מערכת COL | יום י"ז אב ה׳תשס״ט 07.08.2009

'מעריב' בכתבה על החיים החדשים של משה הולצברג

הרחק מעיני התקשורת, בביתו החדש בעפולה, מקפץ מוישלה הולצברג בעליצות. מדי פעם נעצר הילד בן השלוש מול תמונת הוריו שנרצחו בפיגוע במומבאי לפני תשעה חודשים, ופניו מחווירות. סנדרה, המטפלת ההודית ששרדה איתו את ליל התופת ההוא, עדיין צמודה אליו. מגוננת, מנשקת ואפילו צמה בתשעה באב. וסבא וסבתא מוחים את הדמעות ומצפים לשובה של בתם: “בכל בוקר אנחנו תורמים כסף לצדקה, ומתחננים בפניה. ריבקי, תחזרי כבר ● סופשבוע של 'מעריב' בכתבה על החיים החדשים של משה הולצברג לקריאת הכתבה
'מעריב' בכתבה על החיים החדשים של משה הולצברג

ליל רביעי, 26 בנובמבר ‭,2008‬ ירד על בית חב”ד במומבאי שקט ושאנן. הפעוט מוישי הולצברג נרדם במיטת אמו. סנדרה, המטפלת ההודית, זוכרת איך גרגר בשנתו שבע ומרוצה.

בשבת הקרובה יחגוג יום הולדת שנתיים ויתייתם מהוריו, אבל באותו הלילה איש לא הפריע את שנתו. האורחים התמעטו, פינו מקום של כבוד לאירועים המתרגשים ובאים. הטיילים הצעירים שלאורך השנה פקדו את הבית הפתוח לצורכי חירום הפליגו הפעם לדרכם ולא נזקקו לכלום. “הראביי אמר, ‘אפשר קצת לנוח‭,’‬ ושלח את העוזרים הביתה‭,”‬ מספרת סנדרה. “לא היה צריך להכין אוכל ל-50 60 איש‭.”‬

התקינה עצמה לשנת הלילה, כיבתה את המזגנים ופתאום שמעה בום, “כמו הבלונים שמוישי אהב לנפח ולפוצץ‭,”‬ היא מחייכת אל הילד המכדרר גם עכשיו בועת גומי כחולה, כרסתנית, גדולה יותר ממנו. “יצאתי מהמטבח וראיתי מולי איש עם רובה. כהה עור. צעיר מאוד. רגוע‭.”‬

מההלם נסוגה לאחור וסגרה את דלת המב טבח. עימה היה ג’קי, סוכן הבית ההודי. בטלפון הפנימי התקשרה אל הקומה השלישית. גבריאל הולצברג הרים את השפופרת במשרדו. “שאלתי, ראביי, מה קרה? והוא לא השיב. ברקע שמעתי קולות של בהלה. בכי של נשים מבוגרות ואת רבקי אומרת, ‘אל תדאגו, בעזרת השם הכל יסתדר‭.’‬ ופתאום התחילו יריות. צעקתי שוב, ראביי, מה קורה? והוא שתק‭.”‬

סנדרה חשדה שמישהו אחר מחזיק את השפופרת וסגרה. עברה אל חדר המזווה והסתתרה בין המקרר למקפיא. “ופתאום שמענו שהרבאיי נאבק במישהו. שולחנות נשברו. רהיטים נפלו. גופות נחבטו אל הקיר. בב‭3:45‬ לפנות בוקר רבקי צרחה, ‘גבי, גבי, סטופ‭.”’!‬

הילד נם את שנתו בקומה החמישית. ברביעית היו חדרי האירוח למאות המטיילים מכל רחבי העולם שמצאו מקלט, מזון, אוזן וסיוע בביתם של שליחי חב”ד. בקומה השלישית היו המשרד וחדרי השינה של בני הזוג ובקומה הראשונה - המטפלת, דחוקה עם ג’קי אל הקיר. “חשבתי, מה יהיה עם הילד שלי‭,”‬ מצטנפת סנדרה. “רימונים התפוצצו, חורים נפערו בקירות ולמעלה - שתיקה. התקשרתי לאבטחה של חב”ד. צעקתי, ‘הלפ, הלפ, יש ילד קטן בבית‭.’‬ אבל אף אחד לא ענה. התקשרתי למשטרה והם אמרו לי, תירגעי, שבי בשקט. יש 60 שוטרים בתוך הבית. הכל בשליטה. הרבי ואשתו בטוחים. גם הילד‭.”‬

