מערכת COL
|
יום ט"ז סיון ה׳תשס״ט
08.06.2009
בגיל 105, גברת פולק מספרת את סיפורה ● מיוחד
אני חשה יראת כבוד כשאני מביטה בה. לא בכל יום יש לאדם הזכות לשבת מול אישה שחייה התפרשו על פני מאה תמימה. בגיל 105, מדהים לראות כמה גב' מרים פולק צלולה ובתודעה מלאה. מבלי משים נפלטת מפי השאלה: "מהו סוד חייך הארוכים?" ● אתר 'בית-חב"ד' מפרסם את סיפורה המרתק של הגב' פולק מירושלים לסיפור המלא
הדבר הראשון שאליו אני שמה לב כשאני נכנסת לחדר הוא זקיפות קומתה. שקטה, זקופה, בשליטה, היא מקרינה שלווה. אמי הביאה אותי לכאן, למרכז לדיור מוגן רמת תמיר נווה הדר בירושלים – כדי לפגוש אישה מדהימה זו.
אני חשה יראת כבוד כשאני מביטה בה. לא בכל יום יש לאדם הזכות לשבת מול אישה שחייה התפרשו על פני מאה תמימה. בגיל 105, מדהים לראות כמה גב' מרים פולק צלולה ובתודעה מלאה. מבלי משים נפלטת מפי השאלה:
"מהו סוד חייך הארוכים?"
"אין לי סוד", היא אומרת לי. "זה רצונו של הקב"ה. הסיבה והתכלית שתיהן שלו בלבד. מהו הסוד? אינני יודעת".
דברים אלה מזכירים לצ'אריטי, המטפלת שלה, סיפור אחד.
באוגוסט של השנה שעברה, ממש לפני יום הולדתה ה-104, גב' פולק הייתה צריכה לעבור ניתוח רציני בבטן. בחדר הניתוח, ממש לפני הזרקת חומר ההרדמה, התכופף המנתח מטה לעבר גב' פולק. "זכרי", הוא אמר ברכות, "את עשויה שלא לקום משולחן הניתוחים".
גב' פולק הביטה ברופא. "זו ההחלטה שלו", אמרה והצביעה כלפי מעלה.
הרופא הניד בראשו בכובד ראש.
גב' פולק הרכינה את ראשה. "דוקטור?"
"כן?"
"אני באמת צריכה את הניתוח הזה?"
הרופא הניד בראשו לאות חיוב.
"או. קיי.", אמרה גב' פולק בהתלהבות של אדם העומד לחתוך על עיסקה מצוינת. "בו נעשה את זה".
גב' פולק מביטה בי ורמז לחיוך על שפתיה.
"יש לך קשר קרוב לאלוקים", אני מעירה. "את מדברת אליו כל היום?"
"יומם ולילה".
"מה את מבקשת?"
"אלעס גוט [שהכל יהיה טוב]. רפואה שלמה לכולם, שמחה ונחת. ... אוה, 105 דברים..."
זה מסע ארוך, חיים של מאה וחמש שנים. למרים פולק לא תמיד היה קל. "עבדתי כל חיי", היא אמרה.
צ'אריטי צוחקת. "היא עדיין עובדת. לעבוד קשה זו ההנאה שלה. ללכת מכאן ללובי זה טיול ארוך, ויש כיסא גלגלים מחוץ לחדר, אבל גב' פולק לא מוכנה להשתמש בו. היא אומרת, 'אם אשתמש בזה, אשכח איך ללכת. אני אלך כמה שאני רק יכולה'. "
"גב' פולק מציעה את מיטתה מדי בוקר", אומרת צ'אריטי. היא מתלבשת בעצמה – היא אפילו קושרת את שרוכי נעליה! מבחינתה, גילה אינו מהווה תירוץ לשחרר אפילו מעט מן המשמעת העצמית שאפיינה את כל חייה.
