יוסף אליעזרי

אנו חולמים. אנו מתכננים תכניות, עובדים ויש לנו תקוות וציפיות עבור עצמנו ועבור יקירינו. החיים מתחילים לקבל צורה ולזרום, אפילו בצורה די צפויה מראש, לעתים.

ואז הדברים יכולים להשתנות.

חלק גדול מילדותי עוצב על ידי תכניות ואסטרטגיות. למשפחתי היו חלומות עבורי, כפי שהיו לי עבור עצמי. באתי מבית דתי, והייתי במסלול לימודי רבנות ובדרכי לסמיכתי כרב ורציתי להשתמש בכישורי המחשב שלי כדי להפיץ את היהדות.

ביולי 2005, ממש לאחר שסיימתי את שנת לימודיי השנייה בלימודי הישיבה והתחלתי קיץ ב"מרכז שליחות" – תכנית ביקורים לתלמידי רבנות של חב"ד - נסעתי מביתי באורנג' קאונטי, קליפורניה, ללטביה, המהווה סביבה שונה כל כך מן המוכר לי. התמסרתי לעבודת הסיוע לקהילה היהודית המקומית במחנה קיץ לילדים, וכן לימדתי קצת יהדות ועזרתי להם במטבח השדה.

ממש לפני טיסתי קיבלתי איזו שפעת או דלקת אחרת כלשהי. שום דבר שלא ניתן לטיפול באנטיביוטיקה – כך לפחות חשבתי בהתחלה. כשהגעתי למזרח אירופה התחלתי לחוש יותר ויותר חלש והטיפולים הרגילים לא עזרו לי. הלכתי לעשות כמה בדיקות רפואיות פשוטות. פניו של הרופא הרצינו מאוד כשאמר לי שמשהו מאוד לא בסדר ושאני חייב לחזור הביתה מיד. מנקודה זו התגלגלו הדברים מהר מאוד.

אמבולנס לקח אותי לשדה התעופה, והטיסה חזרה הייתה רק אחד מן הסיוטים הרבים שעמדתי לחוות בימים ובחודשים הבאים. הוריי אספו אותי משדה התעופה ולקחו אותי ישר לבית החולים. פחות משלוש שעות אחרי שחזרתי לארה"ב הבנתי באיזו מידה חיי – אם אחיה בכלל – עומדים להשתנות.

זיכרונות מרוממים

הזיכרון האחרון שלי לפני שנכנסתי לתרדמת היה שיחת טלפון שעשיתי לידידי היקר ביותר, שלוימה וייס.

"שלוימה, אתה יושב?"

"כן".
"שלוימה, כרגע אובחנתי כחולה בלויקמיה. אני לא בטוח מה יקרה עכשיו. אני רוצה שתלך לאוהל (מקום מנוחתו של הרבי מליובאוויטש) ותתפלל עבורי".

שלוימה עזב הכול והלך לשם מיד, יחד עם קבוצת חברים, להתפלל. זו הייתה המחווה הראשונה של טוב לב ועזרה שחוויתי במהלך החודשים הארוכים והמכאיבים שבאו לאחר מכן. (נ.ב. לאחרונה טסתי לישראל ורקדתי באושר בחתונתו של שלוימה ידידי היקר). בשבועות הבאים לא היו חסרים כאב, פחד ובלבול. עקבתי אחרי ספירות הדם כמו שחבר'ה רבים עוקבים אחר הנקודות בבייסבול, בתקווה שיגיע יום הניצחון.

בחנוכה עדיין הייתי בבית החולים. הייתי זקוק לאור הזה, לסמל ההתגברות על קשיים גדולים, סמל התקווה והניסים. כמובן שהאחראי על נושא כיבוי אש בבית החולים לא מרשה להדליק אש בחדרי החולים, מסיבות בטיחותיות. אך מלאכי אנוש פעלו מאחורי הקלעים, וסביר שהוריי הם אלה שהניעו אותם. בדצמבר 2005, בערב נר ראשון של חנוכה, הדלקתי את הנר בחנוכייה שלי בחדר בית החולים בנוכחות ארבעה דורות של משפחתי. והכל כשהמרשל בתחנת מכבי האש המקומית צופה בנו.