רק אז אזרה סנדרה עוז לצאת החוצה ולהזמין את המעלית הפנימית. אחר כך ניתקה את הטלפון והחשמל. “ג’קי אמר לי, ‘אתמול שחטו בבית הרב 200 עופות כשרים. מה את עושה? כל האוכל יתקלקל‭.”’‬ השכם בבוקר פסקו היריות ושקט השתרר. ריח חריף התפשט בבית. “הילד התעורר והתחיל לבכות. שמעתי אותו קורא, מאמי, מאמי. לא בכי מבוהל, רק בכי של ילד שתובע את אמו‭.”‬

מבועתת, הבחינה שקולו בוקע מהקומה השלישית. תהתה אם ירד לבד או שהמחבלים גילו והביאו אותו בעצמם. “באותו רגע פשוט רצתי למעלה. המדרגות נעלמו. דילגתי על אבנים וחול. ראיתי את ההרס, את כתמי הדם. שום דבר שלם לא נשאר מהבית היפה, המטופח. נכנסתי למשרד. רבקי שכבה על הגב כאילו ישנה. הפנים שלה היו שלוות. יד אחת על המצח, כמו שתמיד אהבה להירדם, ורגל ימין על שמאל. הראביי שכב לידה על הבטן, ראש אל ראש. לא יכולתי לראות את פניו אבל ליד הרגל היתה שלולית של דם‭.”‬

הילד ישב בזווית שיצרו הראשים. מנסה להעיר את הוריו. מוטרד משנתם העמוקה. “בקצה החדר מישהו מת. דמו ניתז על המחשב וכל החדר היה שחור ומחורר. החזקתי את הילד על הידיים ורצתי החוצה‭.”‬

גבי ורבקי היו מתים?

“לא. אני בטוחה שעשו את עצמם ישנים. במשטרה שאלו אותי, ראית שנשמו? הזיזו יד או רגל? ואני אמרתי, לא ראיתי סימן חיים אבל הרגשתי שלא מתו. לפעמים אני חולמת על הבוקר ההוא. בחלום אני שואלת את רבקי, למה לא התעוררת? והיא אומרת, סנדרה, ידעתי שתבואי אל מוישי אז המשכתי לעשות את עצמי ישנה. בחלום אני פורצת בבכי. אומרת לה, אני מבקשת סליחה שלא יכולתי להציל אותך. ורבקי צוחקת. איך יכולת להציל אותי, סנדרה? ואני אומרת, ג’קי היה לוקח את הילד על הידיים, אני הייתי מושכת אותך החוצה‭.”‬

וגבי?

“הוא לא היה בא‭,”‬ סנטרה הדק של המב טפלת נזקף בנחרצות. “הראביי היה אומר, ‘סנדרה, יש אצלי עוד שניים שלושה אורחים ואני לא עוזב את הבית עד שכולם, עד האחרון שבהם, יהיו בחוץ‭.”‬

זיכרונות קטועים

כמעט שנה חלפה מאז התקפת הטרור המשולבת במומבאי, שבה נהרגו למעלה מב150 בני אדם. התקשורת העולמית שגילתה עניין מופלג בניצול הקטן הניחה אותו לנפשו. המטפלת ההודית שהצילה את חייו וכיכבה בכל רשתות הטלוויזיה חזרה לאלמוניותה. בבית הוריה של רבקי בעפולה, שם משמש שמעון רוזנברג כרב שכונה, מתחרים ה”זיידה” וה”סבתי” של מוישי בסנדרה על תשומת לבו. והוא, קטנטן וכובש, שמנמן ומלא חיים, מחזיר להם חיבה.

כמעט שנה הוא גדל בביתם החמים. מקפץ בחדווה, משתולל בעליצות. מפזר בין החדרים משב ילדות רענן. עשרות בני דודיו באים יום ביום אל הבית לארח לו חברה. משחקים איתו, מפנקים אותו, והוא משתף פעולה. פורץ בצחוק גדול. ורק לפעמים הוא עוצר מול תמונת הוריו התלויה על הקיר ופניו הקב טנות מחווירות. יש ימים שהוא בוהה ונאטם. בלילות הוא חסר מנוחה. זיכרונותיו קטועים, מאיימים על שלוותו. גונבים את שנתו. געגועיו משוועים. מכמירי לב. בימים רעים הוא נצמד אל סנדרה שעות ארוכות, מסרב לעזוב את ידה. בטובים הוא מתרפק על סבו וסבתו והם מפיגים את פחדיו.

