הרבי מליובאוויטש בד' אמותיו

מזכיריו הנאמנים של הרבי מליובאוויטש צברו במהלך השנים עובדות מאלפות וסיפורים מופלאים על ארחות חייו של הרבי ועל פעולותיו כמנהיג רב השפעה. מקצת ממה שסיפרו המזכירים על מה ששמעו וראו מקובץ בספר.

הרבה מאוד נכתב עד כה על הרבי מליובאוויטש, אך כל הספרים העוסקים בו ובתורתו מקיפים בעיקר את הזמן שבו היה עם ציבור חסידיו. פרקי זמן אלו היו רק חלק מתוך סדר יומו הכולל של הרבי, הגדוש ועמוס לעייפה. במשך רוב שעות היממה היה הרבי ספון בחדרו, שקוע בלימוד התורה או עסוק בהנהגת הכלל.

היחידים שהורשו להיכנס אל החדר היו מזכיריו הנאמנים. גם הם לא היו נכנסים אלא בנטילת רשות מראש. הם, שהיו קרובים אל הרבי וביצעו את הוראותיו הלכה למעשה, ראו בחדרו פנימה את הנהגתו החובקת עולם, שמעו מפיו התבטאויות נדירות, ואף היו עדים לניסים מופלאים שעברו דרכם.

עשרות שנים נצרו המזכירים את לשונם, נאמנים לכלל מספר אחד אצל הרבי: שמירת סוד. פה ושם סיפרו דברים מן הקודש פנימה, מעט פה ומעט שם, בעיקר בעת התכנסויות חסידים ובאירועים שונים.

הספר "סיפורים מחדר הרבי", שרואה אור השבוע לרגל ג' בתמוז, יום הסתלקותו של הרבי, מלקט לראשונה את הסיפורים שסיפרו המזכירים במשך השנים, ופותח צוהר קטן אל כוח ההנהגה העצום שבקע מהחדר הלא-גדול, שהיה למרכז רב השפעה בעולם היהודי. הספר חושף טפח קטן בהנהגתו האישית של הרבי ומכסה עשרה טפחים.

הרבי יודע

אין זה סוד שהרבי מליובאוויטש היה מעורה בכל הנעשה בארץ ישראל, וידע היטב את הקורה בה. לא היה זה רק במאבקיו הגדולים לתיקון הגדרת "מיהו יהודי" בחוק השבות או כנגד מסירת שטחים. זה היה הרבה מעבר לכך, כמו שממחיש למשל הסיפור הבא שסיפר מזכירו של הרבי, הרב יהודה לייב גרונר:

"באחת השנים התקשר אליי משה שרת, והציג את עצמו כשליח הממשלה בישראל שהגיע במיוחד לארצות הברית כדי להתייעץ עם הרבי, באשר לבעיה שיש להם והם אינם יודעים מה לעשות. זה היה ביום רביעי, והיה עליו לעזוב כבר למחרת, ביום חמישי בלילה. בהסכמת הרבי, סידרתי לו 'יחידות' (פגישה אישית עם הרבי) בשעה שתיים בצהריים באותו היום.

כשיצא שרת מהיחידות, הוא נכנס למזכירות ואמר לי: "הרב גרונר, הרבי יושב בברוקלין ויודע היטב מה נעשה אצלנו מאחורי הקלעים". וכך סיפר: "כשנכנסתי, הצגתי בפני הרבי את הבעיה. הרבי חייך ואמר: 'בשביל דבר קטן כזה צריך לבוא מעבר לים?'. הוא ניתח את הבעיה שהיתה בין משרד השיכון למשרד הפנים, ועשה זאת כה פשוט עד שהרגשתי כמו ילד...

"כשסיימנו ביקשתי לצאת, אך הרבי ביקש שאשאר ואמר: 'כיוון שבהשגחה פרטית אתה כאן, אני רוצה לעשות אותך שליח לשני שרים בממשלה.' "הרבי המשיך: 'היות שיש ביניהם סכסוך' - הרבי אמר לי את תוכן הסכסוך - 'צריך לפתור את הבעיה ולהשכין שלום ביניהם.' ואז הרבי נתן עצות כיצד לעשות זאת בצורה הטובה ביותר".

מר שרת אמר לי: "שני השרים הללו, אין להם שום קשר עם הרבי. רק הם ואני יודעים על הסכסוך, ולכן אני אומר שהרבי יושב כאן בברוקלין ויודע את כל הנעשה אצלנו מאחורי הקלעים."

