוטים וגילופים מעץ. באחד השולחנות כאן, מוצבים אלבומי ציורים אותם עשה, בעיקר של מקומות בארץ ישראל, אותם מכר לכל מי שהתעניין בהם. הוא היה נוהג לצייר על צידו האחד של האלבום, ואת הצד השני השאיר ריק. בצד הריק היו האנשים שקנו את האלבומים, מוסיפים יצירות משלהם, וכך אנחנו מבחינים פה ביצירות העשויות מעלים, על אותו צד ריק מציור באלבומיו של רוזין.

דבר נוסף בו עסק ר' מאיר היו עטיפות לאלבומים, בהם השקיע רבות, בציורים מרהיבי-עיניים. באותו שולחן עומד מעין ספרון תחת השם 'קונטרס למודד' - שם מסקרן למדיי. אנחנו שואלים את האוצרת על כך, והיא מסבירה שמדובר בקונטרס שהוא בעצם הכנה למדידה, לבניית מודל של הר הבית. את עבודה זו יצר ר' מאיר לפי חוזה עם אדם שהזמין את יצירת המודל.

המוצג שהכי הרשים אותנו מכל שאר המוצגים שמופיעים בתערוכה, הוא דגם גדול ומפואר, של בית הכנסת 'החורבה', שהיה אז לפני חורבנו, ונראה כמבנה עצום ומרשים. מסתבר שאכן, על-פי הדגם הזה, משחזרים כעת את בית כנסת 'החורבה' שנמצא כאן בסמוך, בעיר העתיקה. אותם מומחים שמשחזרים את המקום, צילמו את הדגם המדובר מכל כיווניו וממנו לקחו את השרטוטים לשחזור המבנה.

בעת הצילומים, הם הסירו קיר אחד שהיה מובנה בדגם, ואז גילו להפתעתם שבתוכו יש גם את פנים בית הכנסת במזעור; ארון-הקודש, הבימה, הסטנדרים והספסלים, הכול הכול נמצא שם, והיה מכוסה על-ידי ארבעת הקירות. גם הצילומים אותם עשו המומחים – נמצאים ומוצגים כאן. בצד ימין של דגם 'החורבה', נמצא דגם אחר, יפה לא פחות, של קבר רחל. גם כאן עיצב רוזין גם את פנים ציון הקבר, רק שכמעט ולא ניתן להבחין בכך, ולכן מצורף למוצג מעליו תמונות וצילומים של פנים הציון.

בחדר של 'חפצי החולין', נמצאים רישומים בעץ של מקומות שרחוקים מהגדרה יהודית, כמו כנסיית הקבר, מסגד אל-אקצה, הפירמידות במצרים ועוד. לפליאתנו בדבר – משיבה לנו האוצרת בסיפור מרתק. ר' מאיר רוזין הלך אל רבה של ירושלים, רבי שמואל סלנט, וקיבל ממנו אישור למכור לגויים יצירות שמעניינות אותם ושל מוצגים הקרובים לליבם, ובתנאי שלא יהיה עליהם כיתובים בעברית.

ר' מאיר רוזין שמר בקנאות על הוראה זו, וכך הצליח, בהיתר מוחלט, למכור גם יצירות למוסלמים ונוצרים. את אותם רישומים בעץ עשה כנראה, על ידי ציור של המקום בהיותו בקרבתו, ורק אחר-כך עשה את החריטה בעץ, משום שהרישום עצמו ליד המקומות, כפי שניתן לשער, כמעט אינו שייך, משום שהוא מצריך עבודה רבה בחדר-עבודה מיוחד המותאם לכך.

בין שאר התחומים בהם עסק ר' מאיר רוזין, היה גם עיצוב נגטיבים מזכוכית – אמנות בפני עצמה. ר' מאיר השאיר לאחר פטירתו מספר נגטיבים כאלה, אבל בתערוכה כאן הם אינם נמצאים, זאת בשל הטמפרטורה המיוחדת לה הם זקוקים.

גם חלק גדול מהציורים אותם צייר ניזוקו, אך זאת שלא באשמתו. לפני מלחמת העולם הראשונה הוא שלח ציורים למכירה בארצות-הברית, אך מסתבר שהסבלים בנמל שכחו את ארגז הציורים על החוף, ורוב הציורים ניזוקו מרטיבות.

לאחר סיור בחלקי התערוכה ב'מוזיאון חצר היישוב הישן' העוסקים בעבודותיו של ר' מאיר רוזין, נפנינו להביט בשאר חלקי המוזיאון, שמנציח בחדרים הנוספים והקבועים, את מראה בתי הישוב הישן מלפני דור ושניים. מיטות בסגנון של פעם, גדולות ומפוארות, שולחנות כבדים ושחורים, מכונות כתיבה עתיקות ושאר דברים.

ההיסטוריה חיה ונושמת כאן, והרגשה של ניתוק לרגע מכל הקידמה והציוויליזציה עומדת באוויר, המהווה רגע נאות לסיים איתו את הסיור בתערוכה המדהימה הזו שמומלצת לירושלמים שביניכם, וגם למבקרים בה בימי בין-הזמנים אלו.