עוד מעט ימלאו לו שלוש. שערותיו הארוכות ייגזזו. על ראשו יניחו כיפת קטיפה קטנה עם הכיתוב “יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח‭,”‬ אותו הרבי מלובביץ’ ששלח את הוריו להבעיר את הניצוץ היהודי בארץ נכר ולשלם על השליחות בחייהם. בינתיים סנדרה מגישה לו עוגייה, מברכת איתו “שהכל נהיה בדברו” ומשיבה ב”אמן” אדוק. סנדרה הקתולית מקפידה בדקדוקי מצוות עם הילד כיהודייה כשרה. “בלילה אני אומרת איתו ‘שמע ישראל’ במקום רבקי‭,”‬ היא מספרת. “ובבוקר אני נוטלת לו ידיים ומתפללת ‘מודה אני‭.”’‬ עד לא מכבר מוישי ישן במיטתה.

“כשהגענו לארץ ללוויה, הילד בקושי הכיר אותנו‭,”‬ אומר הסבא רוזנברג. “הטראומה היתה עצומה. היו לו התפרצויות בכי קשות והמון רגעים של בדידות. בתקופה הראשונה היה צמוד אל סנדרה 24 שעות ביממה. ישן איתה במיטה שלה, ממש עליה. היה לו פחד נטישה. אסור היה להשאיר אותו בחושך. בכל לילה היה מתעורר בבכי. קורא לאבא ולאמא. הלב שלנו נקרע. הייתי ניגש אליו ומחבק אותו. בוכה ביחד איתו. אומר לו, מוישל’ה, אבא ואמא נמצאים בשמים. לפני כמה שבועות הוא התעורר בלילה ואמר לי, ‘זיידה, גם אני רוצה ללכת לשמים לאבא ואמא‭.”’‬

איזה ילד הוא?

“בחודשים האחרונים ההתפתחות הטובה ממש ניכרת לעין. הוא ילד עליז ושמח, כישרוני מאוד. ועם זאת, הוא לא מסוגל לעזוב את סנדרה. אנחנו מבינים אותו. כי ילד שאבא שלו נפטר, לפחות נשאר עם אמא. פה מדובר בילד שנותק לגמרי מהוריו. אנחנו הולכים איתו לטיפול פסיכולוגי פעם בשבוע, לומדים איך לטפל בו, להשכיח ממנו את הזוועה שעבר ולחבר אותו אלינו.

“השבוע מלאו לי ‭.60‬ אמרתי לאשתי, ‘נהיינו זוג צעיר‭.’‬ אני הולך עם מוישי לגן שעשועים. מתגלגל איתו בדשא, משחק איתו בחול. מנדנד אותו במגלשה, עולה איתו לקרוסלה. רבות מחשבות בלב איש. חשבתי לעצמי, גידלנו 11 ילדים לתפארת. הנה נחתן את הבת האחרונה ונוכל לצאת לפנסיה ולטייל. נתחיל ליהנות. נשב ונלמד. נפרוץ גבולות במישור הקהילתי. ופתאום העולם שלנו השתנה ב?180 מעלות‭.”‬

“כשפרשתי לגמלאות לפני שלוש שנים לא תיארתי לעצמי שאחזור להיות אמא במשרה מלאה לילד קטן‭,”‬ אומרת יהודית רוזנברג. “אני מרגישה שאני חייבת להיות צעירה. לפחות האלוקים בירך אותי במראה צעיר. זכיתי שהנכד שלי יהיה בגן ובבית ספר, הסבתא שלו תבוא לקחת אותו ולהחזיר אותו הביתה, והוא לא ירגיש שונה כי הסבתא תיראה אמא ככל האמהות.