אותה עוצמה מנטאלית מאפיינת גם את שיחתה. גב' פולק היא התגלמות דבריו של המלך שלמה, "וחושך שפתיו משכיל" (משלי י, יט). חוכמתה היא מטפורית, ומרמזת על תהילתו של ההר – היא רבת הוד, שקטה ונוכחת.
היום מתחיל לגווע, צללי בין הערביים מסתננים דרך החלון, אך החדר רווי אהבה רבת עוצמה הזוהרת באור בהיר מקרני השמש.
נשמעת נקישה בדלת. נכנסים בתה של גברת פולק, ליליאן, ובעלה. ליליאן רוכנת כדי לחבק את אמה ולקבל ממנה חיבוק. הבת שגילה 83 היא עדיין הילדה של אימא.
ליליאן משתפת אותי בזיכרונות ילדותה. אני מאזינה מרותקת בעודה מגוללת בפניי סיפור מעורר השראה של קשיים ועוצמה, אתגרים ואמונה.
זיכרונות הילדות של ליליאן
בתחילת המאה היו הוריו של אבי – חמה וחמותה של גב' פולק – עניים מאוד. כששמעו שבאמריקה הרחובות מלאים בכסף ובזהב, יצאו למסע הארוך ל"גולדענע מדינה", ל"ארץ המוזהבת". למרבה אכזבתם גילו עד מהרה כי לא היו לא זהב ולא עבודה, במיוחד ליהודים שומרי שבת. החיים באמריקה היו קשים למהגרים הטריים בארץ נוכרייה. שהותם באמריקה נמשכה שנתיים. הם ארזו שוב את חפציהם ונסעו חזרה לעיר מולדתם שבהונגריה, כשהם מביאים עמם את שני בניהם שנולדו בינתיים.
אבי היה אחד הבנים הללו. כשעלה היטלר לשלטון בשנות ה-1930, כמה אנשים ניגשו לאבי, שכבר היה נשוי אז, וביקשו לקנות את האזרחות האמריקנית שלו. אחרי האדם השלישי שהגיע אליו עם אותה בקשה, אבי עלה על רכבת לשגרירות – נסיעה שלקחה לו יום שלם – כדי לברר מה מתרחש.
הפקיד בשגרירות זרק מבט אחד במסמכים של אבי וקרא, "עם דרכון אמריקאי – מה אתה עושה פה? צא מהארץ עוד היום!"
אבל אמא והילדים היו צריכים ויזה. לקח לה תשעה חודשים לקבל אותה. בינתיים, אבא יצא לפנינו לאמריקה למצוא עבודה ולהכין לנו דירה. עד שהוויזות האלה הגיעו, ילדה אמא ילד נוסף! עם ארבעה ילדים קטנים – אני הייתי בת חמש, התאומים היו בני שלוש התינוק בן חמישה חודשים – נסעה אמא באונייה לאמריקה, מסע שלקח שלושה חודשים.
החיים באמריקה לא היו קלים להוריי. ב-1931 לא היה הרבה כסף בגלל המיתון. אבא עבד כשוחט ולרוע המזל, באותם ימים, אולי בגלל העוני ששרר בכול, רמת הבשר הכשר הייתה נמוכה מאוד. אבא היה מלומד שהכיר היטב את חוקי הכשרות. היה לו קשה מאוד להתמודד עם מעשי המרמה שהיו מתרחשים בחנות שבה עבד והוא עזב את עבודתו. אבא לא היה חבר בהסתדרות פועלים. הוא היה שומר שבת ולא הצליח למצוא עבודה אחרת. לכן אמא נכנסה לפעולה.
היא מצאה יצרן שיצר ספוגים בצורת בעלי חיים שונים והצליחה להביא הביתה עבודה. אבא ואמא עבדו כל היום. אפילו הילדים עזרו בעבודה הזאת. לדבק היה ריח איום ולכן השארנו חלונות פתוחים. ואז החליטה אמא שהריח החזק לא בריא לנו ויצאה לחפש משהו אחר.