במהלך התקופה הזו התפתח קשר בין אבי, הרב דויד אליעזרי, מנהל חב"ד-ליובאוויטש ביורבה לינדה, וד"ר יוג'ין ספיריטוס, קצין רפואי ראשי באוניברסיטת קליפורניה במרכז הרפואי ע"ש אירווין. קשר זה הוביל לקיום שיעור תורה קבוע בבית החולים עבור אנשי הפקולטה, סטודנטים ורופאים – שיעור הממשיך להתקיים עד היום. בחדרי נחנך ספר תורה חדש והסופר הגיע לחדרי כדי לכתוב את כמה המלים הראשונות. (ספר תורה זו הושלם כמה חודשים לאחר מכן בבית חב"ד של הוריי). התקיים טקס תפילה עם קריאת הפרשה. הייתה לי עלייה לתורה, וכן לד"ר ספיריטוס. לפי מסורת חב"ד התבקש הרופא הטוב להניח תפילין. הוא עשה כן, וזאת לראשונה מאז בוקר בר המצווה שלו. אחד הרבנים העיר לו, "אתה מבין, אלוקים הוא הפועל דרך ידיך".

הפוגה קצרה

כל התהליך ארך תשעה חודשים קשים. את הטיפול הכימותרפי האחרון קיבלתי במרץ 2006. חודש לאחר מכן, ממש לפני חג הפסח, הכריז הרופא שלי שקיימת נסיגה במחלה.

חיי שבו בהדרגה למסלולם, אף שלא היה זה נטול מכשולים. לאט לאט החלמתי ולמעשה התחלתי לחשוב על עתיד מעבר לטיפול הבא, להערכה הבאה או לסיבוב התרופות הבא.

יום שישי אחד בחודש אוגוסט הלכתי לרופא שלי למעקב סדיר. אחרי שבדק את תוצאות בדיקות המעבדה, אמר לי שקיימות כמה סיבות אפשריות לחשש וכי עליי לשוב ביום השני הבא לבדיקת דם נוספת. אם התוצאות הללו תישארנה שליליות, יהיה צורך בביצוע ביופסיית מח עצם.

הלכתי ביום שני ועשיתי את בדיקת הדם. אחריה הם הרדימו אותי לביצוע הביופסיה. כשהתעוררתי, ראיתי את אמי שוכבת על הרצפה – היא התעלפה מחמת הזעזוע. ידעתי שזה חזר.

מאוחר יותר באותו יום, נכנס הרופא שלי ואישר את חששותיי הגרועים ביותר. "יוסף", כך אמר, "אני מצטער. זה חזר". חיי שבו והתהפכו על פיהם, ובנקודה הזו ידעתי שהדרך היחידה שבה אוכל להישאר בחיים תהיה למצוא אדם שמח העצם שלו בדיוק כמו שלי ולקבל השתלת מח עצם.

המלאך שלי

בבוקר הבא אשפזו אותי ב-CHOC, בית החולים לילדים באורנג' קאונטי. רופאי נכנס ובישר לי את החדשות שלהן ציפיתי יותר משנה – שמצאו לי תורם מח עצם.

נשמתי לרווחה. ידעתי כעת שאהיה בסדר. ידעתי שזה יהיה תהליך קשה מאוד, אבל ידעתי שחיי ניצלו הודות למלאך לא מוכר לי שבמקרה מח העצם שלו מתאים בדיוק לשלי.

ב-9 באוקטובר 2006 אושפזתי להשתלת מח עצם. קיבלתי עשרה ימים של כימותרפיה מן הסוג הקשה ביותר, שמטרתה להרוג את מח העצם שלך לתמיד. את חג שמחת תורה העברתי בבית החולים.

בואו ואספר לכם על החג הזה. בשמחת תורה אנו חוגגים את השלמת המחזור השנתי של קריאה בתורה. באותו חג שמחת תורה שכבתי בבית החולים והרגשתי רע מאוד, לאחר שהתחלתי את הטיפול המקדים להשתלת מח עצם. שני חברים קרובים בילו איתי את שמחת תורה, ואפילו הביאו עמם ספר תורה ישן. האחיות והצוות התייחסו לתורה בכבוד מדהים, והקצו חדר מיוחד עבורה. באותו לילה היה זה זמן להקפות. חבריי הכניסו את התורה ושרו ורקדו סביב מיטתי. אינני יכול לומר שהייתי במצב צלול לגמרי, אך יש לי זיכרון חי של שני תלמידי ישיבה הרוקדים סביב מיטתי בערב שמחת תורה, וזאת מתוך שמחה בל תתואר.