“אני מאמינה שמשיח צריך להגיע בכל רגע ורבקי תחזור אלינו. ואז אני אצטרך לספר לה על ההתפתחות של מוישי ועל כל החוכמות שלו כילד. אז כדי שלא אשכח, אני רושמת לה יומן. כשהמשיח יבוא אתן לה את יומן המעקב של מוישי. לפעמים אני נותנת לילד לצייר ביומן. השבוע אמרתי לו, ‘את הציור הזה אתה מצייר לאמא‭.’‬ למחרת הוא הגיש לי עיגול ומשולש ואמר, ‘גם את הציור הזה תשמרי לאמא‭.’ ‬

“אני מרבה לדבר עם רבקי. אני אומרת לה, זה לא טבעי שסבתא תגדל נכד. הכי טוב שאת תבואי ותגדלי אותו. ובכל בוקר אני תורמת כסף לצדקה, לעילוי נשמתה, ומתחננת בפניה, תחזרי כבר. הילד מחכה. גם אנחנו. ואני משתדלת לגדל את הפיקדון שמסרה בידי על הצד הטוב ביותר. אבל אני גם מתפללת שתדאג עלינו בשמים שלא נעשה טעויות‭.”‬

מה ההבדל ביחס שלו אלייך ואל סנדרה?

“הילד מאוד קשור אל המטפלת. היא גרה אצלנו ותישאר כמה שהילד יהיה צריך. איתה הוא מדבר באנגלית, איתנו הוא משוחח בעברית. הוא קורא לה סנדרי. רץ אליה תמיד. היא הראשונה. אנחנו אחריה. והוא מתחבק ומתנשק איתה. כשהיא לא בשטח, הוא מעביר את השרביט אליי. אז אני אמא שלו במאה אחוז. אבל כשהיא בסביבה, הוא פונה אל סנדרה הרבה יותר משהוא פונה אליי. זה תהליך ארוך ומורכב. וסנדרה צועדת בו איתנו באופן חיובי‭.”‬

איך אתם מסתדרים?

“סנדרה זורמת. מקיימת את כל מנהגי ישראל. נדהמתי כשגיליתי שהיא אפילו צמה בט’ באב. היא מקפידה עם הילד שייטול ידיים, יתפלל, יברך‭.”‬

ובין ברכה לתפילה סנדרה קוראת למוישי “בייבי‭.”‬ מחבקת ומנשקת. מדגדגת את עורפו החמים והרך. מערסלת אותו בעדינות. מגוננת ומפנקת. נוזפת ומשבחת. נוהגת בו אהבה ותקיפות. רוך וקשיחות. “בלילות הוא מתעורר הרבה‭,”‬ היא אומרת.

“לפעמים הוא עצבני, מפוחד. קורא לאבא ולאמא. אמרתי לו, בייבי, אתה צריך להישאר כאן, איתי‭.”‬

מה את מרגישה כלפיו?

“אהבה ואחריות. רבקי וגבי מסרו לי את הילד. אני ממונה עליו מטעמם. לפעמים אני חוזרת בדמיוני לבית חב”ד במומבאי. רבקי ואני מדברות במטבח, בין הסירים הגדולים. ורבקי אומרת לי, סנדרה, תשמרי לי על הילד. תישארי איתו כמה שיצטרך. ואני מרגיעה אותה: רבקי, תנוחי על משכבך בשקט. אל תדאגי. הבייבי שלך תחת הסינור שלי. אבל רבקי מסרבת להירגע. היא אומרת לי, סנדרה, העיניים שלי פקוחות. את חייבת לי. ואני משגיחה על שניכם‭.”‬

לבקשת הרבי מלובביץ'

השבוע ימלאו 29 לרבקי הולצברג. גבריאל בעלה היה בן 30 במותו. להודו יצאו ב-‭,2002‬ שליחים ראשונים להקים במומבאי בית כנסת ומקווה טהרה. “אצלנו כל אחד רוצה להיות שליח‭,”‬ אומר הרב רוזנברג. “מאות ניגשים לראיון כי בחב”ד השליחים נחשבים לחוד החנית. ליחידה המובחרת‭.”‬

מאחורי רעיון השליחות עומדת בקשתו המפורשת של הרבי מלובביץ' המנוח, שראה במפעל השליחים אמצעי להקדמת הגאולה. “הרבי ביקש להגיע לכל יהודי ויהודי באשר הוא‭,”‬ מבאר רוזנברג. “הדרישה שלו היתה שאדם יעזוב את הנוחיות של עצמו וימסור את נפשו למען הזולת. זו משנת חב”ד וכך אנחנו מחנכים את ילדינו. ואפילו כשאין בית ספר מתאים במקומות מרוחקים אנחנו רגועים. כי הרבי אמר שהוא לוקח על עצמו את האחריות לחינוך הילדים‭.”‬

יש הרואים בשליחות סוג של מיסיון, ציד נפשות ליהדות.

