מאת הרצל קוסאשוילי, COL

עשרה ימים נותרו בערך לתחילת זמן הלימודים של שנת תש"ע, שזה למי שלא שם לב עדיין: 770 בגימטריא, בלי הכולל. 770 זה גם אומר "ופרצת". ועל פניו נראה כי אכן, התפרצות הזעם בלתי נמנעת לאור העובדה שעשרות בחורים ללא מסגרת ותכלית, גם אם הם לא בדיוק "מלח הארץ" והסמכה לרבנות מישיבת לייקווד לא נמצאת ברזומה שלהם, מסתובבים בחוצות הערים והשכונות חופשיים כמו חללים...

לחלק מהבחורים הנרגשים שכן הסתדרו להם בישיבות, מי במקום שליבו חפץ יותר ומי שפחות, יהיה זה מפגש ראשון עם עולם הישיבות על כל המשתמע מכך. ואני מניח שההתרגשות גדולה ובצדק.

לאחרונה, נתהוו מספר דיונים מרתקים וחלקם קצת המוניים ולא ראויים מטבעם של דיונים אמוציונאליים וטעונים מעין אלה, בעניין תופעת הנשירה במגזרנו. שלעניות דעתי כבר נסוגה יותר לכיוון ההתקרחות ולא מדובר בנשירה בעלמא.

לדאבוני ולמזלי כאחד, אינני נמנה על הבקיאים והמיומנים בתחום החינוך. מכיוון שכך, חשוב לי להדגיש שאינני בא לתת מענה או פיתרון לבעיה נפוצה זו הנקראת "נשירה", אלא רק לחדד ולהשחיז את הלהב, שממילא נעוץ כבר בתוכנו עד זוב דם.

אני זוכר איך שגיחכתי בחוסר אמון לנוכח הפולמוס הנפיץ שנוצר סביב הסרט המזעזע (תרתי משמע) "נאף" ששודר לא מזמן בכפר-חב"ד. ואני מתכוון בפרט לתגובות שכביכול ניסו לפעור תהום בין המציאות "שלנו" למציאות האיומה והנוגעת ללב שהוצגה בסרט. מה יש לצעוק ועל מה אל מול מה שנראה שם על המסך? בכי ורחמים היו אמורים להתעורר בנו אל מול המראות הקשים האלה. במקום זה קיבלנו סלט מעופש ודלוח של בעד ונגד שהצליח (שוב) לטאטא את הנושא אל מתחת לשטיח שפרוש לו כבר על גבעה של אבק...

ברגע אחד נזרקתי שנים לאחור. לימים בהם אחזה בי ההתרגשות המדוברת לעיל, על סף שנת הלימודים הראשונה שלי כבחור ישיבה. ברור לכם שעם נתוני פתיחה כמו השם שלי, הייתי חסר סיכוי לחלוטין להצליח בישיבה. מבלי להיכנס כרגע לקונוטציות השליליות ששם כמו שלי מעורר מתרדמתן, הרגשתי תמיד צורך להוכיח את עצמי אל מול הסטטיסטיקה הגיאורגית השלילית שנשפה בעורפי החשוף.

אם אז, לפני כעשור וחצי, הייתי מנהל יומן אישי (ומטופש לחלוטין) ובו הייתי סוקר את החברים וההנהלה שסבבה אותי, הסיכויים שלי לצאת "חב"דניק" מן המניין היו בערך מקבילים לסיכוי שיוסי שריד ישא את המשא המרכזי בבית-מנחם בליל ג' תמוז...

לכל בעיה שכזאת ישנם כמובן זרעים שנבטו אי שם ועם הזמן התבצרו להם בצורת שורשים קשוחים ואימתניים. תופעת הסלקציה לכשעצמה היא בהחלט מתקבלת על הדעת בעיניי, אם כי, לצערי היא מושתתת ברובה על צבע עור, עיניים ונעליים. אין לי בעיה שיסננו, רק שאת "הפסולת" ("כביכול" כמובן, מבלי לפגוע באיש חלילה) גם צריך להפנות למקום מסוים. ובמקרה הזה, לא לפח האשפה הקרוב! מצד שני, אני לחלוטין לא דוגל בשוויון הקלאסי. בעצם, תלוי למה אתם קוראים שוויון.

