שולה בריסקי, אתר בית-חב"ד

שני בחורי ישיבה נשלחו בהוראתו של הרבי מליובאוויטש לאיים האלאוטיאנים (Aleutian) שבקרבת אלסקה, ומטרתם היחידה להביא את שמחת היהדות ואורה לכל יהודים החיים שם.

מקץ שבוע של חיפושים הם לא מצאו אף לא יהודי אחד. מאוכזבים ומיואשים, עשו ניסיון אחרון בבית הספר היסודי המקומי. הם הלכו לכל כיתה ושאלו את המורה אם יש בכיתתה ילדים יהודיים וכל מורה השיב שאין שם ילדים יהודיים. הם נכנסו לכיתה האחרונה ושאלו את המורה אם יש שם ילדים יהודיים. היא ענתה מיד, "לא".

נערה שישבה מאחור הרימה את ידה. "אמא, אז אנחנו לא היהודים היחידים בעולם?!" קראה סטייסי הקטנה לאמה/למורתה.

האם הנבוכה אמרה מהר ובשקט לבחורי הישיבה שהיא תשוחח עמם אחרי השיעור.

האם והבת ישבו עם בחורי הישיבה אחר הצהריים ושוחחו. האם התוודתה שהיא לא חשה מאוד בנוח עם יהדותה ואף לא חשה נוחות לבטא אותה עם בתה, שכן שתיהן היו היהודיות היחידות על האי הזה, ונראה היה לה קל יותר פשוט להתעלם מכך. כולם שוחחו זמן מה, והבחורים עודדו אותן בחום לחקור את יהדותן. האם הביאה כמה ספרי יהדות ומזוזות, ואז היא ביקשה מן הבנים לתת כמה מלות עידוד לבת, כפי שנתנו גם לה.

בחורי הישיבה לא נפרדו לשלום מן הילדה בטרם שיתפו אותה במחשבה הבאה: "בכל רחבי העולם, נשים וילדות מכניסות את השבת בהדלקת נרות ביום שישי אחרי הצהריים, שמונה עשרה דקות לפני שקיעת השמש. אך כשהן מדליקות נרות בטרם שקיעה, ומכניסות את השבת באוסטרליה, עדיין לא הגיעה השבת לישראל, שם מתרחש הדבר שמונה שעות מאוחר יותר אז מדליקים שם את הנרות. ושבע שעות לאחר מכן מכניסות הנשים בניו-יורק את השבת, ולבסוף – בקליפורניה, ובכל העולם מדליקות הנשים נרות ומכניסות את השבת בזמנים שונים".

"האזור האחרון הוא הנקודה המרוחקת ביותר עלי אדמות, שהיא באיים האלאוטיאנים. האיים האלאוטיאנים הוא ממש המקום האחרון בכל העולם כולו שבו ניתן בכל שבת להדליק את נרות השבת! לך ולאמך יש הזדמנות כזו – להביא את אור השבת לכל האיים האלאוטיאנים!

"את, סטייסי הקטנה, תהיי גם הילדה היהודייה האחרונה בעולם כולו שתכניס את השבת עם נרות השבת שלה, ובכך תשלימי את המעגל הכביר הזה".

בדברים אלו נפרדו הבחורים לשלום מן הידידות היהודיות החדשות על האי.

סיפור זה נתן לי חומר למחשבה – בתחילה תוך ערגה מסוימת: וואוו, איזו הזדמנות לעשייה משמעותית בעולם! האם ובתה, שתי יהודיות בודדות על אי בודד, והנה יש להן הזדמנות כל כך רבת עוצמה להיות שתי הנשים היהודיות האחרונות בכל העולם כולו להדליק את נרות השבת ולהשלים את המעגל!

כמו ילדה העשויה לפעמים לשאול את אביה אם הוא אוהב אותה בדיוק כמו את אחותה, אנו עשויים לתהות לעתים כמה אלוקים אוהב ומעריך אותנו כאינדיבידואלים, בין מיליוני אחרים. מהי התשובה שנותן אב אוהב לילדתו? אין הוא מבטיח לה שוויון מוחלט, אלא משיב לה, "אהבתי לך שונה מאהבתי לאחותך. היא היחידה במינה שיש לי בכל העולם כולו, ואת היחידה במינה שיש לי בכל העולם כולו. אף אחד בעולם אינו ייחודי כמוך".

אנו עולם גדול ויפה של מיליוני נשים יהודיות המאוחדות בדמיון שבינינו – כולנו מביאות אור לעולם דרך הדלקת הנרות, תמיד בערב שבת ותמיד עם ברכה.

ועם זאת, כל אחת מאיתנו היא עולם שלם בפני עצמה, המורכב מרגשות ייחודיים, מכישרונות ומדרכי חשיבה משלה. כל אחת משרתת את אלוקים בטעם ובניחוח משלה, מתחברת, עושה, חשה וחווה בדרכים הייחודיות לה בלבד.

יש המדליקות נרות לבנים, אחרות מדליקות נרות צבעוניים.

יש הנוהגות להתפלל בעת הברכה, ואחרות מתפללות ברגעים היקרים שלאחריה.

יש הדוברות ממקום של הכרת תודה, ואחרות – ממקום של צער.

יש הדוברות בשכלן, יש הדוברות בליבן, ויש הדוברות בשניהם גם יחד.

אלוקים נכסף אלייך, לעולם היקר שהוא את, קוראת יקרה, להזמין אותו לתוך ביתך. לשוחח עמו על הכרת התודה שלך, אולי על הבלבול שלך, אפילו אכזבתך ממנו.

בשישי אחה"צ זה כשהשמש שוקעת, הוא – הקדוש ברוך הוא – מייחל ומצפה לסטייסי הקטנה, לי... לך, להדליק את נרות השבת בערב השבת, כשהוא משלים את המחזור השבועי הזה עבורך, עבור עולמך, בדרכך המיוחדת.

המעגל אינו שלם בלעדייך.

שבת שלום.