“דווקא המקרה של גבי ורבקי מוכיח את ההפך. הם נתנו בית, אוכל, חום ומסירות ואף פעם לא ביקשו משהו בתמורה. מעולם לא אמרו למבקרים בבית חב”ד, ‘אנחנו נעזור, אתם תעשו מצווה‭.’‬ כל מי שבא לנחם אותנו סיפר שאם עשה מצווה, זה היה מעצמו, מהכרת הטוב‭.”‬

ביתם של בני הזוג הולצברג היה פתוח יומם ולילה והציע אוכל, מיטה וסיוע לכל מטייל ומבקר יהודי. בימי א’ התקיים במקום בית ספר יהודי. בערבי השבוע שיעורי תורה לאנשי הקהילה המקומית. בני הזוג הולצברג דאגו לשחיטה כשרה, ניהלו את חגי ישראל, ערכו ליל סדר המוני, סעודת פורים מרכזית והדלקת נרות חנוכה.

"כמעט מדי ערב רבקי בישלה ארוחה לעשרות אנשים, ובשבת אפילו למאות‭,”‬ מספר אביה. “ולא היו לה חנויות מזון זמינות. היא אפתה את הלחם לבד יום יום, ושאר המוצרים הגיעו פעם בחודש מהארץ. המזל הוא שגבי היה שוחט, כך שלפחות עופות ובשר היו אצלה בשפע‭.”‬

יהודית: “רבקי היתה מתקשרת אלינו יום יום. ומה שסיפרה היה טיפה בים. לא הרבתה לשבח ולא טפחה לעצמה על השכם. היתה צנועה. אנשים הגיעו אלינו לשבעה מכל העולם. סיפרו כמה היתה מתיידדת עם כולם, לא משנה הרקע, לא משנה הגיל. קיבלה כל אחד כמו שהוא, לא העירה על כלום. לא דרשה דבר בתמורה. וגבי לצדה בשקט, במאור פנים. היה נוסע לבנייני הבורסה בהודו כדי לחלק לאנשי העסקים כריכים כשרים. מעולם לא ביקש מהם תרומה. גם אם רצו לתת לו כסף, היו צריכים תמיד לרדוף אחריו‭.”‬

לא ידעתי את נפשי

הפיגוע תפס את משפחת רוזנברג בערב, בעיצומו של שיעור תורה. “פתאום התחילו טלפונים‭,”‬ משחזר הרב. “שאלו אם יש לנו מושג מה קורה עם גבי ורבקי. חברים התקשרו וביקשו את המספר שלהם במומבאי. בטלפון החמישי התחלנו לחשוד. שאלנו מה קורה, וגמגמו. מיד ניסינו בעצמנו ליצור קשר עם הילדים, ולא קיבלנו תשובה.

“ביקשנו מהבת הקטנה חייקי להיכנס לאינטרנט, לראות מה קורה. והיא אמרה, ‘מחבלים השתלטו על הטאג’ מאהאל‭.’‬ אז עוד לא פורסם על בית חב”ד. אבל יהודית לא היתה רגועה. לבה אמר לה. התקשרה למשרד החוץ ולא סיפרו כלום. רק בחצות התקשר דני סיון, מי שהיה הקונסול הכללי בהודו. סיפר שהמחבלים השתלטו על בית חב”ד ושגבי ורבקי הפכו לבני ערובה‭.”‬

איך הגבת?

“הייתי בהלם. הדברים הגיעו אליי כרעם ביום בהיר. לא ידעתי את נפשי. כל הלילה לא עצמנו עין. התקשורת הגיעה, וטלפונים ממשרד החוץ ומלשכת חב”ד בניו יורק. ועדיין לא היו לנו פרטים מלאים. בבוקר הלכתי לבית הכנסת לתפילת שחרית. אמרתי לאנשים שהתאספו שגבי ורבקי נתפסו בידי מחבלים וצריך להתפלל לבריאותם ולביטחונם‭.”‬

“כל הלילה אמרתי תהילים‭,”‬ נזכרת יהודית. “היתה בי אמונה שגבי ורבקי שליחים של הרבי, ולכן לא יאונה להם רע. שאלתי את עצמי איך הם מרגישים. מה עובר להם בראש ואיך הם מתפקדים כשיש מחבלים בבית. בשמונה וחצי בבוקר שמענו שאישה אירופית יצאה מבית חב”ד עם תינוק על הידיים. פרצתי בבכי של שמחה. אמרתי, זו רבקי שלי עם מוישי. כבר היה פתח ראשון של תקווה, אם כי חרדתי מאוד על גבי. אחרי שעתיים הודיעו שזו אישה כהת עור‭.”‬