תפיסת העולם הקומוניסטית בבסיס רעיונה שואפת לשוויון. זאת אומרת, אם לי חונה בחניה וולבו מנקרת עיניים עם כל התוספות הקיימות, גם שכני העצל (ולא שיש לי שכנים כאלה) זכאי לרכב מנקר עיניים לא פחות בחניית ביתו. לא פלא ששיטה זו פשטה זה זמן רב את הרגל. וכיום, לא יותר מכמה קיבוצים אידיאליסטים נשענים על התיאוריה המופרכת הזאת בפתטיות. שכן שיטה זו חסרת הגיון והגינות. אין שום סיבה שבעולם שאדם חרוץ שעמל על פרנסתו מבוקר עד ערב ירוויח וישתכר כאחרון הבטלנים שמעביר ומכלה את זמנו במשחקי קוביה והפרחת עיגולי עשן סמיך ממקטרתו.

אולם, להזדמנות שווה ראויים כולם. החלש והחזק, החרוץ והעצלן, השחור והלבן וכן על זה הדרך. שוויון, לא! שוויון הזדמנויות, בהחלט!

למרות כל זאת, אמונתי המעוותת במקצת, גורסת שבתוך כל אחד ואחד מאיתנו מתחבא גזען לא קטן שמחכה יפה לתורו להתפרץ החוצה. וזה באמת לא משנה מי נגד מי. הטעות הנפוצה העדתית היא שהלבן רודה בשחור. וזה ממש לא נכון! הגזענות היא דו סטרית ונדיבה בכמויות שאתם לא מאמינים. ומטבע הדברים גם לובשת הרבה פנים וצורות.

יש בעיה וצריך להודות בה בפה מלא, אחרת כל הדיון הזה הוא עקר מתחילתו. יש בעיה מרכזית בניווט הבחורים הצעירים "החלשים" כביכול למערכות החינוך שלנו. אין לי בעיה עם ישיבה למצוינים, ישיבה לג'ינג'ים, ישיבה לשמנים וישיבה לעייפים. ברוך הנותן ליעף כוח, יש מספיק לכולם ולא צריך לדחוף. אז איך בכל זאת ישנם את אלה שנפלטים החוצה, אבל באמת החוצה, הרחק מכל מעגל חינוכי/חברתי מתאים וראוי למידותיהם הלא מחמיאות?

הסיבות מגוונות ב"ה. ובראשה, הגישה הקלאסית שראשי הישיבה בטעותם נוטים לאמץ לחיקם באהבה גדולה: "אני רוצה ישיבה למצוינים ולא מעניין אותי היכן הדרך למשימה הנעלה הזאת עוברת". הם קובעים לעצמם ולסביבה בנחרצות. לצערנו, הדרך הזאת עוברת לעיתים מתוך משפחות שגם ככה נשענות על קנים רצוצים. ילדים שלולא מסגרת מינימאלית, כפסע בינם להתרסקות טראגית בתהום. אני בטוח שבמעגל ראשון או שני כמעט כל אחד מכם חווה "השפלה" שכזאת. ההורים משקיעים את מעט הזמן הפנוי שלהם מעמל היום והפרנסה בהתרוצצויות חסרות פשר אחר "ראשי ישיבות","משפיעים", "רמי"ם" ובהתחננות על הברכיים ממש בפני כל אשר בשם "חבר ההנהלה" יכונה.

התשובות שההורים האומללים מקבלים הם כמובן בהתאם לדרגת האטימות של העומד מולם: "לא אני מחליט", "תתקשר בעוד שבוע" ושיא השיאים: "מצטערים, אבל ההרשמה לישיבה שלנו הסתיימה...אנחנו מלאים".

