כתב וצילם: רפאל מלכא, COL

לא משנה כמה מצות אכלת בפסח, כמעט תמיד כשיבואו הימים שאחריו יתבע שוב הגוף את שלו. הנה שפעת אלרגנית תשתולל ותצא במחול מסחרר עם אבקני הפריחה ועם הרוחות החמות. הנה כאבי הפרקים שסוחטים ממך הבטחה אישית לעצמך שבפסח הבא, בלי נדר, לא צריך להשתגע כל-כך.

בין כך ובין כך וכבר אייר, שבתורת החסידות יועד הוא להיות חודש הרפואה. 'אייר' יאמרו מביני דבר הוא ראשי תיבות 'אני ה' רופאך'. אלא שבין ניסן לאייר הבדל גדול – בניסן הרפואה היא למעלה מן הטבע, ובאייר זו רפואה טבעית, בבחינת 'ורפא ירפא' (שמות כ"א, י"ט) מפני ש'ניתן רשות לרופא לרפאות' (בבא קמא פ"ה, א').

נדמה כי בציבור החרדי ישנה חשדנות מולדת בכל מה שקשור לרופאים ולרפואה. יהודי חרדי שלא עלינו ולא עליכם יזדקק לרופא ייגש למרפאה כשבכיסיו שני פתקים, על האחד כתוב 'ורפא ירפא' ועל השני כתוב 'טוב שברופאים לגיהינום' (קידושין פ"ב, א). אם באשר לרפואה הקונבנציונאלית כזה הוא המצב, לא כל שכן לגבי הרפואה הטבעית, היא הרפואה המשלימה.

אמנם עם השנים חלה מהפיכה של ממש בתחום זה, וכיום אין לך קופת חולים שלא תציע ללקוחותיה גם את האפשרות לקבל טיפול בשיטות טבעיות. הולכת וגדלה המודעות הציבורית (גם אצלנו) ליתרונותיה של רפואה זו. מה שלא רבים מהציבור החרדי יודעים זו העובדה שהרמב"ם, אותו אנחנו לומדים מעשה יום ביומו, הוא גם מאבותיה של הרפואה היהודית.

ניצלתי את תירוץ השפעת האלרגנית שהתנחלה לה בדרכי הנשימה שלי, כדי לבקר חבר ותיק – הרב ד"ר משה רפאל צרור, מייסדו ומנהלו של 'המכון לרפואה יהודית ע"ש הרמב"ם' בצפת, לקבלת ייעוץ ולשיחה על משנת הרפואה של הרמב"ם. המכון שוכן בפינת חמד של ממש בבית אבן ציורי בפסגת הר כנען, מוקף בגן מקסים ובו שלל עצים שיחים ופרחים.

תנו לי רק לשבת כאן זמן מה בצל עצי האגוז העתיקים, וכבר איני זקוק לרופאים. ועוד לחשוב שמעבר לגדר עובר כביש סואן, בו ממשיכות הבריות להתרוצץ בדרכן אל מה שיביא את האושר והשלווה לחייהם. שיהיו לי בריאים.

כשתבואו לבקר פה, אל לכם לחפש רופא בחלוק לבן, וסטטוסקופ תלוי על צווארו. את פניכם יקבל הרב משה רפאל צרור, חסיד במעיל שחור ארוך, מגבעת לראשו, וחיוך לבבי על פניו. הוא גם הדוקטור וגם הרב – ממש שניים במחיר של אחד. את הקפה לשנינו הוא מזמין למשרדו הצנוע, והשיחה קולחת.

מהו המכון לרפואה יהודית?

את המכון לרפואה יהודית הקמתי בשנת 1993 במטרה לחקור בו את משנת הבריאות של הרמב"ם, וליישם את הידע שמצטבר בו בפועל ממש. למכון כמה תחומי פעילות: מכללת הרמב"ם בה אנו מלמדים רפואה טבעית באור היהדות, בעיקר את משנת הרמב"ם. אנו שמים דגש גם על לימוד נושאים מתורת הנפש החסידית ('למרות שאינני חסיד חב"ד, אני מקושר לרבי, ומקפיד על כך שכל מי שלומד אצלנו ילמד גם תניא'). לומדים אצלנו מטפלים ואנשים שעוסקים במקצועות הרפואה והרפואה המשלימה. ניתן ללמוד קורסים קצרים או ארוכים בהתאם לצורך. בוגר המכללה זוכה לתעודה מוכרת מהאוניברסיטה לרפואה טבעית בסנטה-פה בארצות הברית.