“בטלוויזיה זיהינו את מוישי. היה זעזוע גדול. מיד התחלנו לחשוב מה עושים. אנחנו נמצאים במדינה שחוותה, לדאבוננו, חטיפות ואירועים רבים. אמרתי, הכל עניין של משא ומתן. חשבתי שהחטופים רוצים כסף. האמנתי שהכל יסתיים לטובה. לא היתה בי שום מחשבה על אסון כזה‭.”‬

בצהריים החליטו לנסוע למומבאי, אל הנכד. לבם ניבא רע, אבל המוח עוד לא השלים. “הבת הקטנה הכינה לנו מזוודה עם בגדים לגבי ובגדים לרבקי וקצת כריכים‭,”‬ דומעת יהודית. “והבנים ניסו להניא אותי. אמרו לי, ‘את בטוחה שאת רוצה לדעת‭.’?‬ ואני, שמבינה רמזים, לא רציתי להבין. אמרתי, על אחת כמה וכמה אני צריכה להיות שם‭.”‬

אפילו במטוס לטורקיה ומשם להודו, כדי שלא יחללו את השבת, הלב סירב להאמין. “אנשי זק”א נסעו איתנו‭,”‬ נזכר הסב. “שאלו אותי איך אני מרגיש, ואני אמרתי, הלב אפילו לא מפרפר. לא היתה לי שום חשיבה שהם חס ושלום לא בין החיים. היתה לי אמונה שלמה בבורא עולם ששלוחי מצווה, שלוחי הרבי, אינם ניזוקים. זו היתה אמונה למעלה מדרך הטבע‭.”‬

“הפגישה עם מוישי הקטן היתה מרגשת וטעונה‭,”‬ משחזרת רוזנברג. “הילד היה מפוחד. לא הסכים לבוא אלינו. הסתתר מאחורי הכתפיים של סנדרה ושתק. מסירות הנפש שלה מאוד ריגשה אותנו. למרות שעברו 36 שעות היא לא נתנה לילד שום דבר ממשי לאכול, כי לא מצאה מזון כשר. רק פירות וירקות. ממש חסידת אומות העולם. הרי אנחנו בעצמנו לא היינו עומדים בזה. איך אפשר למנוע אוכל מילד קטן? מזל שהיו הכריכים. הילד התנפל עליהם ואכל בשקיקה‭.”‬

וסנדרה?

“היתה בחרדה עמוקה. ממש קטסטרופה. אי אפשר היה לדבר איתה. היא לא בכתה וצעקה, רק שתקה. הפנים שלה הביעו אבל גדול. עובדת סוציאלית ופסיכולוגית הגיעו לקונסוליה. רופא בדק את מוישי וגילה חבורה גדולה, סגולה, בצורת כף יד פתוחה על גבו.

“סנדרה סיפרה שראתה את גבי ורבקי מעולפים. לכן לא איבדנו תקווה. העבירו אותנו לבית של יהודים מהקונסוליה. השבת נכנסה. הדלקתי נרות וביקשתי מכל בנות ישראל שידליקו גם הן נרות ויבקשו מהקדוש ברוך הוא שיעשה נס וגבי ורבקי יינצלו‭.” ‬

הנס לא התרחש. למחרת בבוקר קרא להם איש הקונסוליה לחדר צדדי ובישר להם על ממדי האסון. “נותר לנו להעביר את השבת בבכי נורא ואיום‭,”‬ אומר רוזנברג. “עשינו קידוש עם דמעות רותחות. ומוישי ישב איתנו על הברכיים של סנדרה. זה היה יום הולדתו השני‭.”‬

דיווחים מאוחרים גילו שחלק מההרוגים עונו וגופותיהם הושחתו.