היא הייתה מהגרת, לא דיברה היטב את השפה, אך היא לא איבדה את עשתונותיה. היא חסכה איכשהו פרוטה לפרוטה וקנתה מכונת תפירה כדי לתפור עניבות בבית. היא הלכה מחנות לחנות כדי לחפש עבודה, כשהיא דוחפת את עגלת התינוק שלה. מכונת התפירה הנושנה רעדה ורטטה והרעישה כל כך, שהשכנים תיעבו אותנו. לבסוף לא יכלו השכנים לשאת זאת עוד והודיעו לשלטונות שאנו עובדים בבית באופן לא חוקי. יום אחד באה המשטרה לביתנו והחרימה את הסחורה.
אמא לא נבהלה. היא שמה את התינוק בעגלה ויצאה שוב בחיפושים אחר עבודה. היא מצאה פועלים שובתים מחוץ לחנות אחת – הם פוטרו מחמת מחסור בעבודה. אמא הציגה את עצמה למנהל החנות והציעה לתפור עניבות תוצרת בית עבור מחיר נמוך מאוד. הוא הסכים לכך מיד. כדי להימנע מזעמם של השובתים, יצא מנהל החנות עם אמא החוצה ושם בחשאי את החומרים בעגלת התינוק.
אמא התגעגעה מאוד למשפחתה בהונגריה. היא חלמה על לשוב הביתה. אך אז החלו להגיע החדשות מאירופה. געגועיה של אמא הפכו לפחד. ברוב דאגתה, היא חשה מרוחקת מהוריה יותר מאי פעם. משפחתה נשלחה לאושוויץ, רובם לא נשארו בחיים. אמא אמרה שהמוח האנושי לא מסוגל להבין את דרכיו של אלוקים ובדרכה הסטואית המשיכה לחיות את חייה.
אף שאמא סבלה מכאב האובדן ומן המאבק על הפרנסה, ביתנו היה תמיד מלא אושר ואהבה. הילדים היו תמיד מעורבים בכל דבר. עבדנו ביחד, אבא הקריא לנו מן העיתון, אמא תמיד הציעה מלות אהבה ועידוד, והארוחות הטעימות שבישלה הוגשו תמיד באופן נאה על השולחן באלגנטיות שהפכה לסמל המסחרי שלה.
אינטואיציה של אם
את דבריה של ליליאן ניתן להבין באופן מוחשי מאוד נוכח אמה, היושבת בחדר זה כשהיא מוקפת במשפחתה האוהבת. סביבנו ניבטים חמישה דורות של תינוקות מחייכים, מבוגרים צוחקים ופנים שמחות ממאות תמונות משפחתיות המרפדות את הקירות ומקשטות את המדפים – רבות מהן תלויות מעל ציורי שאגאל יקרים.
לצד אהבתה לחיים של גב' פולק, האווירה כאן טעונה בתחושה חודרת-כל של אהבה ודאגה לזולת. החל בשיחתה של גב' פולק דרך הסקייפ עם בנה בן השמונים משה ועם אשתו, ועד לדרך שבה ליליאן מטפלת באמה כפי שהיה אדם נוגע באבן יקרה. אכן, גב' פולק נראית כמו יהלום המשובץ בתוך הטבעת, היא משפחתה הענפה.
כאן סיפרה לי ליליאן סיפור מחמם לב על אהבת אם.
"פעם הייתי לוקחת את אמא כל שישה חודשים לקרדיולוג. הוא היה בודק אותה, מדבר על אילו תרופות צריך לקחת כדי לחזק את הלב שלה ובאלו תרופות צריך להוריד את המינון, ולאחר מכן היינו יוצאות משם. כיוון שאמא, תודה א-ל, תמיד נהנתה מבריאות טובה, הביקורים הללו אצל הרופאים היו תמיד קצרים ולעניין.
"במהלך אחד הביקורים האלה, פנתה אמא פתאום לרופא ואמרה, 'אני רוצה שתבדוק את הבת שלי'.
"הרופא הביט בי מופתע. 'את מרגישה בסדר?' הוא שאל.
