מערכת COL
|
יום כ"ד אייר ה׳תשס״ט
18.05.2009
הכי כדאי בשעת הדחק ● הרצל פינת ליובאוויטש
כשהוא חמוש במקלט רדיופוני והרבה מצב-רוח טוב, יצא הרצל קוסאשוילי למירון, לחגוג יחד עם מאות-אלפי עמך בית-ישראל ● במקום הוא נתקל בקבצנים מגוונים, נסחף למעגלים הסוערים ואפילו הציל יהודי מסכנת מוות ● כבכל שבוע, COL מגיש את הטור "הרצל פינת ליובאוויטש" ● ויש בונוס: רצועת אודיו ססגונית במיוחד לקריאה, להאזנה
מאת הרצל קוסאשוילי, COL
"אתה נוסע למירון"? נשאלתי במערכת באגביות שלא עוררה אצלי כל חשד ובשום אופן לא בישרה על הבאות. "כן, בעזרת ה', לאחר טקס הדלקת המדורה בלוד, אני אנוח קצת ואצא למירון, למה?" עניתי/שאלתי.
"יופי, קח את המיקרופון ואת מקלט השטח הרדיופוני שיש על השולחן שלך במשרד ותביא לנו כמה קולות וצלילים ממירון הלילה..."
לא שיש לי בעיה להצדיע בעת שאני נקרא לדגל, ממש לא. ניסיוני המר לימד אותי ששילוב בין פלז'ר לביזנס יוצר מוטציה נגטיבית במיוחד. ניסיתי להסביר שהמשימה שהוטלה עליי היא כמעט בלתי-אפשרית ולו בגלל העובדה שאני אמור להיסחב עם ציוד רדיופוני במהלך לילה ארוך ומבולגן, מה גם שמטרת נסיעתי האמיתית הייתה, לשטוח ולהשתטח על הציון, עד כמה שיותיר לי הזמן והמקום ברוך-הוא.
"תנסה, מה איכפת לך? קח את זה, לך תדע מה ממתין לך שם, תראה מה אתה יכול לעשות בשטח".
לצערי, חששותיי אומתו. והלילה הארוך אכן המתין לי בכיליון עיניים דואבות. זו הייתה טעות להיכנס למערבל הבטון האנושי הקרוי "ציון רשב"י", חמוש בציוד אלקטרוני יקר ושביר. אמנם יצאתי על כרעיי ועל קרבי בשלום מן הקודש, אבל ההימור הפזיז הזה עלה לי בהרבה דפיקות לב מיותרות. הן לשלומי והן לשלמות תכולתי.
האזינו לרסיסי ראיונות עם משתתפים ססגוניים במיוחד:
● לא מצליחים להאזין? לחצו כאן
אני חייב לציין למען ההגינות שהשנה, התנועה זרמה ללא מעצורים. מסתבר שאפילו האח"מים וכל אשר בשם אדמו"ר או משב"ק יכונה, וויתרו על כבודם הרם והצטופפו יחד עם כל עמך בית ישראל באוטובוסים שהוקצו עבור רבבות המתפללים שזרמו למקום ללא הרף.
בואכה קיבוץ פרוד, נפרדתי מהרכב לטובת אחד מאותם אוטובוסים חדישים ומפוארים שחנו במקום בסדר מעורר התפעלות.
"אחי, הצדיקים פה לא פראיירים, תן תרומה לרבי שמעון ותראה ישועות בעזרת הצדיק" (במלעיל). במשפט הזה, קידם את פניי "קפצן/קבצן" אחד שהיה מסולסל ושמח עד לברכיו, עם רדתי מהאוטובוס. קבלת פנים ראויה יותר ללילה שכזה לא ליכולתי לבקש לעצמי.
