לפני שבוע, הועלה לאתר דיון שלם, על הערב חינוך שהיה בשבוע שעבר... מה אומר ומה אדבר, הכל כבר נאמר... אבל לי יש ערך מוסף - אני חווה את הדיונים האלו בכל יום, אני רואה באמת, איך מתמודדת משפחה - עם ילד שעזב...

זה התחיל בתלמוד תורה, לפני בערך 20 שנה... כל מי שלא התאים למסגרת, משמע: קצת יותר סקרן / אנרגטי / פילוסוף וכו'... היה נשלח אחר כבוד לפינה.
אבל מה לעשות, יש כאלו שגם הפינה הכי קטנה, משמשת ככר נרחב לפעילות... אחי היה כזה.

הוא מסוג הילדים, שאם היה לומד היום בת"ת, אני מניחה שהסיפור היה נגמר אחרת, אבל הוא למד אז, והכל היה אחר...

את המשנה הוא היה מבין בשניה, בגמרא הוא קצת יותר נהנה - היה יותר במה להוגיע את השכל (הרבה פלפולים, מחלוקות ודיונים)... בשביל תורה ונביא, הוא לא היה צריך להיות בכיתה... ואם הוא כבר הבין, והשאר עוד לא - מה נותר לעשות???

ואם המורה לא מצליח להסביר כמו שצריך, אז למה לא לעזור לו??? ואם כבר נמאס לחכות שהשאר יבינו מה עושים? כמובן! מפריעים!!!

אז כך הכל התחיל, מתלמיד חונן, הוא הפך לסוג של בטלן, שמבלה כל היום בחוץ, כי לאף אחד אין את האומץ, התעוזה והאמונה שאפשר להוציא ממנו הרבה יותר....

ומבילוי בחוץ, זה הפך להיות בילוי בחדר המנהל...
מיותר לציין שהשיטות החינוכיות של אז לא בדיוק "חינכו" משהו...

במשך תקופה, ההורים שלי חי את הקו: בית - עבודה - הת"ת, הכל כדי לנסות ולסדר הכל על הצד הטוב ביותר...

עד שההנהלה הרימה ידיים (התחושה שלי עד היום היא, שהם לא ממש ניסו.. הכל נשאר בגדר "אי אפשר איתו..."), והוא נשלח אחר כבוד הביתה (בבעיטה כמובן...)...

חודשיים הוא ישב בבית, אח"כ ניסו להעביר אותו לבי"ס חב"ד (הואעוד לא היה בגיל של ישיבה), אבל בבית הספר הורידו אותו כיתה, כימבחינת רמת הלימודים, הרמה בת"ת היה של כיתה X ולא כמו שהרמה צריכה להיות בפועל...

נראה לי שלא צריך לפרט לכם, מה הסבל שילד כזה עובר - לעזוב את ביה"ס המוכר עם כל החברים, ללכת לביה"ס חדש הרחק מהבית (לנסוע כל יום קרוב ל - 40 דק'), ובנוסף לכל - לרדת כיתה...

הסידור הזה החזיק מעמד שנה, לא בגללו... פשוט ביה"ס נסגר, לא היו ילדים....

אז הוא עבר ללמוד בישיבה התיכונית, שלא נחשבת ל"חזקה" במיוחד (לפחות בעיר שלנו)...
ומשם, הדרך מטה הפכה תלולה יותר ויותר...
הוא ניסה, באמת שהוא ניסה (וגם ההורים), להישאר חזק יותר מהם, לשחות נגז הזרם, אבל בסופו של דבר, גם הסלע החזק ביותר נשחק עם טפטוף מתמיד (זוכרים את ר' עקיבא?אלצו זה היה הפוך..),.

לאט לאט, הכיפה הפכה קטנה יותר ויותר, השיער הוארך ופתאום צמחה לה בלורית... לבר מצווה הוא כבר הלך בלי מגבעת (לפחות עם חליפה, ואולי גם זה היה רק בשביל ההורים...), אחרי שנה, הספיק לו,

אומנם הלימודים ברמה גבוהה אבל למוח שלו זה לא הספיק, הוא תמיד רצה ליצור ולעורר (לאו דווקא לרעה כמו שכולם סברו...), ליזום ולהפעיל, אבל כשאין אפיקים, המים פורצים את הסכר, והשיטפון פונה לאפיקים אחרים...

על המנהל הוא צעק, שהוא לא מוכן להיות "מזרחניק" כי הם חיים בשקר, מבחינתו זה היה "או הכל או כלום", ובמקרה זה, להיות "כלום" היה יותר קל, אז הוא נשאר כזה....

הוא הלך לתיכון רגיל, עשה בגרויות (יחסית לכמות ההשקעה - התוצאות מעולות...) והתגייס לצבא...

אבל לא זו הנקודה, הסיפור של אחי, ארע לעוד משפחות, אני בטוחה שאנחנו לא היחידים, אבל המ ששונה אצלנו, זו הדרך...

אני מכירה מס' משפחות, שלולא עזרתו של רב מסוים היו מנתקות כל קשר עם הילדים... אצלנו, זו אפילו לא הייתה אופציה...

חברה אמרה לי לפני תקופה "אני לא מבינה איך אתם חיים יחד עם אח לא דתי באותו בית", התשובה שלי הייתה "אני לא מבינה איך אפשר אחרת...", הוא חי!!! מה יותר מזה???

א הוא לא דתי, אבל יש לו כ"כ הרב כבוד לדת, הוא מגיע בשבתות ושם כיפה על הראש, מעצמו.. ביט' כסלו הוא מאחל לנו "חג שמח", מעצמו....

ומתערב לי בעסקי השידוכין, מעצמו... פשוט כי הוא אחי, ואני לא מבינה איך אפשר אחרת....

יום אחד, הוא עוד ישוב... אין לי ספק...
הוא שתה מהמים של לובאוויטש...

הוא עוד ישוב...