מאת הרצל קוסאשוילי, COL

הנביא יחזקאל ראה חשמל במראות הצובאות ורוח ה' נחה עליו, ואילו אני ראיתי שלשום את חשבון החשמל הדו-חודשי שארב לי בתיבת הדואר ורצתי לשקע בידיים רטובות וחשופות. כאילו שיש למי מאיתנו לאן להימלט מהחשבון המחשמל הזה, בקיץ הנורא שהקיץ עלינו לפתע בימים האחרונים.

מה גם, שלי באופן אישי, קשה להתמסר לפיתויים שהקיץ מציע: ים, בריכה ודיווש בלתי פוסק על האופניים. שכן, לבושתי ולבושת העדה הגרוזינית כולה, אינני יודע לשחות. במקרה הטוב אני נעמד על בהונותיי ומתיז מים בקוטר גדול על הסובבים אותי כתוצאה מתנועות ידיים ורגליים עילגות שמתפרשות מן הסתם כקריאה לעזרה.

גרוע מכך, אפילו לדווש על אופניים לא ניסיתי מעולם. עוד כילד, מהרגע שהבנתי שאני נדרש למצבי איזון על כלי התחבורה הדו-גלגלי הזה, ויתרתי וזנחתי את התענוג במרתפי ה"דברים שלעולם לא אעשה". לאור כל זאת ועוד, הקיץ בעבורי הוא לא יותר מאשר מטרד, טפיל ומיותר. מבחינתי, "החופש הגדול" נפל במקרה על הקיץ.

אם אצל רובכם להט הקיץ עוד איכשהו נשלט ונסבל, אצלי המצב שברירי ומסוכן עד כדי כך, שבחמישים שניות נטולות מזגן, אני עובר למצב צבירה נוזלי. ותאמינו לי שזה לא מחזה שהייתם רוצים לראות, אפילו לא כחלק מחלום רע.

בהתחלה חשבתי שאני הוזה וקודח, קודח והוזה. בהיותי מחוץ לחדר הממוזג, ככל שמצמתי יותר, נעשו עפעפיי כבדים תחת נטל אגלי הזיעה, והאנשים שסביבי נראו לי ככלבי ים מסורבלים ומיוזעים שמנסים לשווא ללכוד את זנבם. מה שנקרא, חום מטריף.

הכל באשמת המזגן הריצפתי והמיושן שבסלון ביתי שמקרר ברוורס ובמאמץ ניכר, תוך כדי השמעת חרחורים של סוס מתפגר. מה שמביא אותי בצוק העיתים, ללהטט ולהפגין בסמיכות למזגן הגוסס בלוליינות ובגמישות מפתיעה, בכדי להפיק ממנו את מירב התועלת, באמצעות השתטחות של ממש בפישוט איברים מוחלט, משל היה ציונו של הצדיק הל"ו הנסתר.

בחורף, האהוב עליי יותר מכל העונות גם יחד, נדמה שאנחנו מתכנסים בתוך עצמנו, מצטנפים ומתכווצים בשקט ובמתינות, מי במעיל, מי בצעיף ומי ברחמים העצמיים. הקיץ, משמש למעשה כמפלט רעשני לכל האגרסיות והאמוציות השליליות שהצטברו בתוכנו בתרדמת החורף הדובית.

אפשר וצריך להודות בעובדה הפשוטה שגלי החום מביאים איתם כבונוס, גלי תוקפנות ועצבים שעלולים להתפרץ ולהתלקח ברגע אחד של איבוד עשתונות. וישנם ברוך ה' הרבה רגעים והזדמנויות מפוקפקות כאלה במהלך שגרת היום אצל כל אחד ואחד מאיתנו, בעיקר על הכביש.

יתפאר ויתעלה היוצר, מטרד תעבורתי אחד כבר הורדתי מגבי השפוף, באמצעות מפת הלוויין הוירטואלית המכונה GPS. המחירים מגוחכים והתמורה באין ערוך, אני ממליץ בחום...

לא עוד: "אמרתי לך לפנות ימינה, למה אתה אף פעם לא מקשיב לי? יופי! בגללך עכשיו אנחנו נאחר לחופה/לברית/לטקס הנחת אבן הפינה/לשיגור המעבורת לחלל". תבחרו מה שתרצו, זה בסדר, כל התשובות נכונות. מהיום: "בעוד מאה מטרים פנה ימינה". ובמקרה הגרוע מכל: "מחשב מסלול מחדש, בפניה הקרובה היצמד לנתיב השמאלי ופנה שמאלה". 

פעם, בטיפשותי כי רבה, הייתי לוקח ללב, לריאות ולכל הרוחות, פקקי תנועה, מחסומים משטרתיים ושאר עיכובים בדרכים. היום, לאור ניסיוני המר ומזלי הממוזער בתחום המוטורי, למדתי להתבונן בנעשה סביבי על הכביש ברוח יותר "ספורטיבית" ואפילו משעשעת אפשר לומר. גם פקקים וגם עצבים?! המחיר גבוה מדי, לא?
הנה, רק אתמול בבוקר זימן לי הבורא כמה רגעי אימה וקורת רוח גם-יחד, בדרכי צפונה על כביש מס' 4 בואכה רעננה.