בצפת, במרכז דיזינגוף בתל אביב ובנתיבות אנו מפעילים מרפאות רמב"ם טבעי, בהם מתקבלים אנשים לטיפול על ידי רופאים מומחים, הן ברפואה טבעית והן ברפואה מודרנית. ככלל, איננו מוותרים על הרפואה המודרנית ומשתדלים לשלבה במקומות בהם היא נדרשת ('ישנם מצבים קיצוניים בהם עדיף לחולה לקבל טיפול קונבנציונאלי, ואחר כך יעבור לטיפול טבעי').

כמו כן אנו מפעילים את מעבדות המכון בהם מפתחים רפואות טבעיות המבוססות על צמחי הרפואה של הרמב"ם, ותוספי מזון. מעבדות אלו פועלות ברישיון משרד הבריאות.

איך הגעת לעסוק בתחום הייחודי הזה?

רבי משה מחייך, ומתרווח בכסאו, נראה שהשאלה הזו מוצאת חן בעיניו, ודאי בשל הסיפור המדהים שהוא עומד לספר לי. כהקדמה הוא מודיע לי חגיגית שבעבר היו כמה שביקשו לשמוע ממנו את הסיפור שלו, ומשום מה לא יצא הדבר לפועל, מה שמוכיח שאין אדם נוגע במוכן לחברו. 'למעשה מי שסידר לי את המפגש עם הרמב"ם זה הרבי' מנחית הרב הדוקטור פשר לחיוכו.

'בשנת 1987 הגעתי ליוהנסבורג בדרום אפריקה. שם התקרבתי לקהילה החבדית במקום בראשות הרב מענדל ליפסקר. הקשר עם הקהילה שקיבלה אותי בחום הוביל אותי אט אט לשמירת תורה ומצוות. יום אחד הלכתי לעזור לחבר שפתח דוכן פלאפל ברחוב הראשי. למעשה באתי כדי ללמד אותו איך מטגנים את קציצות הפלאפל. עמדתי מאחורי הדוכן, עליו היו ערוכים הסלטים. מאחוריי על קיר בטון נמוך העמיד החבר את סיר השמן הרותח,שהברנר שלו היה מחובר בכבל אל בלוני הגז, מתחת לדוכן הסלטים.

תוך שאני מתעסק בהכנת הקציצות, דרכתי בטעות על הכבל, שמשך את סיר השמן. הסיר התהפך לכיוון שלי. כאן התרחש נס מדהים, הרגשתי שמישהו דוחף אותי בכח לכיוון הנגדי, והשמן הרותח נשפך על זרועי בלבד. מאוחר יותר שאלתי את החבר אם הוא זה שדחף אותי, להפתעתי תשובתו הייתה שלילית. אם לא די בכך, הרי שהיינו רק שנינו במקום. מי אם כן היה זה שהציל את חיי? באותם רגעים לא יכולתי לקלוט את הנס הגדול שהתרחש לי, מובן שאילו הייתה כל תכולת הסיר נשפכת על גופי, הסיפור היה מסתיים כאן.

חברי פינה אותי לבית החולים, שם התברר כי נכותי בכוויות קשות בדרגות גבוהות.דם לא הגיע לאצבעותיי ועצביי לא הגיבו לדקירות ביד. הרופא היהודי ד"ר קליין הכין אותי לניתוחים ולטיפולים ממושכים. לפני הניתוח ביקשתי מחבר שעבד במזכירות מוסדות הקהילה שישלח בשמי פקס לרבי. בבוקר שלמחרת זמן קצר לפני תחילת הניתוח הגיעה התשובה מהרבי: 'יסיר דאגה מליבו והיד החולה היא תרפא'.