"האור של הצדיק הביא אותנו". ברסלבים במירון ● צילום: COL מירון
דא-עקא, בשעות דחק שכאלה, אני נוהג להשאיר את ארנקי וממוני ברכב, לאחר שהתחמשתי כמובן בסכום הכסף אותו אני מייעד לחלוקה במתחם הקבצנים הגדול בעולם. הכל לטובה מסתבר, מכיוון שהשנה התברר לי, כי הקבצנים (והם רבים מכדי לפורטם) התאגדו כגוף עסקי לכל דבר ובאפשרותם לגבות ממני מעשרות, דמאי ודמעות גם באמצעות כרטיסי האשראי שברשותי.
אותו אברך מחויך וטוב לבב, ניסה לשכנע אותי שלמרות היות רבי שמעון בר-יוחאי מופרש מענייני עולם הזה, רבי שמעון מאוד מעוניין שארתם לביסוס הישיבה האלמונית שלו בצורת הוראת קבע עם תאריך תפוגה בלתי ידוע.
בטרם הספקתי להבהיר לו את עמדתי בנדון, אכן ראיתי ישועות ובעיקר כוכבים כשדחיפה הגונה ובריאה, הדפה אותי על כל כובד משקלי, למעגל קופצים רעשני ומיוזע כששמחת עולם על ראשם ומתחת לרגליהם. לעניות דעתי, ניקר בהם החשש שאברח או אתחמק מריקוד המצווה שלא לומר ריקוד החובה הזה. אחרת אין לי הסבר לכך שהצמד מימיני ומשמאלי שהיו גבוהים ממני בראש וחצי, לפתו אותי בחוזקה והחלו למתוח את אבריי אנה ואנה. לנוכח הכאבים והנסיבות, העדפתי במקרה הזה לשתף פעולה, מאשר לסיים על אחת האלונקות שהסתובבו חופשי ובתדירות גבוהה מעל לראשי הנדחסים למתחם הציון.
בסביבות הציון אפשר היה להפנים עד כלות (הנפש) את אחת מהאמרות הידועות ביותר שקשורה עם שמו של רבי שמעון בר-יוחאי, "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק...".
למרבה הצער התברר, כי הסדר ששלט במקום היה מההיבט התעבורתי של העניין, הווי אומר, בגישה להר וממנו. בסביבות הציון הסטאטוס היה "עסקים כרגיל". גם השנה, צעקות שבר קצובות בדוגמת: "הצולה, הצולה" נשמעו כחלק אינטגראלי מהתפילה ומהמקורות.
בדלת אמות של הציון, במוקד האנדרלמוסיה ופיקוח הנפש, אני מבחין ביהודי מהביל ונוטף זיעה המנסה ליצור סביבו איזור סטרילי. אין מה לומר, באותם רגעים של התרוממות-נפש וחילוץ העצמות, המצרך הנדיר ביותר היה חמצן.
כשעדשות משקפיי מכוסות באדי קדושה וערפול מסוים אופף את מבטי המזוגג משהו, פניתי אליו בהצעת עזרה שלאחר מכן התבררה כהצלת חיים.
"הכול בסדר"? לחשתי בקול של שכיב מרע, בעוד אני זורם עם גלי ניסיונות ההשתטחות שמאחרי.
"חם לי, אני לא יכול לנשום. אתה יכול לעזור לי רגע?"
"אתה רוצה שאקרא לחובש"?
"לא אחי, התהילים נפל לי על הרצפה, אני רוצה להרים אותו..."
שנים שלא נתקלתי במעשה אומץ המגובה בפיזור דעת שכזה. ניסיתי לשכנע אותו ולדבר על ליבו שאם הוא מנסה לקחת את היוזמה המיותרת הזאת, בשנה הבאה בדיוק יחול גם יום ההילולה שלו...
"לא כדאי לך, אם אתה יורד למטה אתה נשאר שם, זה מסוכן".
כנראה שהנקודה היהודית שבו בערה עד כלות. שכן, תוך מספר שניות אני מבחין בו צולל לכיוון הרצפה בדרכו להיות גל של עצמות...
ברגע נדיר של תושייה בתוך רגעי האימה האלה, משינו אותו מהשאול כשהוא ממלמל "ה' ירחם, "ה' ירחם" (במלעיל) ונפלטנו כפגז מלוע תותח החוצה.