“גבי נפטר ביום שישי בבוקר. רבקי קצת לפני כן. אבל החוטפים לא נגעו בגופם. בבי-בי-סי פרסמו ששתי הנשים המבוגרות ששהו באותו לילה בבית נמצאו קשורות האחת לשנייה והמחבלים התעללו בגופות ההרוגים האחרים. אמרתי, אולי בגלל שגבי ורבקי היו שלוחי מצווה לא חיללו אותם‭.”‬ רק במוצאי שבת הבינה רוזנברג שמוישי עובר לרשותה. “הצלחתי לקנות אותו בסוכריות ובסיפורים. חיבקתי אותו והרגשתי צער גדול, מזעזע, שהנכד שלי נשאר בלי משפחה‭.”‬ ולמחרת נערך טקס האשכבה בבית הכנסת “אליהו” במומבאי. בתצלומים קורעי הלב ששודרו בכל רחבי העולם מתמוגג הרב רוזנברג בדמעותיו אבל מצדיק את הדין. “השם נתן והשם לקח‭,”‬ מירר בבכי. “עד שמוישל’ה יגדל, כבר יהיה בית חב”ד חדש במומבאי‭.”‬ זעקות השבר של הילד “מאמי, מאמי” קטעו את דבריו.

הצילומים של בית חב”ד יומיים אחרי הפיגוע מזכירים סופת הוריקן. ההרס בלתי נתפש. בכל מקום חורי כדורים, שברי רהיטים, כתמי דם ובורות פעורי פה. שאריות בודדות מחיים שלמים שנקטעו: טבעת האירוסים והנישואים של רבקי, טלית מוכתמת בדם וספר תורה שקליע פילח את דפיו. “החור היה בדיוק בפסוק ‘אחרי מות שני בני אהרון, בקרבתם לפני השם וימותו‭,”’‬ משתנקת רוזנברג. הגיעו לישראל והחלו בהכנות ללוויה. “באו אלפים. הרגשתי שזו לא ההלוויה הפרטית שלי אלא של כל עם ישראל. אבל אני לא ראיתי איש, רק את הארונות. אמרתי, דרך העולם שילדים קוברים את הוריהם ולא ההפך. העולם עצר אצלי מלכת. השמש נעמדה במקום. אמרתי, אם זהו רצונו של הקדוש ברוך הוא, לא אתמרד נגדו‭.” ‬

איך מותם תואם את הבטחת הרבי מלובביץ' ששלוחי מצווה אינם ניזוקים?

“זו שאלה אמונית מאוד קשה. הרי הרבי אמר שהוא לוקח את האחריות של השליחים על עצמו‭,”‬ אומר רוזנברג. “אבל אשתי ואני אמרנו, יש דברים שהם מעבר להבנתנו. כשהשכל נגמר מתחילה האמונה‭.”‬

ומעשה כזה לא גורם לפקפוק באמונה?

“להפך, אי הוודאות מחזקת את האמונה. אנחנו אומרים, כנראה שגבי ורבקי סיימו את השליחות שלהם בעולם‭.”‬

למרות שהרבי הבטיח שלא יאונה להם כל רע?

“הרבי אמר, ‘עליי ועל צווארי‭.’‬ על הצוואר עונדים שרשרת פנינים או זהב. אני בטוח שגבי ורבקי הם הפנינים בשרשרת של הרבי. אני בטוח שהרבי מתגאה בפני בורא עולם והאבות הקדושים ברבקי וגבי שנהרגו על קידוש השם. וזו הנחמה שלנו. אני מאמין באמונה שלמה שהנשמות של הילדים היו גבוהות מאוד, וירדו לעולם כדי לתקן דברים. כשסיימו את שליחותם, זכו לקדש שם שמים ברבים‭.”‬

אבל למה במוות מגונה כל כך?

“קידוש השם הוא מעלה גדולה מאוד. רבי עקיבא היה מהרוגי מלכות. סירקו את בשרו במסרקות של ברזל. אמרו לו תלמידיו, זו תורה וזה שכרה? אמר להם, כל ימי הייתי מחכה, מתי אבוא לידי ואקיימנה, למות על קידוש השם‭.”‬

וזה מנחם אותך?