את דברי הרבי הבנתי כך שהיד תרפא מאליה, והסקתי כאילו הרבי מורה לי שלא לעשות את הניתוח. יתירה מזאת, הודעתי לרופא שאני מתכוון לעזוב את בית החולים כבר באותו יום. ד"ר קליין היה בטוח שנטרפה עליי דעתי, הוא ניסה בכל דרך לשכנע אותי להיכנס לניתוח. כדי להוכיח לי עד כמה חמור מצבי לחץ על קצות אצבעותיי ודקר את כף ידי (בדיקה שגרתית במקרי כוויה לבדוק אם מגיע דם לקצות האצבעות, ועד כמה נפגעו העצבים). להפתעת שנינו התוצאות הראו שיפור ניכר בתגובה.



אני עקשן, לכן עשיתי מה שאמר לי ליבי. עזבתי את בית החולים ונסעתי לד"ר רודני אונטרשלג (שה' ישלח לו רפואה שלימה) חסיד חב"ד, משלוחי הרבי ליוהנסבורג ובעל מרפאה פרטית, אותו הכרתי עוד קודם. הודעתי לו שאני מתכוון לצאת לנופש, ולתת ליד להתרפא. מעניין שהוא לא ניסה להניא אותי מלעשות זאת, וזרם איתי בשגעונותיי. הוא הסתפק בלתת לי מספר עצות בנושאי היגיינה, ואני המשכתי בדרכי לקייפטאון, אל אחיו של הרב ליפסקר. לא יודע איך אך כשנחתתי בקייפטאון הובילו אותי רגליי למלון קולוניאלי ישן על חופו של מפרץ יפהפה. שהיתי במלון כחודש, ובכל יום שטפתי את זרועי במי המפרץ. מיותר לומר שהיד נרפאה לגמרי, ועור חדש כיסה את מקום הכוויה. בכיתי בדמעות של אושר ולא הפסקתי לברך את הרבי ולומר לו ('במצבים שונים אני מדבר עם הרבי כדבר איש אל רעהו') 'איך נכנסת לי לחיים'.

מה עם הפגישה שהרבי סידר לך עם הרמב"ם?

הרב צרור מחייך שוב. הפעם על קוצר הסבלנות שלי. הוא היה בטוח שכבר נכנסתי לאווירה שהמקום שהקים משרה. 'נקצר סיפור ארוך, בשל נסיבות שלא כאן המקום לפרטן, החלטתי שעליי לחזור לישראל. התחלתי להתעניין ברפואה והלכתי ללמוד במכללה לרפואה משלימה. לימים פתחתי בה את המגמה לרפואה יהודית והפכתי למורה מן המניין.

מהרבי למדתי את העניין של 'בכל דרכיך דעהו', על כן העמקתי במה שיש ליהדות להציע בתחום הרפואה וכמובן במשנתו הרפואית של הרמב"ם. המגמה גדלה והתלמידים רבו, ובכל זאת בחרה ההנהלה בשנת הלימודים הבאה לשבץ אותי ללמד בימי שישי. הסבריי שאני גר רחוק ('בצפת, אליה עברתי כשחזרתי לארץ') ושכאדם שומר תורה ומצוות יקשה עליי לעמוד בכך, לא מצאו אוזן קשבת. פניתי לאדמו"ר מנדבורנא, שאני מחשיב עצמי כתלמידו, והוא אמר לי בפשטות 'מה הבעיה? תעשה בית ספר משלך, ברכה והצלחה'.

מה מייחד את משנתו הרפואית של הרמב"ם?

