הוא יודע כי מקומו חייב להיות בישיבה, כן, גם הוריו יודעים זאת, אולם למרבה האירוניה אף אחד לא יודע להצביע על שם הישיבה בה הוא ילמד בזמן הקרוב, הוא פשוט שקוף, כמעט לא קיים.

הוא סיים את שנות לימודיו בתלמוד תורה, הוא מעולם לא היה מהמבריקים שבחבורה, הוא אחד שניתן להגדירו כתלמיד ממוצע לחלוטין. פשוט כי כך ברא אותו בורא העולם.
הוא תמיד השתדל להקשיב, אלא שלא תמיד זה ממש הלך לו, הוא תמיד רצה להיות במרכז העניינים, אלא שלא תמיד זה הצליח לו בדרך החיובית, כך פשוט מאוד התפספסו לו חלקים נכבדים ממנעמי החיים של שנות הילדות היפות והנעימות.

היו מחנכים שהבינו כי המדובר כאן הוא בתלמיד אשר טוב לבו עולה על כל מעלות חבריו הלמדנים ורוממו אותו בהתאם לכך.

אולם מה לעשות, רבים הם אלו אשר כלל לא השכילו להבין את הרגישויות שלו, הלעיטו אותו בתוך שאר ילדי כיתתו במבחנים רבי סעיפים וכבירי חומר לימודי ברמה כזו עד שהוא חש כבים סוער, ומה יעשה והוא מעולם לא התחבר אל עולם השחיה.

כך חלפו להן שנות לימוד יקרות שלא יסולאו בפז, תלמידנו היקר גדל בשנים, צמח לגבהים, אולם כשם שגדלו מידותיו כך גדלו להם תסכוליו הרבים.

הוא הרבה לרטון להביע רגשי כעס על כל המערכת הלימודית, הלימוד נראה לו תמיד כדבר הכי מאיים שקרה לו בחייו. הוא חש טינה עמוקה לעולם הגמרא.

למזלו הרב, חנן אותו בורא העולם בטוב לב נדיר, כך שתמיד, גם שכשהיה גולש אל מחוץ להווייה הלימודית, תמיד לא היה גולש אל החלק הגדוש ברוע, הוא כלל לא היה שם מעולם.

החיים יכלו להמשך כך לעולם אם כל העשייה שלו הייתה מסתכמת בעלייה מכיתה אחת אל השנייה, פשוט כי אצלנו לא משאירים כיתה, כך אמרו מביני דבר.

אלא שאז פרצה אל תודעתו ותודעת הוריו צרה חדשה אשר הפציעה כשחר שחור משחור, הישיבה...

כן, מה לעשות, בסיומה של כתה ח' ישנו מושג חדש ומאיים המכונה בשם י ש י ב ה . . רבות הוא שמע על כך, הוא ידע עד עתה כי זהו עולם תובעני, הוא חש כי הוא מאוד היה רוצה להשתלב בעולם רוחני זה, אולם חש כי כוחותיו דלים עבור זה.

המחנך דירבן, המריץ ומיודענו הפעיל את כל הרזרבה של מנת הקוגניציה אשר חנן אותו בורא העולם. הוא הגיע להישגים נפלאים, לעומת כל מה שרק הצליח לעשות ולהגיע עד היום הזה.

יום הדין הגיע, המבחן אל הישיבה, הוא נבחן על פי הצעת המחנך בכמה ישיבות. מאז הוא עומד וממתין, כל יום רצים הוא ובני משפחתו אל תא חלוקת הדואר, אולי כבר הונח שם המכתב הגואל, אולי הבשורה כבר בפתח, כן, כך הוא ומשפחתו כל יום במתח.

אולם המכתב לא הגיע, ואולי אף לא יגיע.

הם שם, פשוט אוהבים רק מצויינים. אין לאף אחד מהם מקום לתלמידים מעוטי יכולת, צריך לרכז אותם ולתייג תחת השלט, "ישיבה למעוטי הבנה".

כמה עצוב שכך הם פני הדברים. ומידת החסידות מה יהא עליה?