הרב מנחם מענדל ברונפמשן

מאז היווסדה, עולמה של חסידות חב"ד מורכב משני מימדים עיקריים בהם מתגדר הוא בייחודיותו: בראש ובראשונה, כמובן, החסידות. אך לא רק. לחסידות חב"ד יש גם שיטה סדורה משלה בהלכה ובמנהג – היא שיטתו של אדמו"ר הזקן (וההוספות של נשיאי חב"ד במשך הדורות), שמכונה לא בכדי "בעל התניא והשולחן-ערוך".

המהרי"ל, הגאון הצדיק הרה"ק רבי יהודה לייב מיאנאוויטש זצוקללה"ה, אחיו של רבינו הזקן ויד ימינו, היה מי שטביעות אצבעותיו בגיבוש שני מימדים אלו של חסידות חב"ד הן טביעות בל תימחקנה, בהיותו מצוי בעובי הקורה בכל היצירות הגדולות של רבינו הגדול. עמוקה הייתה מעורבותו בכל תהליכי היווצרות והתחוללות חסידות חב"ד, וכפי שמופיע בספר בית רבי: "הוא היה בן משק ביתו של רבינו ורוב ענייני רבינו היו נחתכים על פיו" (ח"א, עמ' 109). הדים למעורבות זו ניתן לשמוע גם מרסיסי מידע שמפוזרים בהמוניהם ברחבי ספרו שארית יהודה, שיצא לאור זה עתה מחדש בהוצאה מאירת עיניים ומשובבת נפש.

כפי שהעיד עליו אדמו"ר הצמח צדק, רבי יהודה לייב היה בעל הוראה מופלג, ומכל סוגיה וסוגיה אותה היה לומד, גם העמוקה ביותר, היה מפיק מכל סברה וסברה פסקי הלכה הנוגעים למעשה. מלבד בקיאותו הנפלאה בכל ארבעה חלקי השולחן-ערוך עם פרטי הדינים ומקורם בש"ס בבלי ירושלמי, ראשונים ואחרונים – היה גם מחדש נפלא, פוסק יצירתי, בהנמקות גאוניות.

בנוסף לסגולותיו האישיות כגדול בתורה וכפוסק יצירתי פורה, המהרי"ל שימש במשולש תפקידים: "העורך הראשי" של תורת אחיו רבינו הזקן, בעל השמועה החשוב והמוסמך ביותר של הוראותיו, תורותיו ואמרותיו ומ"ראשי הישיבה" לטובי תלמידי החכמים הגאונים שפעלה תחת עינו הפקוחה של רבינו הזקן.

בתפקיד העורך הראשי של תורת רבינו הזקן: כ"ק אדמו"ר הזקן מיעט בכתיבת דרושיו ומאמריו. הוא כתב בעצמו את חיבוריו תניא ושלחן ערוך, תשובות ואגרות, וגם מספר קטן של דרושים. לעומת זאת, הרבה אדמו"ר הזקן באמירת דרושים, אותם לא היה כותב, אלא המובחרים שבשומעים היו מעלים אותם על הכתב. רשימות אלו נקראות שהועלו על גבי הנייר מכונים בשם "הנחות". ראש וראשון לכותבי ה"הנחות" הוא המהרי"ל. על כך מספר כ"ק אדמו"ר ה"צמח-צדק" באחת מתשובותיו (מילואים, ח"ד, סי' קמב): "אדמו"ר [הזקן] נ"ע, דרשותיו היה כותב אחיו הרי"ל ז"ל, והוא [כ"ק אדמו"ר הזקן] היה משלם לו, להפיצם בישראל לכל השומעים".

ואכן, אדמו"ר הצמח צדק מודיע בשער הספר תורה אור: "ועל פי ציווי כ"ק אדמו"ר [הזקן] נ"ע כתבם [אחיו המהרי"ל] כתיבה תמה ומאושרה, ורובם סדרם [מהרי"ל] לפני אחיו אדמו"ר [הזקן] נ"ע, והוא הגיה אותם בכבודו ובעצמו בכתבו ובלשונו".
[אגב: מכתבי יד קודש אלו - הנחות המהרי"ל שעם הגהות כ"ק אדמו"ר הזקן - לא הגיעו לידינו אלא שני דפים מהדרוש של ש"פ וארא תקנ"ד, הידוע בשם "דער פרומער וארא"].