"מי נתן לך רישיון מטומטמת?" צרח הברנש המגודל והשעיר מחלון רכבו המצ'וקמק וחסר יכולת המיזוג שבו היה ספון, על הזקנה שניסתה לשווא לעבור מהנתיב השמאלי לאמצעי בכביש המהיר, במהירות של 50 קמ"ש (!) והחווה בידיו המגושמות תנועת זירוז מקפיאת דם. לרגע אחד באמת ריחמתי עליה, הפעולות שלה היו נראות יותר כתרגיל יירוט של פצצה מתוחכמת, ממש רחמים.

מילא היה מדובר בנהגת צעירה חשבתי לעצמי, שבאמת קיים סיכוי סביר לאתר את מורה הנהיגה שלה ולבצע בו שפטים, ניחא. אבל הקשישה גם ככה הייתה נראית חיוורת ומבוהלת, והמורה שלה ככל הנראה, כבר מזמן עבר לעולם שכולו טוב ונטול פקקי תנועה. חייכתי אל מול חוסר ההיגיון שבשאלה הקולנית שהנפיק ההוא גברא. בימים אחרים, אודה שגם אני הייתי חוטף את הסעיף בסיטואציה שכזו.

לא רוצה להישמע אכזרי או מנופח מחשיבות עצמית, אבל באמת שצריך להעמיד לדין נהגים מהסוג הנ"ל, בעצם... נהגות. לרוב, וסליחה על הנימה השוביניסטית שעולה מדבריי, מדובר בתופעה שקיימת אצל הנשים. גם אם אני ממש נזהר שלא להיקלע למלכודת ההכללות, מדובר בכל הנשים שעל פני האדמה.

התסמינים זהים, הנהגים והעצבים הם אלה שמתחלפים. אתה נוסע בכביש מהיר שמזמין עקיפה ועוד עקיפה ועוד עקיפה... לאחר שהמכונית כבר צברה את רוב תאוצתה, בנתיב השמאלי שאמור להיות פנוי מכל מכשול ותקלה, "מתנחל" לו רכב יד שנייה שנוצץ כמו רכב שהרגע יצא משערי היבואן. על ההגה, אישה שרכונה קדימה בדריכות קרבית ולופתת את ההגה באימה, ברטט ובזיע, כאילו מישהו מחזיק ממש ברגעים אלה מאחורי עורפה אקדח טעון.

מי שנתקל במחזה הגרוטסקי הזה, בטח מבין על מה אני מדבר. האף כל כך קרוב לשמשה הקדמית שהוא יכול לשמש כמעין ווישר פנימי לזבובים ושאר חרקים שמתגנבים בחסות החריץ הצר של החלון. מכאן, תרחיש האימה/קומי הזה רק צובר תאוצה מפחידה ומסוכנת.

כל צפירה או איתות באמצעות אור גבוה יכולים לגרום לאסון של ממש. לרוב, לאחר הצפירה הראשונה האישה מתחילה לנהל "בדיקת מערכות" משלה כשהיא מגניבה מבטים חפוזים ימינה, שמאלה, מראה מרכזית וחוזר חלילה, ברפלקס שנראה לרוב כמו עווית בלתי נשלטת.

לאחר כשלושים שניות, משהבחינה בטור הרכבים שמשתרך מאחריה ועיכלה את מצב הביש אליו נקלעה, באשמתה כמובן. היא מנסה באיטיות של צב חיגר לחזור לנתיב הימני, לא לפני שהיא גורמת לעשרים הרכבים שמאחריה להתרסק האחד בתוך השני בחריקת בלמים אימתנית. "מומחים" לדבר ינדבו שלל הסברים מלומדים לתופעה הזאת כשהם מגייסים לטובתם פסיכיאטרים וקרדיולוגים בעלי שם, פחחים מדופלמים, קציני בטיחות בתעבורה וסוכני ביטוח ערמומיים.

למה אנחנו הגברים נוהגים בנינוחות ובמצב כמעט "מאוזן" שמשדר רשלנות פושעת, ואילו הנשים לעולם ינהגו דרוכות ומפוחדות כמי שכפאן שד? ואתם יודעים מה, אני מוכן לשמוע כל הסבר למפגע הזה, ארוך ומעמיק ככל שרק יידרש, במזגן כמובן... ואולי, ביום מן הימים אפילו לקבל ולהפנים את ההבדלים המהותיים האלה. המצוקה האמיתית היא בלילות המסויטים, בהם שנתי נודדת אל עבר הקוטב הצפוני והפינגווינים המנומרים. אני לא מצליח להבין, כמה בריאות טמונה בזוועה המהבילה הזאת ובאד העולה מן הארץ ומאיים עלינו לכלותינו? ליתר דיוק, מהי בעצם המשמעות האמיתית של האיחול היהודי עתיק היומין והמופרך: "קיץ בריא"... ?