עולים למירון בשבוע שעבר ● צילום: COL מירון
בחוץ, צלילי ה"איסתרא בלגינא" קשקשו, שקשקו והתערבבו להם בצלילי "העיבודים המחודשים" לזמירות ופיוטי ל"ג בעומר הידועים.
כך, בעוד עור התוף שלי מנסה למצוא חזרה את דרכו מהקרסוליים לכיוון האוזניים, ובעוד מסורת השנוררות עוברת מדור לדור ומאב לבן, מצאתי את עצמי ברגעי דז'ה-וו חריפים שהזכירו לי את ה"מכבסות" המיתולוגיות ב-770, עת חיכינו לרבי שייצא לתפילות בחודשי החגים. וכן, אפילו את הקבצנים המיתולוגיים של קראון-הייטס הזכיר לי המעמד.
אם אני מוריד את מעטה הציניות והליצנות לרגע ונדרש לסכם את החוויה החד-פעמית הזאת, אני קובע חד וחלק, כי היה זה הל"ג בעומר הכי שמח ומרומם שראיתי אי-פעם. בכל זאת, מעבר לדמויות הססגוניות שכבר נטמעו בנוף הקבוע של מירון וכל מה של"ג בעומר מייצג בעבור רבים מאיתנו, היו המון רגעים חיוביים ומעוררי התפעלות.
במאהל החסידות, תמימים רציניים (לא כמוני) יושבים ולומדים חסידות עם כל דורש ומבקש, ללא כל תמורה כמובן! המסך הענק הקרין סרטי וידאו ומראות-קודש מהרבי מבלי שנרשמו התגודדויות אלימות ומיותרות סביבם, כך בכל אופן בזמן שהותי במקום.
אולם, חוויית הריקודים ללא ספק, עלתה על כולנה. אח, איזה ריקודים... מי שלא ראה אותי עשרה טפחים מעל הקרקע, לא יוכל להבין את כל הנכתב כאן. לא מיסטיקה ולא שאר ההנחות הלוגיות שמנסים "מומחים" להדביק לתופעה ההמונית והסוחפת הזו.
מדובר בקדושה בטהרתה, ככתבה וכלשונה. כך לפחות הרגשתי אני. צר לי, אבל אין לי סיומת מקורית לתיאור החוויה הזאת, משפט בנאלי ולעוס במיוחד מסכם מבחינתי את הלילה הארוך והמיוחד הזה, "אשרי עין ראתה זאת, באמת".
"אתה נוסע למירון"? נשאלתי במערכת באגביות שלא עוררה אצלי כל חשד ובשום אופן לא בישרה על הבאות. "כן, בעזרת ה', לאחר טקס הדלקת המדורה בלוד, אני אנוח קצת ואצא למירון, למה?" עניתי/שאלתי.
"יופי, קח את המיקרופון ואת מקלט השטח הרדיופוני שיש על השולחן שלך במשרד ותביא לנו כמה קולות וצלילים ממירון הלילה..."
לא שיש לי בעיה להצדיע בעת שאני נקרא לדגל, ממש לא. ניסיוני המר לימד אותי ששילוב בין פלז'ר לביזנס יוצר מוטציה נגטיבית במיוחד. ניסיתי להסביר שהמשימה שהוטלה עליי היא כמעט בלתי-אפשרית ולו בגלל העובדה שאני אמור להיסחב עם ציוד רדיופוני במהלך לילה ארוך ומבולגן, מה גם שמטרת נסיעתי האמיתית הייתה, לשטוח ולהשתטח על הציון, עד כמה שיותיר לי הזמן והמקום ברוך-הוא.
"תנסה, מה איכפת לך? קח את זה, לך תדע מה ממתין לך שם, תראה מה אתה יכול לעשות בשטח".
לצערי, חששותיי אומתו. והלילה הארוך אכן המתין לי בכיליון עיניים דואבות. זו הייתה טעות להיכנס למערבל הבטון האנושי הקרוי "ציון רשב"י", חמוש בציוד אלקטרוני יקר ושביר. אמנם יצאתי על כרעיי ועל קרבי בשלום מן הקודש, אבל ההימור הפזיז הזה עלה לי בהרבה דפיקות לב מיותרות. הן לשלומי והן לשלמות תכולתי.