על עוצמת מעמדו ועל רום סמכותו באשר לכתבי רבינו הזקן, מעידים דברי רבינו הזקן עצמו. באותם ימים היה כל חסיד מעתיק בעצמו, או קונה מאחד הסופרים המעתיקים, את הדרושים מתוך כתבי המהרי"ל או מכתבי שאר כותבי ה"הנחות". מטבע הדברים, באופן כזה של תפוצת הדרושים חלו שיבושים רבים בנוסחם ובהעתקתם מפעם לפעם. בכדי למנוע שיבושים ככל שניתן, כותב כ"ק אדמו"ר הזקן ב"תקנות דלאזניא" (אגרות קודש אדה"ז, אגרת מב) את הדברים הבאים: "כל הנערים הנוסעים למחננו מהיום והלאה יביאו עמהם הכתבים והעתקות מד"ח [מדברי חסידות] חדשים גם ישנים, ואפילו ההעתקות מד"ח שכתב אחי נ"י, להיות כי רבה בהם השיבושים העצומים, וכל אחד ואחד יכרוך כתבים שלו, ויכתוב שמו על הכרך, וימסור ליד אחי נ"י ויגיה אותם, בצירוף מגיהים אחרים דקהלתנו דוקא בהשגחת אחי עליהם להגיה, ואח"כ יוחזר לכל אחד ואחד הכתבים שלו".

החיבור השני של כ"ק אדמו"ר הזקן שרבו העתקותיו בכתבי יד הוא הספר שולחן-ערוך, כפי שאנו נוכחים לדעת מ"הקדמת הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל", בה הם כותבים כי גוף כתב יד קודש של החיבור הזה נשרף "ולא נותר כי אם ההעתקות המפוזרים אצל התלמידים אחת הנה ואחת הנה". אם כן, גם באשר לשלחן ערוך היו באותה תקופה העתקות המהלכות בין אנ"ש. כתבי יד אלו לא נשתמרו אחרי הדפסת השלחן ערוך, מלבד כרך אחד (כת"י 238), רובו ככולו כתי"ק של המהרי"ל, וחלקו כתבי יד מעתיקים אחרים. נכללו בו העתקת סימנים רבים משולחן-ערוך חלק אורח חיים ויורה דעה וההלכות שבסידור, ויש בו גם סימנים רבים בכתי"ק מהרי"ל מהדורה אחרת של השולחן-ערוך, שעדיין לא נתבררה מהותה אל נכון. [מתוך כתב-היד הזה נדפסו (בהוספות להוצאת תשמ"ה ואילך) השלמות לשו"ע אדמו"ר הזקן].

ואכן, שולחן-ערוך רבינו שנדפס על ידי בניו, הוגה על ידי המהרי"ל, כפי שכותב אדמו"ר האמצעי בהקדמתו לשוע"ר.

לפנינו אפוא מתגלמת דמותו של המהרי"ל כעורך הראשי המוסמך האחראי על כתיבת, הגהת ובמידה מסוימת גם להפצת תורת רבינו הזקן, לא רק בענייני ודרושי החסידות אלא גם בנוגע לענייני ההלכה (השולחן-ערוך).

בתפקיד "בעל השמועה": תפקיד מרכזי נוסף בעולם חסידות חב"ד מילא המהרי"ל – ה"פרשן", ה"מסביר" ו"בעל השמועה", המעביר דברים שבעל פה מפי אדמו"ר הזקן, הוראות ואמרות, המסביר את הדברים שלא הובנו כהלכה וכדומה. כך, לדוגמה, "פעם בשנות נשיאותו הראשונות אמר רבינו הזקן ברבים: 'צריכים לחיות עם הזמן'.

צעירי החסידים שאלו את זקני החסידים לכוונת רבינו הזקן באמרה זו, וזקני החסידים התדיינו בדבר. כעבור שנים אמנם אדמו"ר האמצעי הסביר אמרה זו בסגנונו ברוחב הבינה, אבל בשעת מעשה כאשר אדמו"ר הזקן אמר את האמרה, גדולי החסידים התייגעו רבות על מנת להבינה. הדברים התבררו על ידי המהרי"ל, שכוונת רבינו הזקן הייתה לחיות עם פרשת השבוע, פרשת היום מפרשת השבוע" (ספר השיחות תש"ב, עמ' 29), וכהנה רבות. בספר שארית יהודה מפוזרים דוגמאות רבות להתגלמות זו בפעילות המהרי"ל, וחלקן יוצגו להלן.

