דוד זולדן הוא חייל חב"די שהשתחרר לפני מספר שנים משירות סדיר בצה"ל, במסגרת הנח"ל החרדי. את קורותיו הוא מגולל בספר מיוחד תחת הכותרת "חרדים לגורלם" שיצא לאור בימים אלו.

ב-25 בינואר 1999, לאחר מאמצים ממושכים, נפל דבר בישראל: כשלושים נערים חרדים גויסו לצה"ל, במסגרת המאפשרת להם לשרת במסלול קרבי תוך הקפדה על אורח חייהם כחרדים.

חרדים לגורלם הוא סיפורה המרתק של הפלוגה הראשונה בגדוד הנח"ל החרדי. ספר זה בעצם מספר את סיפורם של חיילים אלמונים שפרצו דרך לנוער החרדי שבא ועוד יבוא בעקבותיהם. זהו סיפורם של חיילים אמיצים שבסך הכול ביקשו לאחוז בנשק וליטול חלק במאמץ הביטחוני אך שילמו בשל כך מחיר משפחתי וחברתי כבד מנשוא. אלו החיילים הבודדים שעמדו בגפם בחזית ובקו אש התעמולה היעילה ללא חמלה. תמונותיהם התפרסמו על גבי פשקווילים בשכונות החרדיות, הם ספגו כתובות נאצה בגרפיטי בינות לסמטאות כשחזרו הביתה עם קיטבג כבד ונשק ארוך לאחר שסיכלו פיגוע המוני בליל אמש. הם נאלצו לחוות את המלחמה שלאחר המלחמה, זו שהמתינה להם בבית, בשכונה ובתודעה. זהו סיפורם של נערים שאיבדו את כל אשר יקר היה ולא ישוב עוד לעולם.

זולדן חושף באומץ פרטים שלא נודעו עד כה על התהליך הארוך והמורכב שבו התגבש רעיון היחידה החרדית בצה"ל; על הפוליטיקאים שתמכו ועל אלה שהתחמקו; על הרבנים שהתלבטו, ועל ההורים שחששו כי על הבן המתגייס יוטל "אות קין" שיפריע לו בשידוך בבוא העת. הוא מספר על ההתמודדות הראשונה של הנערים החרדים עם החברה החילונית, על הפיתויים – ועל העמידה בהם.

חרדים לגורלם הוא ספר חובה לכל אזרח ישראלי, המאמין כי ניתן וצריך לשאוף לאחדות השורות בעם, וכי שילובם המלא של החרדים בחברה הישראלית חייב להיעשות ללא כפייה, ברגישות ובהבנה.

* * *
הפרק הראשון מתוך הספר:

הישיבה

זוכר אני, כאילו רק אתמול היה הדבר.

שבת בישיבה. זה עתה סיימנו להתפלל מנחה. שעת בין ערביים, קרני שמש אחרונות יוקדות ומרצדות נואשות, טרם שקיעה. עוד מעט ערבית.

הזמן דוחק. בעוד ארבעים דקות תשקע השמש, נתפלל תפילת ערבית ונערוך "סדר הבדלה", מעין הכרזה רשמית על יציאת השבת.

אך בטרם יופיעו שלושה כוכבים בשמים ויתחיל שבוע חדש, עלינו להספיק את ה"סדר" האחרון שיחתום את שבת קודש, הלוא הוא "סדר ניגונים".

בחורי הישיבה, חלקם הגדול בעלי אוריינטציה חברתית, נרתמים למאמץ ומרוקנים את השולחנות מכ?וסות פלסטיק עם שאריות קפה, מספרי קודש ומעלוני השבת.

העצלים שבחבורה מזיזים ספרים ממקום למקום. היסודיים יותר דואגים להחזיר ספרים למקומם ואילו המשתמטים פורשים לקרן זווית ומפטפטים על דא ועל הא, להעביר את זמן ההשתמטות מבלי להפריע לעוסקים במלאכה. השולחנות נצמדים זה לזה ונוצר מעין שולחן גדול. מפות צחורות נפרשות על העץ הכהה, בקבוקי וודקה נשלפים מהמקפיא, כוסיות קטנות נערמות. הכול ערוך ומוכן ל"סדר ניגונים".

לזר המביט מהצד ייראה הדבר כפולחן דתי מוזר. מבחינתנו, זה דבר שבשגרה, החוזר על עצמו מדי שבת בשבתו כמוהו באלפי ישיבות בארץ ובעולם.