"'בטח', אמרתי, מופתעת לא פחות ממנו. 'אני בסדר גמור. זה עתה שבתי מסין. טיילתי בארץ הזו משבע בבוקר ועד עשר בלילה במשך שלושה שבועות. אני בסדר.'
"הרופא הסיר את משקפיו ועל פניו הייתה שפוכה הבעת מבוכה. 'היא בסדר', אמר לאמי.
"כיוון שאמא תמיד דאגה שלא לעכב יותר מדי את שאר החולים המחכים בחדר ההמתנה, תמהתי נוכח התעקשותה של אמי.
"'דוקטור, בבקשה.' אמרה אמא בקול נמוך, בדרכה הצנועה. 'אנא דוקטור, למעני, בדוק את בתי'.
"הרופא הסכים ואני הלכתי לשולחן הבדיקות. כיוון שהרופא בדק אותי במשך פי שתיים זמן מאשר את אמי, התחלתי לדאוג. הוא שלח אותי לעשות אקו-קרדיוגרם וכמה בדיקות. לאחר כמה ימים, כשהגיעו הבדיקות, צלצל אליי הרופא וציווה עליי ללכת מיד לבית החולים.
"הרופא פגש אותי בבית החולים שערי צדק והושיב אותי לצדו. 'מה שיש לך חמור מאוד', הוא אמר. 'זו מיקסומה. האם שמעת אי פעם על אנשים המתמוטטים פתאום ברחוב בלי כל אזהרה מוקדמת? מיקסומה יכולה לגרום לכך. זהו גידול קטן בעורק הלב. צריך להסיר אותו באופן מידי.'
"בבדיקה שהתקיימה שישה שבועות לאחר הניתוח, הביע הרופא את תדהמתו. 'לא היו לך כל סימפטומים, כל תסביכים. מדוע התעקשה אמך שאבדוק אותך? שאלי אותה.'
"באתי הביתה ושאלתי את אמא את שאלתו של הרופא.
"אמא השיבה בפשטות, 'הקב"ה דחף אותי לכך'".
"אמא נתנה לי פעמיים את חיי. פעם אחת – כשנולדתי, ופעם אחת – כשהאזינה לקול הקטן שבתוכה."
אני אוספת את חפציי. הגיעה שעתי ללכת.
"אמא, תני לה את ברכתך", אומרת ליליאן.
אני יוצאת עם ברכתה של אישה בת 105 כשבלבי תזכורת רבת עוצמה על כוחה של האהבה.
אני חשה יראת כבוד כשאני מביטה בה. לא בכל יום יש לאדם הזכות לשבת מול אישה שחייה התפרשו על פני מאה תמימה. בגיל 105, מדהים לראות כמה גב' מרים פולק צלולה ובתודעה מלאה. מבלי משים נפלטת מפי השאלה:
"מהו סוד חייך הארוכים?"
"אין לי סוד", היא אומרת לי. "זה רצונו של הקב"ה. הסיבה והתכלית שתיהן שלו בלבד. מהו הסוד? אינני יודעת".
דברים אלה מזכירים לצ'אריטי, המטפלת שלה, סיפור אחד.
באוגוסט של השנה שעברה, ממש לפני יום הולדתה ה-104, גב' פולק הייתה צריכה לעבור ניתוח רציני בבטן. בחדר הניתוח, ממש לפני הזרקת חומר ההרדמה, התכופף המנתח מטה לעבר גב' פולק. "זכרי", הוא אמר ברכות, "את עשויה שלא לקום משולחן הניתוחים".
גב' פולק הביטה ברופא. "זו ההחלטה שלו", אמרה והצביעה כלפי מעלה.
הרופא הניד בראשו בכובד ראש.
גב' פולק הרכינה את ראשה. "דוקטור?"
"כן?"
"אני באמת צריכה את הניתוח הזה?"
הרופא הניד בראשו לאות חיוב.