“עד כמה שניתן להגדיר נחמה‭.”‬

ההולצברג האחרון

לבני הזוג הולצברג נולדו שלושה בנים. דב בער, האמצעי, נפטר לפני שנתיים ממחלה גנטית נדירה. חודש אחרי הפיגוע בהודו ומות ההורים, נפטר מאותה מחלה גם הבכור, מנדי. “כשהיינו ילדים‭,”‬ אומרת יהודית והבכי מחלחל בגרונה, “היה לנו משחק כזה - מחמש יוצא אחד. והנה מוישי, נותר יחידי מחמשת בני המשפחה‭.”‬

“אנשים חשבו שדובי הקטן יתגעגע להוריו המתים‭,”‬ דומע בעלה הרב. “אבל אנחנו חשבנו ההפך, שההורים התגעגעו אליו ולכן קראו לו. כי הוא הצטרף אליהם בדיוק בסיום השלושים. הוא מאוד סבל פה. אז רבקי וגבי החליטו, די לסבול‭.”‬

הנצר האחרון למשפחת הולצברג משתעשע עם סנדרה. מבקש שתקרא לו סיפור. מציג בפניה צורה הנדסית שחיבר זה עתה מקוביות של עץ. סנדרה מחייכת אל הילד ומוחטת את אפו. מחליפה את חיתוליו. היא בת ‭,44‬ ילידת גואה שרוב שנותיה עברו עליה במומבאי. בעלה מת מהתקף לב ביוני האחרון. שני בניה בגרו. מדי קיץ היא נוסעת אליהם. כשחייתה בבית חב”ד, התראתה עימם מדי סוף שבוע. “אבל עכשיו הם מבינים שיש לי עוד ילד קטן‭,”‬ היא אומרת בפשטות.

הוא שלך?

“אני מרגישה שהוא חצי שלי‭.”‬

הגעגועים, מספרים בבית משפחת רוזנברג, קשים ומכלים. “אין יום בלי בכי‭,”‬ אומר רוזנברג. “כל מי שאומר לך שהוא מאמין וחזק, זה לא לגמרי נכון. אבל הגעגועים הקשים לא מורידים כהוא זה, חס ושלום, באמונה בבורא עולם. אנחנו לא אומרים ‘למה‭.’?‬ אנחנו רק שואלים, ‘עד מתי‭.”’?‬

“אני פשוט לא מאמינה שזה קרה לנו‭,”‬ נחנקת רוזנברג. “יום יום אני עומדת מול התמונות ופשוט מסרבת לקבל. אני מרגישה את רבקי. הבוקר שכבתי במיטה. הרשתי לעצמי לנוח קצת עד שמוישי יתעורר. התנמנמתי וחשבתי על רבקי. אני כל כך רוצה לחלום עליה ולא מצליחה. רק פעם אחת חלמתי עליה בלילה, ובבוקר קמתי ולא זכרתי כלום. נורא חרה לי. אז הבוקר עצמתי עיניים וחשבתי עליה מתוך כוונה שתבוא בחלום. ופתאום שמעתי מסר בסלולרי. פתחתי את הטלפון וראיתי הודעה מהבן שלי, ‘מזל טוב על רבקי, התינוקת שנולדה לנו‭.’‬ זה היה צירוף מקרים מרגש‭.”‬

הפיגוע הפך את ביתם לאתר עלייה לרגל. “באו לבקר את מוישי מכל רחבי העולם. קבוצות של גויים ויהודים. שוטרים מארצות הברית. תיירים מחבר העמים. בשלב מסוים החלטנו לדלל את הביקורים. אני גרה בעפולה 27 שנים ומעולם לא הרגשתי צורך בפרטיות. אבל לאחרונה בניתי גדר גבוהה כי אנשים לא הפסיקו לצלם את מוישי. בפלאפונים. במצלמות דיגיטליות. אפילו בשבת. הרגשתי שאנחנו הפקר ועשיתי לזה סוף. רק במקרים יוצאי דופן הסכמתי שיפגשו את מוישי בבית. כי עם כל ההבנה לצרכי הכלל, הילד צריך פרטיות וחובה עלי להשגיח שיגדל כמו כל ילד נורמלי, בצורה פרטית.

“אז אנשים שולחים לו מתנות. לפני חודשיים הוא קיבל חבילה ענקית של בובות פרווה מאוסטרליה. כמובן שהחלפנו את החיות הטמאות בחיות טהורות. שולחים לו בימבות, וקישוטים לחדר ורכבת המצוות. אישה אחת מוינה כתבה לי, ‘יש לי ילד בגיל של מוישי ובכל פעם שאני קונה לו מתנה לחג, אני שולחת גם למוישי שלך‭.’‬ בשנה האחרונה נולדו מאות תינוקות שנקראו על שם רבקי וגבי. קיבלנו מיילים מכל העולם. אנשים אומרים לנו, העיניים של מוישי מדברות. אנחנו מרגישים שהוא יגדל ויהיה הרבי מלובביץ’ הבא‭.

הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.