בעיקרון ישנם ברפואה שתי גישות: גישה אחת, שהיא גם גישתו של הרמב"ם, טוענת שלאדם יש כוחות ריפוי עצמיים, וצריך לתמוך בכוחות אלו, כך שיעשו את מלאכתם. היא נקראת הרפואה הוייטליסטית. גישה שניה הנקראת הרפואה האטומיסטית מכירה רק במה שניתן לראות בעדשת המיקרוסקופ, כך שאם רואים שחסר משהו בגוף יש לספק אותו מבחוץ. לדוגמא: במחלת הסוכרת, אותה הגדיר לראשונה הרמב"ם, ישנה בעיה של ספיגה מהירה של הסוכר בדם, כיוון שהאינסולין (הורמון שתפקידו למתן את ספיגת הסוכר בדם) המופרש מן הלבלב מופרש בכמות לא מספקת. רופא המטפל בגישה האטומיסטית יזריק לחולה אינסולין ובכך יחליש עוד יותר את תיפקודו של הלבלב, לעומתו רופא המטפל בגישה הוייטליסטית (שהיא גישת הרמב"ם כזכור) יטפל בחיזוקו וריפויו של הלבלב כך שיגדיל את הפרשת האינסולין.



פן נוסף ייחודי לרמב"ם הוא העניין שנקרא היום חינוך לבריאות, או רפואה מונעת. רפואה מונעת זה נשמת אפה של הרפואה היהודית המגולמת בצווי 'ונשמרתם לנפשותיכם'. כתב הרמב"ם: 'הרפואה דרושה בכל מקום ובכל עת, לא רק בזמן המחלה, אלא [ביחוד] בעת הבריאות'. הגדיל לעשות הרמב"ם שפרט את הכלל הזה לשורה של הלכות, אותן כלל ב'משנה תורה' (ספר המדע פרק רביעי) ושהיסוד המשותף לכולן הוא ניהול אורח חיים בריא. הפיכתם של הנהגות הבריאות להלכות פסוקות, המחייבות את האדם היא גאונות בפני עצמה. אחד התחומים אותם אנו חוקרים במכון ומנסים למצוא לו פתרונות הוא העניין של הקושי בשינוי הרגלים. התוקף ההלכתי שהרמב"ם העניק לכמה ענייני בריאות מקל על הקושי הזה.

הזמן חולף, ואני מבקש עוד להספיק לבקר בגן המכון. הרב משה רפאל מוביל אותי בשבילי הגן, בין ערוגות הפול לשיחי האזוב והלבנדר. בין עצי השקד הרימון והאגוז. אנו עוצרים מידי פעם ליד אחד הצמחים, והרב קוטף כמה עלים, נותן לי להריח ומטעים אותי בטיפות מן הידע העצום שלו בכל מה שנוגע לצמחי הרפואה של הרמב"ם. 'זה האזוב, אותו מצווה המצורע לקחת יחד ענף הארז לטהרתו. הרמב"ם החשיב מאוד את הצמח הזה, הגדל בכל הארץ כמעט, בעיקר לריפויים של אנשים הסובלים מאנמיה וממחושי הבטן'.

אני קוטף כמה עלים, שיהיה, והרב משה ממשיך 'אתה רואה את השיח הזה' הוא מצביע על שיח אפרפר, זאת הלענה השיחנית. 'לענה שיחנית!?' אני חוזר שואל אחריו, 'זאת שיבה!' (עשב תה מקובל מאוד בין יהודי מרוקו). 'נכון!' הוא מאשר, 'אילו היו יודעים אנשים כמה סגולות נפלאות יש בה, היו שותים תה עם שיבה בכל יום'. הרב משה רפאל מדגיש כי אמנם חלק גדול מהצמחים הללו גדלים בשדה, אך יש צורך להכירם היטב כדי שלא לטעות בינם ובין צמחי רעל, המצויים אף הם בשדה. גם צריך לדעת מתי לקטוף את הצמח, באילו חלקים להשתמש (עלים, שורשים זרעים או פירות), ובאיזו דרך משתמשים בו. מאוחר יותר יוביל אותי הרב אל המעבדה של המכון, שם שמורות צנצנות רבות עם חלקי צמחים מיובשים, מהם מפתחים במכון תרופות שונות.

ומה יעשה מי שאינו בקי בכך?

הרב משה רפאל מחליק אצבעותיו על זקנו ושותק. אני מבין שהייתה זו שאלה מיותרת, מפני שהתשובה ברורה – מי שאינו בקי יבוא לכאן למכון לרפואה יהודית, למטרה זו בדיוק הוא הקים את המכון.