ארץ ישראל בטוחה

הרבי אכן התעניין בכל פרט בארץ. רבים עוד זוכרים היטב את דבריו המעודדים בתקופה שלפני מלחמת המפרץ הראשונה, כשהיה חשש של ממש מפני התקפות כימיות וביולוגיות מצד הרודן העיראקי. הרבי דיבר שוב ושוב כי המקום הבטוח ביותר הוא ארץ ישראל "אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה", ולכן אין לעזוב את ארץ הקודש. הרבי אף עודד יהודים רבים לנסוע לארץ באותם ימים, ובעת שציבורים רחבים דאגו ופחדו לנסוע, הרי אלו שדברי הרבי הגיעו אליהם היו רגועים ביותר.

"בלילה הראשון בו היתה התקפת הטילים הראשונה מעיראק לארץ ישראל" - משחזר הרב גרונר - "שהה הרבי בחדרו, ונכנסתי לספר לו על כך. בהזדמנות זו שמעתי מהרבי כמה ביטויים נדירים, וביניהם התייחסות להכנות למלחמה: "עצם הדבר שעשו את ההכנות הנחוצות לקראת מתקפה כימית, ל"ע, והרי 'הוא' יודע על כך, זה עצמו ימנע את ההתקפה הזאת".

"כאשר החלו הטילים ליפול, ביקש ממני הרבי להודיע לו מיד על כל נפילת טיל כדי שיוכל לעורר רחמים ששום יהודי לא ייפגע ח"ו. לא פעם ולא פעמיים נכנסתי אל הרבי בשעה שתיים, שלוש או חמש לפנות בוקר, כדי לדווח על נפילת טילים בארץ. בכל פעם ביקש הרבי את מירב הפרטים לגבי המיקום המדויק של הנפילה, מספר הטילים ותוצאות הנפילה".

החשאיות היתה מרכיב מאוד מרכזי בעבודת מזכירו של הרבי. בכמה מקרים הורה הרבי למזכירו הרב קליין לשגר מסרים סודיים, וכדי להיות בטוח שאיש לא ישמע את הדברים הורה לו לטלפן מתוך חדרו, או שהזכיר לו לטלפן כאשר אין אף אחד במשרד המזכירות.

ניתן לומר שמבין המזכירים היה הרב קליין איש הסוד והצללים. הוא האיש שהיה מופקד על קשריו המסועפים של הרבי עם צמרת הממשל והביטחון בישראל, כמו גם עם אנשי משלחות שהיו בארה"ב, אנשי צבא, קונסוליות ותקשורת.

"ידוע לי בבירור שלאורך השנים היו שרים בממשלה שלפני החלטה היו שוקלים מה יגיד על כך הרבי מליובאוויטש, ולקראת הכרעה היו יוצרים קשר עם הרבי", נזכר הרב קליין. "זה היה מאז ימי קום המדינה. גם שרים ממפא"י שמרו על קשר עם הרבי. הם הכירו בכך שהמעורבות של הרבי בענייני המדינה היא לא של פוליטיקאי, אלא של מישהו שבאמת אכפת לו, והם התייחסו לרבי בהערכה עצומה. היה חשוב להם לדעת מה דעתו של הרבי בנושא זה או אחר.

"היה כאן פעם האלוף אהרן יריב, ראש אמ"ן. כשיצא מחדרו של הרבי, שאל אותי בכנות: 'אתה בטוח שהרבי לא היה אף פעם בארץ? אני מתחיל לומר נימוקים מדוע אין צורך להחזיק בשטחים, והרבי מוכיח לי גיאוגרפית מדוע נסיגה כן מסוכנת - כאן יש הרים וכאן גבעות, וכאן עמק...' הוא היה המום לחלוטין. מקרה דומה קרה גם עם אריאל שרון".

ראש הממשלה מבקש ברכה

כששואלים את הרב קליין מהיכן הבקיאות המרשימה כל כך של הרבי בנעשה בארץ, הוא מהרהר מעט ומשיב: "מקורות המידע שלו היו מגוונים, אבל בראש ובראשונה הוא 'רבי', ו'רבי' יודע. שנית, כשהרבי קרא ידיעות שהתקבלו אצלו, הוא ראה מיד מה כתוב בין השורות ומה עומד מאחורי האירועים. מלבד זאת, לרבי היו גם מקורות סמויים וחסויים".