האזינו לרסיסי ראיונות עם משתתפים ססגוניים במיוחד:
● לא מצליחים להאזין? לחצו כאן
אני חייב לציין למען ההגינות שהשנה, התנועה זרמה ללא מעצורים. מסתבר שאפילו האח"מים וכל אשר בשם אדמו"ר או משב"ק יכונה, וויתרו על כבודם הרם והצטופפו יחד עם כל עמך בית ישראל באוטובוסים שהוקצו עבור רבבות המתפללים שזרמו למקום ללא הרף.
בואכה קיבוץ פרוד, נפרדתי מהרכב לטובת אחד מאותם אוטובוסים חדישים ומפוארים שחנו במקום בסדר מעורר התפעלות.
"אחי, הצדיקים פה לא פראיירים, תן תרומה לרבי שמעון ותראה ישועות בעזרת הצדיק" (במלעיל). במשפט הזה, קידם את פניי "קפצן/קבצן" אחד שהיה מסולסל ושמח עד לברכיו, עם רדתי מהאוטובוס. קבלת פנים ראויה יותר ללילה שכזה לא ליכולתי לבקש לעצמי.
"האור של הצדיק הביא אותנו". ברסלבים במירון ● צילום: COL מירון
דא-עקא, בשעות דחק שכאלה, אני נוהג להשאיר את ארנקי וממוני ברכב, לאחר שהתחמשתי כמובן בסכום הכסף אותו אני מייעד לחלוקה במתחם הקבצנים הגדול בעולם. הכל לטובה מסתבר, מכיוון שהשנה התברר לי, כי הקבצנים (והם רבים מכדי לפורטם) התאגדו כגוף עסקי לכל דבר ובאפשרותם לגבות ממני מעשרות, דמאי ודמעות גם באמצעות כרטיסי האשראי שברשותי.
אותו אברך מחויך וטוב לבב, ניסה לשכנע אותי שלמרות היות רבי שמעון בר-יוחאי מופרש מענייני עולם הזה, רבי שמעון מאוד מעוניין שארתם לביסוס הישיבה האלמונית שלו בצורת הוראת קבע עם תאריך תפוגה בלתי ידוע.
בטרם הספקתי להבהיר לו את עמדתי בנדון, אכן ראיתי ישועות ובעיקר כוכבים כשדחיפה הגונה ובריאה, הדפה אותי על כל כובד משקלי, למעגל קופצים רעשני ומיוזע כששמחת עולם על ראשם ומתחת לרגליהם. לעניות דעתי, ניקר בהם החשש שאברח או אתחמק מריקוד המצווה שלא לומר ריקוד החובה הזה. אחרת אין לי הסבר לכך שהצמד מימיני ומשמאלי שהיו גבוהים ממני בראש וחצי, לפתו אותי בחוזקה והחלו למתוח את אבריי אנה ואנה. לנוכח הכאבים והנסיבות, העדפתי במקרה הזה לשתף פעולה, מאשר לסיים על אחת האלונקות שהסתובבו חופשי ובתדירות גבוהה מעל לראשי הנדחסים למתחם הציון.
בסביבות הציון אפשר היה להפנים עד כלות (הנפש) את אחת מהאמרות הידועות ביותר שקשורה עם שמו של רבי שמעון בר-יוחאי, "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק...".
למרבה הצער התברר, כי הסדר ששלט במקום היה מההיבט התעבורתי של העניין, הווי אומר, בגישה להר וממנו. בסביבות הציון הסטאטוס היה "עסקים כרגיל". גם השנה, צעקות שבר קצובות בדוגמת: "הצולה, הצולה" נשמעו כחלק אינטגראלי מהתפילה ומהמקורות.
בדלת אמות של הציון, במוקד האנדרלמוסיה ופיקוח הנפש, אני מבחין ביהודי מהביל ונוטף זיעה המנסה ליצור סביבו איזור סטרילי. אין מה לומר, באותם רגעים של התרוממות-נפש וחילוץ העצמות, המצרך הנדיר ביותר היה חמצן.