בחלק הקדמי של השולחן המאולתר יושבים רבני הישיבה. מסביב יושבים התלמידים, כמו ישיבת ממשלה מורחבת או כמו מסיבת עיתונאים בזמן מלחמה. החלק הקדמי צפוף כתמיד, ה"זריזין מקדימין" ומי שמספיק לשריין מקום קרוב לקדמת הבמה, אשריו ואשרי חלקו, שזכה להיות במעגל הראשון במחיצת מוריו ורבותיו ולשמוע מקרוב דברי אלוקים חיים.

מרפקים, דחיפות ומכות אינם אמצעי בדרך להשגת המושב הראשון, אך כל מי שמעריך עצמו ורוצה להיות ראוי להערכה מצד אלו שראויים ומוסמכים לכך, יודע שהשקעה לזמן ארוך אינה רק בארבע אמות של הלכה. יש צורך ביחסי ציבור אישיים כדי לבנות לעצמו תדמית חיובית, לבלוט ולא להיבלע בהמון ולהיות עוד "תלמיד חכם", אחד מני רבים על פני כדור הארץ, שמתחיל ומסתיים בישיבה הקטנה והגדולה בשש שנותיו היקרות והארוכות, בחלק נכבד מתקופת שנות נעוריו היפים.

כאשר נדמו החריקות, הרעש פסק והשקט חזר, היו נושאים התלמידים מבטיהם אל עבר שורת הפיקוד הרוחנית ומחכים לאות.

הרב סוקניק הנהן בראשו, וזה היה רמז ברור מספיק לכך שאפשר להתחיל בניגון הפתיחה.

בסופו של הקטע המוזיקלי שרר שקט. הרב, בתפקיד המשפיע של הישיבה, מנחם מענדל גורביץ, החל דורש דברי חסידות, "מאמר" של הרבי מלובביץ´ מתוך פרשת השבוע. קהל המתוועדים האזין ברוב קשב ושתה בצמא את דברי הרב.

בתום דבריו פצחו החסידים בשירה אדירה, ניגון קבוע שנהוג לנגנו בתום ה"מאמר". בתום דבריו מחליפים הרבנים מבטים וכמה קטעי מילים סתומים. בתום ההתלבטות הם מהנהנים בראשם, בינם לבין עצמם, וזה סימן כי הושגה הסכמה בין הצדדים.

הרב המשפיע פותח בסיפור על גוי בשם שמיל, שהיה ראש הקוזאקים, נלחם בצאר הרוסי וביקש לכבוש את שלטון הצאר באמצעות מהפכה. שלטון הצאר סבל קשות מנחת זרועם של הקוזאקים, עד שרקם הצאר הרוסי מזימה נגד האויב מבית, ושלח לשמיל מסר של שלום עם הצעת פשרה נדיבה שקשה היה לסרב לה. שמיל, שראה בכך ניצחון ללא קרב וללא סיכון צבאו, נעתר להצעה ונפל למלכודת הדבש. בעת שרכב על סוסו, בדרך ללחיצת היד ההיסטורית, כותרו הוא וצבאו על ידי צבא הצאר. שמיל נאסר והושלך אל תוך מבצר עתיק בעל חומות גבוהות והחל לרצות שם את גזר דינו, אבל... "איי איי איי..." מתאר הרב המספר, "היה לו נשק אחד שאף אחד לא ידע עליו. היה זה ניגון שלמד בהיותו ילד. בניגון הזה יש סוד: מי ששר אותו בדבקות ובהתלהבות, לניגון יש יכולת לפעול מעל הטבע האנושי."

"ועכשיו, הקשיבו, חסידים ישרים ותמימים," ממשיך הרב, "ותבינו מהו כוחו של ניגון."

אותו גוי קוזאק אנטישמי זכר את הניגון, עצם את עיניו ושר אותו בדבקות עצומה בכל רמ"ח איבריו עד כמעט כלות הנשמה! "תשאלו: גוי עז פנים, חסר רחמים עם לב אבן, איך הוא נשבר כל כך מהר? זהו כוחו של הניגון, והוא שר כפי שרק מי ששרוי במצב כשלו יודע לפעול! בכוחות אלו, שירתו הרקיעה לשחקים. חומות הכלא נסדקו ונשברו והוא ברח לחופשי!

"הניגון הזה נקרא ´שמיל´, על שם הגוי מהסיפור. אנחנו ננגן אותו יחד באותה דבקות ונעלה אותו לקדושה..."

"רק רגע," קוטע אותו הרב סוקניק שיושב לצדו, "עוד לא אמרנו ´לחיים´! הבחור התמים קרלין, בוא הנה, אתה תהיה היום שר המשקים."

המוזג התורן ניגש למלאכה, עובר אחד אחד ומוזג כוסית ועוד כוסית של משקה חריף. מותר להגיד "לא, תודה", אך לא נהוג לסרב. אלה הם נורמה ומנהג אשר מי שאינו שותף להם אינו חסיד באמת.