קיבלתי את התאים ב-19 באוקטובר, שלושה ליטר מח עצם מאיזה מלאך ממקום כלשהו בעולם. באותו יום בהיתי בתגית הצהובה התלויה מתיק פלסטיק שהזינה תאי מח עצם לתוך גופי ההרוס. כמה אחיות נכנסו פנימה ושרו "יום הולדת שמח", כסמל לשמחה שכולנו קיווינו שתסמן התחלה חדשה לצעיר חולה לוקימיה. משפחתי התפללה ואמרה פסוקי תהלים. בעודי יושב שם, עדיין כשרוי בערפל עקב הכימותרפיה, תהיתי מיהו האדם הזר שתרם לי את המתנה היקרה הזו. ביקשתי לראות את התגית. היה כתוב עליה, "המרכז הרפואי שניידר, ישראל". "זה ודאי המקום שממנו בא התורם", אמרתי לאבי. תקעתי את התגית מתחת לכרית שלי ונרדמתי.

אני פוגש את משה

אחרי חמישים וחמישה ימים בבידוד, וחודשים ארוכים וקשים של דלקת והחלמה, אני מרגיש עכשיו הרבה יותר טוב, תודה לא-ל, ושב בהדרגה לחיים רגילים.

שמונה עשר חודשים אחרי השתלת מח העצם, שבתי לבית החולים לילדים באורנג' קאונטי. הבאתי גם את התגית – את המפתח שלי לזהותו של התורם שלי – וכן ידיד חדש: משה פרייס, הבחור בן ה-22 שהציל את חיי.

משה לא הכיר אותי. משה לא הכיר את כל הסיפור שלי. כל שהוא ידע היה שהוא האדם היחיד בעולם המסוגל להציל את חייו של אדם מסוים. ובלי להסס אף לרגע, הוא הסכים לעבור את הניתוח המכאיב הנדרש כדי לתרום מח עצם נפגשנו לראשונה באפריל 2007. היה זה אחד הימים המדהימים ביותר בחיי. הוא אדם בלתי רגיל באמת.

במשה מצאתי ידיד לכל החיים, האדם האמיתי שמאחורי התגית, שאותה אני שומר עדיין. היא שימשה לי שמץ תקווה לכל אורך הדרך ומילאה תפקיד חשוב בחיי במהלך ההשתלה. היא ייצגה עבורי את התקווה שיום אחד אפגוש את האדם שהיה כל כך טוב ונדיב כלפיי.

להמשיך הלאה

משה התחתן לפני שנה כמעט. הוא ואשתו טובה חיים בירושלים, שם הוא לומד בישיבה שבוע לימודים מלא, בעוד טובה עובדת בתחום החינוך המיוחד. חלומי האישי להמשיך הלאה החל להתגשם לאחרונה.

לאחרונה קיבלתי הסמכה לרבנות וכן משרת מתלמד באתר chabad.org, אתר האינטרנט היהודי הגדול ביותר. אני מתכנן להרחיב את הידע שלי בעיצוב אתרים, בשיווק, בניהול פרויקטים ובתכנות. אני מקווה להתחתן ולהקים משפחה יהודית, וכן להשתמש בטכנולוגיה כדי להפיץ את היהדות. יש לי הרבה רעיונות וחלומות; כל החיים לפניי.

המחלה הפכה את חיי על פיהם. כשאובחנתי, ושוב כאשר המחלה חזרה, חשבתי שחיי הגיעו לקיצם. חוויתי אימה, כאב וסבל – ואינספור מעשים טובים. לאורך כל התהליך הזה, עמדו מאחוריי קהילתי, משפחתי וחבריי. מדי יום ביומו אני מיישם דברים חדשים שלמדתי מן החוויה שעברתי.

האתגרים שבפניהם ניצבתי היו קשים מאוד, אך הם חיזקו אותי. בכל פעם שיש לי אתגר בחיים, אני חושב על גיבורים כמו משה פרייס, שנתן מעצמו כדי להציל את חייו של אדם זר לו. אנשים כמוהו נותנים לי סיבה לחיות יום נוסף ולהתגבר על מכשולי החיים.

לכן, אני קורא לכם, כל מי שעובר זמנים קשים. קראו לכוח הפנימי שלכם, ושאבו כוח ממשפחתכם ומחבריכם. התגברו על אתגרי החיים. חלמו, חלמו בגדול, והגשימו את חלומותיכם אלו.

הכתבה באדיבות אתר בית חב"ד