"או. קיי.", אמרה גב' פולק בהתלהבות של אדם העומד לחתוך על עיסקה מצוינת. "בו נעשה את זה".
גב' פולק מביטה בי ורמז לחיוך על שפתיה.
"יש לך קשר קרוב לאלוקים", אני מעירה. "את מדברת אליו כל היום?"
"יומם ולילה".
"מה את מבקשת?"
"אלעס גוט [שהכל יהיה טוב]. רפואה שלמה לכולם, שמחה ונחת. ... אוה, 105 דברים..."
זה מסע ארוך, חיים של מאה וחמש שנים. למרים פולק לא תמיד היה קל. "עבדתי כל חיי", היא אמרה.
צ'אריטי צוחקת. "היא עדיין עובדת. לעבוד קשה זו ההנאה שלה. ללכת מכאן ללובי זה טיול ארוך, ויש כיסא גלגלים מחוץ לחדר, אבל גב' פולק לא מוכנה להשתמש בו. היא אומרת, 'אם אשתמש בזה, אשכח איך ללכת. אני אלך כמה שאני רק יכולה'. "
"גב' פולק מציעה את מיטתה מדי בוקר", אומרת צ'אריטי. היא מתלבשת בעצמה – היא אפילו קושרת את שרוכי נעליה! מבחינתה, גילה אינו מהווה תירוץ לשחרר אפילו מעט מן המשמעת העצמית שאפיינה את כל חייה.
אותה עוצמה מנטאלית מאפיינת גם את שיחתה. גב' פולק היא התגלמות דבריו של המלך שלמה, "וחושך שפתיו משכיל" (משלי י, יט). חוכמתה היא מטפורית, ומרמזת על תהילתו של ההר – היא רבת הוד, שקטה ונוכחת.
היום מתחיל לגווע, צללי בין הערביים מסתננים דרך החלון, אך החדר רווי אהבה רבת עוצמה הזוהרת באור בהיר מקרני השמש.
נשמעת נקישה בדלת. נכנסים בתה של גברת פולק, ליליאן, ובעלה. ליליאן רוכנת כדי לחבק את אמה ולקבל ממנה חיבוק. הבת שגילה 83 היא עדיין הילדה של אימא.
ליליאן משתפת אותי בזיכרונות ילדותה. אני מאזינה מרותקת בעודה מגוללת בפניי סיפור מעורר השראה של קשיים ועוצמה, אתגרים ואמונה.
זיכרונות הילדות של ליליאן
בתחילת המאה היו הוריו של אבי – חמה וחמותה של גב' פולק – עניים מאוד. כששמעו שבאמריקה הרחובות מלאים בכסף ובזהב, יצאו למסע הארוך ל"גולדענע מדינה", ל"ארץ המוזהבת". למרבה אכזבתם גילו עד מהרה כי לא היו לא זהב ולא עבודה, במיוחד ליהודים שומרי שבת. החיים באמריקה היו קשים למהגרים הטריים בארץ נוכרייה. שהותם באמריקה נמשכה שנתיים. הם ארזו שוב את חפציהם ונסעו חזרה לעיר מולדתם שבהונגריה, כשהם מביאים עמם את שני בניהם שנולדו בינתיים.
אבי היה אחד הבנים הללו. כשעלה היטלר לשלטון בשנות ה-1930, כמה אנשים ניגשו לאבי, שכבר היה נשוי אז, וביקשו לקנות את האזרחות האמריקנית שלו. אחרי האדם השלישי שהגיע אליו עם אותה בקשה, אבי עלה על רכבת לשגרירות – נסיעה שלקחה לו יום שלם – כדי לברר מה מתרחש.
הפקיד בשגרירות זרק מבט אחד במסמכים של אבי וקרא, "עם דרכון אמריקאי – מה אתה עושה פה? צא מהארץ עוד היום!"