הרב קליין יודע לספר על אנשי ביטחון לא מעטים שהיו מעבירים בקביעות מסרים סודיים לרבי, ובהם עדכונים והתפתחויות שונות. הם לא עשו זאת בגנבה, אלא במסגרת התפקיד בצורה רשמית. פעמים רבות אף הממשלה ביקשה שהרבי יידע. אנשי הצבא והביטחון השונים הכירו בעובדה שאין לרבי כל פניות, וכי הוא רוצה בטובת העם באמת.

"היו לי קשרים רצופים גם עם ראשי המוסד. תמיד ידעו 'כאן' עוד לפני המינוי מי יהיה ראש המוסד ותמיד עמדו בקשר. יותר מזה אי אפשר לפרט", חותם הרב קליין.

אולם דומה כי לשיא הגיעו הקשרים ההדוקים בצהרי אותו יום, כ"ח בניסן תש"נ, כאשר בחדר המזכירות צלצל הטלפון, אחד מני רבים. האיש שמעבר לקו לא היה אחד מני רבים. היה זה ראש הממשלה יצחק שמיר, שטלפן וביקש להודיע לרבי שהגיעו ידיעות מודיעיניות מהימנות שבשעות הקרובות אמורות להיות התקפות חבלניות של אש"ף נגד כמה ריכוזים ישראליים בעולם, והוא מבקש את ברכת הרבי. הרב קליין הזדרז מיד למסור את האינפורמציה לרבי, שכנראה כבר ידע שהעניין רציני ומיד פעל כדי לבטל אותו.

באותו יום יצא הרבי לתפילת מנחה, ולאחר מכן ביקש לומר שיחה לא מתוכננת בפני חסידיו. במהלך השיחה אמר כי קיבל ידיעה על כוונת המחבלים, וביקש שכולם יוסיפו בתורה, בתפילה ובצדקה. לדידם של המזכירים, פעולות "שמיימיות" אלו אכן פעלו - עובדה שלא נרשמה כל פגיעה ביהודים באותם ימים. למחרת פרסם ה'ניו יורק טיימס' כי אכן היו ידיעות מודיעיניות על כוונות אש"ף לפגוע במטרות ישראליות ברחבי העולם.

כוס תה ועוגה

רוב שעות היממה היה הרבי ספון בחדרו, הוגה בתורה בהתמדה עצומה. מדי פעם היה פונה לקריאת אלפי המכתבים שהגיעו אליו מדי יום ומתן תשובות, חלקן על שאלות של חיים ומוות.

חייו הגשמיים של הרבי היו מצומצמים ביותר, מספרים מזכיריו. בכל ימות השבוע לא נטל ידיו לסעודה. לאחר תפילת שחרית היו מכניסים לחדרו כוס תה ועוגה. כך גם אחרי מנחה. סעודה של ממש הוגשה לרבי רק בשעות הערב, וגם זאת היתה מוחזרת בחזרה כמעט כפי שהגיעה...

"לילה אחד צלצל הרבי בפעמון הפנימי", מספר המזכיר הרב גרונר. "נכנסתי וראיתי כי הרבי לא אכל אלא חתיכה קטנה מחתיכת הדג שהכנסתי. חשבתי שהרבי לא הספיק לאכול, שכן אולי ביקש להוציא תשובה דחופה. חיכיתי אפוא לוודא האם הרבי לא רוצה להמשיך בסעודה, או שמא אכן היה עסוק, ואולי כעת ימשיך בסעודתו.

פתאום הרים הרבי את עיניו ושאל למה אני מחכה. אמרתי שאולי הרבי רוצה לסיים משהו. הרבי השיב "סיימתי את הסעודה".

העזתי ואמרתי: "כנראה הרבי אכל קצת". הרבי השיב מצדו: "היום אכלתי הרבה"...

את סעודת הערב הקפיד הרבי במשך כל השנים לאכול בביתו עם הרבנית. הכבוד ההדדי בין הרבי לרבנית היה בלתי רגיל ובלתי מצוי. הרבנית מצדה היתה בהתבטלות מוחלטת כלפי בעלה הרבי, שלא לדבר על המסירות העצומה למען שלומו ובריאותו, שאינה ניתנת לתיאור.