כשעדשות משקפיי מכוסות באדי קדושה וערפול מסוים אופף את מבטי המזוגג משהו, פניתי אליו בהצעת עזרה שלאחר מכן התבררה כהצלת חיים.
"הכול בסדר"? לחשתי בקול של שכיב מרע, בעוד אני זורם עם גלי ניסיונות ההשתטחות שמאחרי.
"חם לי, אני לא יכול לנשום. אתה יכול לעזור לי רגע?"
"אתה רוצה שאקרא לחובש"?
"לא אחי, התהילים נפל לי על הרצפה, אני רוצה להרים אותו..."
שנים שלא נתקלתי במעשה אומץ המגובה בפיזור דעת שכזה. ניסיתי לשכנע אותו ולדבר על ליבו שאם הוא מנסה לקחת את היוזמה המיותרת הזאת, בשנה הבאה בדיוק יחול גם יום ההילולה שלו...
"לא כדאי לך, אם אתה יורד למטה אתה נשאר שם, זה מסוכן".
כנראה שהנקודה היהודית שבו בערה עד כלות. שכן, תוך מספר שניות אני מבחין בו צולל לכיוון הרצפה בדרכו להיות גל של עצמות...
ברגע נדיר של תושייה בתוך רגעי האימה האלה, משינו אותו מהשאול כשהוא ממלמל "ה' ירחם, "ה' ירחם" (במלעיל) ונפלטנו כפגז מלוע תותח החוצה.
עולים למירון בשבוע שעבר ● צילום: COL מירון
בחוץ, צלילי ה"איסתרא בלגינא" קשקשו, שקשקו והתערבבו להם בצלילי "העיבודים המחודשים" לזמירות ופיוטי ל"ג בעומר הידועים.
כך, בעוד עור התוף שלי מנסה למצוא חזרה את דרכו מהקרסוליים לכיוון האוזניים, ובעוד מסורת השנוררות עוברת מדור לדור ומאב לבן, מצאתי את עצמי ברגעי דז'ה-וו חריפים שהזכירו לי את ה"מכבסות" המיתולוגיות ב-770, עת חיכינו לרבי שייצא לתפילות בחודשי החגים. וכן, אפילו את הקבצנים המיתולוגיים של קראון-הייטס הזכיר לי המעמד.
אם אני מוריד את מעטה הציניות והליצנות לרגע ונדרש לסכם את החוויה החד-פעמית הזאת, אני קובע חד וחלק, כי היה זה הל"ג בעומר הכי שמח ומרומם שראיתי אי-פעם. בכל זאת, מעבר לדמויות הססגוניות שכבר נטמעו בנוף הקבוע של מירון וכל מה של"ג בעומר מייצג בעבור רבים מאיתנו, היו המון רגעים חיוביים ומעוררי התפעלות.
במאהל החסידות, תמימים רציניים (לא כמוני) יושבים ולומדים חסידות עם כל דורש ומבקש, ללא כל תמורה כמובן! המסך הענק הקרין סרטי וידאו ומראות-קודש מהרבי מבלי שנרשמו התגודדויות אלימות ומיותרות סביבם, כך בכל אופן בזמן שהותי במקום.
אולם, חוויית הריקודים ללא ספק, עלתה על כולנה. אח, איזה ריקודים... מי שלא ראה אותי עשרה טפחים מעל הקרקע, לא יוכל להבין את כל הנכתב כאן. לא מיסטיקה ולא שאר ההנחות הלוגיות שמנסים "מומחים" להדביק לתופעה ההמונית והסוחפת הזו.
מדובר בקדושה בטהרתה, ככתבה וכלשונה. כך לפחות הרגשתי אני. צר לי, אבל אין לי סיומת מקורית לתיאור החוויה הזאת, משפט בנאלי ולעוס במיוחד מסכם מבחינתי את הלילה הארוך והמיוחד הזה, "אשרי עין ראתה זאת, באמת".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