אבל אמא והילדים היו צריכים ויזה. לקח לה תשעה חודשים לקבל אותה. בינתיים, אבא יצא לפנינו לאמריקה למצוא עבודה ולהכין לנו דירה. עד שהוויזות האלה הגיעו, ילדה אמא ילד נוסף! עם ארבעה ילדים קטנים – אני הייתי בת חמש, התאומים היו בני שלוש התינוק בן חמישה חודשים – נסעה אמא באונייה לאמריקה, מסע שלקח שלושה חודשים.
החיים באמריקה לא היו קלים להוריי. ב-1931 לא היה הרבה כסף בגלל המיתון. אבא עבד כשוחט ולרוע המזל, באותם ימים, אולי בגלל העוני ששרר בכול, רמת הבשר הכשר הייתה נמוכה מאוד. אבא היה מלומד שהכיר היטב את חוקי הכשרות. היה לו קשה מאוד להתמודד עם מעשי המרמה שהיו מתרחשים בחנות שבה עבד והוא עזב את עבודתו. אבא לא היה חבר בהסתדרות פועלים. הוא היה שומר שבת ולא הצליח למצוא עבודה אחרת. לכן אמא נכנסה לפעולה.
היא מצאה יצרן שיצר ספוגים בצורת בעלי חיים שונים והצליחה להביא הביתה עבודה. אבא ואמא עבדו כל היום. אפילו הילדים עזרו בעבודה הזאת. לדבק היה ריח איום ולכן השארנו חלונות פתוחים. ואז החליטה אמא שהריח החזק לא בריא לנו ויצאה לחפש משהו אחר.
היא הייתה מהגרת, לא דיברה היטב את השפה, אך היא לא איבדה את עשתונותיה. היא חסכה איכשהו פרוטה לפרוטה וקנתה מכונת תפירה כדי לתפור עניבות בבית. היא הלכה מחנות לחנות כדי לחפש עבודה, כשהיא דוחפת את עגלת התינוק שלה. מכונת התפירה הנושנה רעדה ורטטה והרעישה כל כך, שהשכנים תיעבו אותנו. לבסוף לא יכלו השכנים לשאת זאת עוד והודיעו לשלטונות שאנו עובדים בבית באופן לא חוקי. יום אחד באה המשטרה לביתנו והחרימה את הסחורה.
אמא לא נבהלה. היא שמה את התינוק בעגלה ויצאה שוב בחיפושים אחר עבודה. היא מצאה פועלים שובתים מחוץ לחנות אחת – הם פוטרו מחמת מחסור בעבודה. אמא הציגה את עצמה למנהל החנות והציעה לתפור עניבות תוצרת בית עבור מחיר נמוך מאוד. הוא הסכים לכך מיד. כדי להימנע מזעמם של השובתים, יצא מנהל החנות עם אמא החוצה ושם בחשאי את החומרים בעגלת התינוק.
אמא התגעגעה מאוד למשפחתה בהונגריה. היא חלמה על לשוב הביתה. אך אז החלו להגיע החדשות מאירופה. געגועיה של אמא הפכו לפחד. ברוב דאגתה, היא חשה מרוחקת מהוריה יותר מאי פעם. משפחתה נשלחה לאושוויץ, רובם לא נשארו בחיים. אמא אמרה שהמוח האנושי לא מסוגל להבין את דרכיו של אלוקים ובדרכה הסטואית המשיכה לחיות את חייה.
אף שאמא סבלה מכאב האובדן ומן המאבק על הפרנסה, ביתנו היה תמיד מלא אושר ואהבה. הילדים היו תמיד מעורבים בכל דבר. עבדנו ביחד, אבא הקריא לנו מן העיתון, אמא תמיד הציעה מלות אהבה ועידוד, והארוחות הטעימות שבישלה הוגשו תמיד באופן נאה על השולחן באלגנטיות שהפכה לסמל המסחרי שלה.
אינטואיציה של אם
את דבריה של ליליאן ניתן להבין באופן מוחשי מאוד נוכח אמה, היושבת בחדר זה כשהיא מוקפת במשפחתה האוהבת. סביבנו ניבטים חמישה דורות של תינוקות מחייכים, מבוגרים צוחקים ופנים שמחות ממאות תמונות משפחתיות המרפדות את הקירות ומקשטות את המדפים – רבות מהן תלויות מעל ציורי שאגאל יקרים.