אף הרבי מצדו היה נותן לה יחס כבוד באופן בלתי רגיל ובלתי מצוי, כציווי חז"ל "יותר מגופו". "מן הרגע שנכנס לבית ומשמיע באוזניה את ברכת השלום לפי הזמן - 'ערב טוב' או 'שבת שלום' או 'חג שמח' וכו', היה נראה ונשמע בחוש פירושו של המושג 'כבוד'. צלילי הקול ביטאו את היחס המיוחד", מתאר אחד המשמשים שעבד בבית הרבי והרבנית.

הרבנית מצדה היתה ממתינה לו עד השעות המאוחרות ביותר. גם אם השתהה הרבי - והיה זה דבר מצוי - אחרי ליל 'יחידות' או התוועדות שנמשכה עד לפנות בוקר, מעולם לא הלכה לישון. היא ישבה והמתינה לו.

כאשר נכנס הביתה, ישב הרבי ליד השולחן וסיפר לה משך דקות ארוכות על עניינים שחשב לנכון לשתף אותה בהם. תכני השיחות הללו אינם ידועים, כמובן, אך אני משער שהיו מקרים לא מעטים שבהם שאל לדעתה. הרבנית ניחנה בדעה צלולה. היא היתה חכמה מאוד, מעל ומעבר לכל קנה מידה רגיל, וגם בעלת ידע רב ביותר, הן בענייני קודש והן, להבדיל, בענייני חול. היא שלטה היטב בשבע שפות וקראה הרבה בשפות האלה.

"פעם", מספר הרב הלברשטאם ששימש בבית הרבי, "כאשר נאלצה להיות רתוקה למיטתה, הגשתי לה את ארוחת הערב על כיסא סמוך למיטה, כדי שייקל עליה לסעוד, ואילו לרבי הנחתי את ארוחת הערב במקום הרגיל, על שולחן האוכל. ואולם מיד הבחנתי כי הרבי נטל מה שהוכן בעבורו וצעד אל חדרה, כשהוא מניח את המגש על הכיסא שהושמה עליו הארוחה לרבנית ומצטרף לארוחה – מהכיסא..."

פעם אחרת, ביום הולדתה של הרבנית, הגיש הלברשטאם את האוכל לשולחן, כשפתאום ראה את הרבי מכניס את ידו לכיס הפנימי של מעילו, מוציא משם קופסה קטנה ונותן אותה לרבנית. הרבנית פתחה את הקופסה והיה מונח בה צמיד זהב יפהפה... אחר כך הוציא הרבי קופסה נוספת ונתן גם למשמש, באומרו: "כשכבר נותנים - נותנים לכולם". בקופסה היה שעון ‘סייקו’, והרבי הוסיף ואמר: "הבחנתי שאתה הולך בלי שעון. אני נותן לך שעון מתנה..."

כזאת היתה רגישותו המופלאה של הרבי לסובבים אותו.

שאלה של רופא

בשנת תשנ"ב אמר הרבי למזכירו הרב גרונר כי אינו רואה ברור את "האותיות הקטנות שבגמרא". הרב גרונר הזמין רופא עיניים, ולאחר בדיקה בחדרו הוגדל המספר במשקפיים.

לאחר זמן אמר לו הרבי שעדיין אינו רואה בבירור כל כך. גרונר הזמין אפוא את הרופא פעם נוספת, אך זה אמר שצריכים לערוך בדיקה במכשיר שנמצא במרפאה ולא קל להביאו לחדרו של הרבי. הרופא הוסיף כי הוא מוכן לערוך את הבדיקה אצלו במרפאה בשעה שלא יהיה נוכח שם אף אחד.

ואכן כך היה: הרבי ומזכירו נסעו למרפאה, וכנהוג לפני בדיקות מעין אלו, טפטף הרופא טיפות עיניים להרחבת האישונים. לאחר מכן היה צריך להמתין כרבע שעה עד להשפעת הטיפות.

הרופא ניצל את זמן ההמתנה, והוא פנה אל הרבי וביקש רשות לשאול שאלה: "הייתכן שאחרי כל הפעילות הגדולה של חב"ד בעולם, כפי שראיתי אני בנסיעותיי, ועדיין לא בא משיח?"

הרבי חייך לעברו חיוך רחב ואמר: "זו שאלה גם אצלי, אבל כנראה עדיין נותר קצת - כאן עשה סימן בידו - למלא את הכוס, ולכן בכל הזדמנות שאני מדבר לחסידים, אני מעוררם לעשות עוד משהו". הרבי התבטא אז במילים: "איי דאנט לעט מיי חסידים סליפ" (אינני מניח לחסידים שלי לישון).