"לחיים! לחיים וברכה! שנזכה לעבוד את בוראנו בשמחה! ברוך אתה ה´ אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו..." וכולם עונים אמן.

"Are we ready?" שואל בעליצות הרב ירוסלבסקי. השקט חוזר לסורו, הסנטרים מהנהנים לחיוב. מעתה תופסים את הראש בידיים, לובשים ארשת רצינות, אט אט העיניים נעצמות, הקמטים נערמים והניגון יוצא לדרך.

קשה לתאר במילים את האווירה המיוחדת, את החוויה הרוחנית שחוזרת על עצמה בכל שבת מחדש. הניגון שמתחיל שקט מתעצם, התזמורת המושרת בפי כולם יחד וכל אחד לחוד גוברת ונשמעת למרחוק.

בזמן הזה אנו מתרוממים יחדיו ומפליגים למחוזות רחוקים שיש בכוחם להשביע את נפשנו ואת הנשמה האלוקית שבנו, אותה נשמה הנקראת "הנפש השנית", לפחות לזמן מה. בעוד זמן לא רב ייפרע החוב, השמש תשקע והחיים יחזרו למסלול ימי החול עד השבת הגואלת.

יש אנשים במדינה שחיים משבת לשבת למען משחקי כדורגל. גם אנחנו חיים כך, אך למען מטרה אחרת לגמרי: להתחבר ביתר שאת אל אבינו שבשמים.

זר לא יבין זאת. בעבורנו שערי השמים נפתחים בכל פעם שאנו יוצרים הזדמנות - בעצרת תפילה, בכינוס לשם שמים או בהתוועדות עילאית. כך אנו מאמינים, וכך גם נאמין, סביר להניח, עד שנחזיר נשמתנו לבוראה.

מעטים יעזבו, ינשרו, לא ילכו בתלם, אך רובם ככולם יעמדו במטרות שהוצבו להם בישיבה, בבית, או אפילו על ידי עצמם.

הניגון עדיין בשיאו. מין תחושת אופוריה. לרגע נדמה כי אנו נמצאים בבקתת שלג בערבות רוסיה, יושבים עם הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש, טועמים טעם גן עדן, מעין עולם הבא וחיים בעולם שכולו טוב.

נדמה כי אף אחד לא רוצה לסגת ממעמד הר סיני "דזעיר אנפין".

כאן הרי עולים מעלה, מרחיקים לכת בעקבות הנשמה הזכה והטהורה, הכי רחוק שאפשר.

הניגון כבר קרב לסיומו. הטון השקט של הסוף, כמו ההתחלה, מעיד על כך.

כמו מחלום קסום ונפלא אני מתעורר, פוקח עיני, מביט סביבי ומנסה להנציח את הרגעים האחרונים של החוויה החסידית הסוריאליסטית הנצחית.

אני מעיף מבט לשמים. השקיעה בעיצומה. מראה מרהיב ועצוב שהכול מתערבב בו: עצבות השקיעה מול ניגוני סעודה שלישית, ניגונים שבדרך קבע הם נוגים ומרטיטי לב, לא כמו השירים והפיוטים של ערב שבת וסעודת שחרית, שהם מלאי שמחה עד בלי די.

הפס האדום ברקיע, המרחיק את האור מפני החושך, הולך ונהיה דק. זה הזמן לחשבון נפש בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין אבינו שבשמים.

האופל שבחוץ מתפשט בינות להרהורים על פני הפרדסים, משתקף מבעד לחלון הצר של "בית המקדש מעט" וקוטע באחת את רצף מחשבותי. הוא מסמן כי קצו של הניגון קרב ובא, אך איש בחבורה לא נבהל מאור השקיעה הדועך.

לא זו בלבד, אלא שהשירה, גם אם היא בוקעת מגרונות ניחרים, מעט צרודה ומזייפת, לא נחלשת ומרקיעה לשחקים. איש אינו נרתע מן החושך או חושש מצאת השבת, ההפך הוא הנכון. ככל שהמסך יורד, מתגברות תעצומות הנפש הפנימיות להמשיך עוד ועוד. אלמלא לוח הזמנים הצפוף של "רבניהון על תלמידיהון", הבלתי נפרד מסדר יומה של הישיבה, היינו ממשיכים גם אחרי רדת היום אל תוך הלילה, כפי שאנו נוהגים באירועים מיוחדים.

הקץ לא מאחר להגיע. עינינו נפקחות. אנו מתקשים לחזור לעצמנו אך עם מוח שליט על הלב ורגליים איתנות בקרקע, אנו מפנים מקום למציאות, וזו הלוא תמיד חזקה מהכול.