לצד אהבתה לחיים של גב' פולק, האווירה כאן טעונה בתחושה חודרת-כל של אהבה ודאגה לזולת. החל בשיחתה של גב' פולק דרך הסקייפ עם בנה בן השמונים משה ועם אשתו, ועד לדרך שבה ליליאן מטפלת באמה כפי שהיה אדם נוגע באבן יקרה. אכן, גב' פולק נראית כמו יהלום המשובץ בתוך הטבעת, היא משפחתה הענפה.
כאן סיפרה לי ליליאן סיפור מחמם לב על אהבת אם.
"פעם הייתי לוקחת את אמא כל שישה חודשים לקרדיולוג. הוא היה בודק אותה, מדבר על אילו תרופות צריך לקחת כדי לחזק את הלב שלה ובאלו תרופות צריך להוריד את המינון, ולאחר מכן היינו יוצאות משם. כיוון שאמא, תודה א-ל, תמיד נהנתה מבריאות טובה, הביקורים הללו אצל הרופאים היו תמיד קצרים ולעניין.
"במהלך אחד הביקורים האלה, פנתה אמא פתאום לרופא ואמרה, 'אני רוצה שתבדוק את הבת שלי'.
"הרופא הביט בי מופתע. 'את מרגישה בסדר?' הוא שאל.
"'בטח', אמרתי, מופתעת לא פחות ממנו. 'אני בסדר גמור. זה עתה שבתי מסין. טיילתי בארץ הזו משבע בבוקר ועד עשר בלילה במשך שלושה שבועות. אני בסדר.'
"הרופא הסיר את משקפיו ועל פניו הייתה שפוכה הבעת מבוכה. 'היא בסדר', אמר לאמי.
"כיוון שאמא תמיד דאגה שלא לעכב יותר מדי את שאר החולים המחכים בחדר ההמתנה, תמהתי נוכח התעקשותה של אמי.
"'דוקטור, בבקשה.' אמרה אמא בקול נמוך, בדרכה הצנועה. 'אנא דוקטור, למעני, בדוק את בתי'.
"הרופא הסכים ואני הלכתי לשולחן הבדיקות. כיוון שהרופא בדק אותי במשך פי שתיים זמן מאשר את אמי, התחלתי לדאוג. הוא שלח אותי לעשות אקו-קרדיוגרם וכמה בדיקות. לאחר כמה ימים, כשהגיעו הבדיקות, צלצל אליי הרופא וציווה עליי ללכת מיד לבית החולים.
"הרופא פגש אותי בבית החולים שערי צדק והושיב אותי לצדו. 'מה שיש לך חמור מאוד', הוא אמר. 'זו מיקסומה. האם שמעת אי פעם על אנשים המתמוטטים פתאום ברחוב בלי כל אזהרה מוקדמת? מיקסומה יכולה לגרום לכך. זהו גידול קטן בעורק הלב. צריך להסיר אותו באופן מידי.'
"בבדיקה שהתקיימה שישה שבועות לאחר הניתוח, הביע הרופא את תדהמתו. 'לא היו לך כל סימפטומים, כל תסביכים. מדוע התעקשה אמך שאבדוק אותך? שאלי אותה.'
"באתי הביתה ושאלתי את אמא את שאלתו של הרופא.
"אמא השיבה בפשטות, 'הקב"ה דחף אותי לכך'".
"אמא נתנה לי פעמיים את חיי. פעם אחת – כשנולדתי, ופעם אחת – כשהאזינה לקול הקטן שבתוכה."
אני אוספת את חפציי. הגיעה שעתי ללכת.
"אמא, תני לה את ברכתך", אומרת ליליאן.
אני יוצאת עם ברכתה של אישה בת 105 כשבלבי תזכורת רבת עוצמה על כוחה של האהבה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