אף אחד מכם לא ירים גבה בתמיהה, אם אציין לגנאי את העובדה שבישיבות בהם "עברתי" (מה שנכון נכון), אתנן כסף מצד הורים לילדים "חלשים", היווה פיתרון ראוי לבעיית החולשה האיומה שתקפה את הילד/נער, הן במישור הלימודי עיוני והן במישור החסידי.

וזה באמת לא אמור להפתיע אף-אחד מכם. עולם כמנהגו נוהג והחשבון פשוט. אם הכסף מעוור עיני פיקחים ומסלף דברי חכמים. ובשעות הדחק בכוח הכסף אף לטהר ממזרים, אז 400$ בחודש ביני ובנך מה היא ואת מתך קבור...

אחר כך ראשי הישיבות מתפלאים שחלק מאותם נערים מתבגרים (טבעי, לא?) וברבות הימים הופכים בחסדו יתברך לאנשים בעלי אמצעים ראויים ולא נוקפים אף לא גרוש חלוד אחד "לטובת המוסדות". כמה צרות היו נחסכות לכולם, לו היו אותם בעלי כוח ושררה רגישים קצת יותר וקשובים לצווחתו של החלש מלמטה שנשמעת להם כלחישה לא ברורה.

הגיע הזמן לסיים את מסכת האדישות וההתעללות שאותם ראשי ישיבה עוטים על עצמם אל מול אותם הנשמות שאנחנו לא יכולים להפסיד לטובת האטימות המערכתית שפשתה בנו!
כמה סיבובים צריך לסבוב בכדי להוציא לפועל תוכנית שתאגד בתוכה גם קשר אישי יותר עם "החלש", או לחלופין הצמדת "עזרה" אנושית ואישית לשיפור היכולות והחשק. ממתי הפכנו לאפסים שנכנעים מראש לאתגרים חינוכיים מעין אלה?

אני לא בא להפחית מנטל האחריות שרובצת לפתחם של ההורים שגם הם בדרכם שלהם, מזניחים את חייו הרוחניים של ילדם ולא משנה מאיזו סיבה. אבל הקלישאה החינוכית שאומרת "אין ילד רע, יש ילד שרע לו" נכונה בבסיסה.

הנה, רק בערב תשעה באב, חבר ילדות שמתפקד בימים אלה כשליח בחור נידח על פני הגלובוס, שטח בפניי מעט מן התחושות האיומות שנלוו לשנות שהותו בישיבה הקטנה. "במקום להתעניין בי באמצעות שאלות כמו: "איך הייתה שבת החופשה בחיק המשפחה?", "נחת קצת?" "אתה צריך משהו?" ולהתקרב קצת יותר אליי ולעולמי האישי, חיפשו וקנסו אותי על כיפה קטיפה...

אם לא הייתי בתקופת מעבר מטירוף לשפיות והייתי מדבר רק בלהט הזעם שמעורר בי הנושא הזה, הייתי ממליץ בחום על תיאום מפגש אישי לאותם "ראשים" עם שטיח עבה וכמה אלות בייסבול, רק לשם רענון תחושת הכאב. הבעיה היא שזה קודם כל לא חוקי ולא באופיי לעודד אלימות ברברית ונחותה למרות הימנותי על העדה הגיאורגית מהירת החימה.

אבל אם חושבים על התוצאות האיומות שכבר מזמן הפכו לשגרה שחורה וקודרת, זה גם ממש לא פייר. בינינו, הכאב הנפשי של כל הגורמים המעורבים בכך, קשה הרבה יותר מכאב החבטות הפיזיות. למותר לציין שמעגל האימה הזה מחניק וידוע מראש לכיוון פשיעה ל"ע, בהמשך צצות להן בעיות מהותיות ב"תפירת שידוכים" והרבה הרבה שערות לבנות. הגיע הזמן, שלא לומר עבר לו כבר הזמן שנעשה הכול, אבל הכול, בשביל שמגמה זו לא תשתרש בתוכנו לנצח.

גם גידולים ממאירים אפשר להסיר בהצלחה. ופה בהחלט יש מצב ל"ותשועה ברוב יועץ...". למשימה עליאית וראשונה בעדיפות זו נדרשים מיטב המוחות והכוחות.