בתפקיד "ראש הישיבה": בשנת תקל"ו ייסד אדמו"ר הזקן מרכז לימוד, והופץ כרוז שאברכים הסמוכים על שולחן אבותיהם או חותניהם יכולים לבוא לליאזני למשך כמה חודשים לקבל סדר בלימוד, ואכסניה ומזון תספק הקהילה בהתאם להוראת הרב. כולם חשבו שגם בליאזני יהיה סדר לימוד עצמאי, אך לא כך היה הדבר. רבינו הזקן קבע: חובת לימוד גמרא בעיון, חבורה חבורה (המתפלגות בהתאם לכשרונות), בעניין אחד; חובת לימוד למיגרס; זמן קבוע פעמיים בשבוע להרצאת השאלות והקושיות של כל אחד; חובת לימוד הלכה בעיון בסדר מיוחד לא פחות משעתיים בכל יום. המהרי"ל מונה לאחראי על סדר לימוד ההלכה בעיון. גם בתקופה שלאחר מכן, כאשר הוקמו ה"חדרים" המפורסמים - כפי שכונו בתי המדרש המיוחדים שהקים רבינו הזקן לתלמידי החכמים הגאונים שלמדו בצילא דמהימנותא - שימש המהרי"ל (יחד עם שני אחיו הנוספים של אדמו"ר הזקן: הרה"ק רבי מרדכי והרה"ק רבי משה) כאחד מראשי הישיבה. על כך ניתן לקרוא באריכות בספר התולדות אדמו"ר הזקן, ח"ב, עמ' 381 ואילך.

סמכותו ההלכתית

דמותו התורנית והחסידותית של המהרי"ל כפי שתוארה ברשימה הקצרה והבלתי ממצה בעליל דלעיל, מבצבצת בתוך ספרו: "שארית יהודה", שהוא בעיקרו ורובו ככולו שאלות ותשובות בנוגע לענייני הלכה חמורים ביותר שהתייעצו עמו (הרבה מהתשובות נכתבו לאחר פטירת אדמו"ר הזקן).

סמכותו ההלכתית בקרב חסידי חב"ד הייתה בלא ספק סמכות עליונה במעלה. די לעיין בהפניות שבמפתחות לשו"ת הצמח צדק בערכו, בכדי להבחין במקורות רבים בהן נשען אדמו"ר הצמח צדק בעינים עצומות על המהרי"ל, והמפורסמות אינן צריכות ראייה. כך, לדוגמה, אדמו"ר הצמח צדק הפנה למהרי"ל שאלה בנוגע למי שנימול כראוי והעור כיסה שוב את העטרה, והמהרי"ל השיב תשובה ארוכה ומנומקת (יו"ד, סי' יד, עמ' רטז ואילך). הצמח צדק הגיב בכמה שאלות והשגות, ואת דבריו הוא מסיים כך: "ועל זה הנני כשואל מלפני הדרת כת"ר גם עתה שיבאר בתוספת ביאור. ומכל מקום למעשה הנני סומך על דברי כ"ת יורה יורה כי מי לנו גדול כו'". ובאמת, הרבה מהשאלות בהן דן המהרי"ל, נשלחו אליו על ידי הצמח צדק.

גם אדמו"ר האמצעי היה מפנה אליו שאלות בהלכה. כך כותב המהרי"ל לגאון החסיד רבי ברוך מרדכי איטיגנא נ"ע מבברויסק: "על דבר השאלה ששלח לכבוד מר בר אחאי שי'. מאפס הפנאי שאינו מופנה מכל צד, צוה לי לעיין רבא במילתא ולכתוב לו מה שהעלתה מצודת שכלי ואשר אני זוכר מכבוד רבינו הגאון אחמו"ר זצללה"ה נ"ע" (אבהע"ז, סי' יז, עמ' שפו).

וממקום אחר אנו יכולים לשמוע עד כמה הייתה נעלית סמכותו, ולהיכן גבה שיעור קומתו. היה זה כאשר התעורר ויכוח חמור בעיר רוגטשוב אודות השוחט, היו שטענו כי הוא מוציא טריפות תחת ידו, אבל מצד שני רווחה הטענה כי מוציאים לעז במזיד על שוחט ירא שמים בגלל שהם עוינים אותו. הגאון החסיד רבי יששכר בער הורביץ נ"ע, שלימים היה הרב של ליובאוויטש, כותב למהרי"ל כי אדמו"ר האמצעי אינו בביתו ולכן אין ביכולתם לשאול אותו. "אך מי אנחנו שנכניס ראשינו בזה ולסמוך על עצמינו ולהחזיר? ולכן הסכימו אנ"ש דפה קהלתינו, אף המנגדים על [...] לבקש את כת"ר שימחול ויבוא תיכף ומיד במכי"ק על פאצט המוקדם לפה, לחוות דעתו דעת עליון ודעת תורה בזה, ואז לא יהיה פתחון גם למעט המנגדים מאנשי עירינו בזה" (יו"ד, סי' ב, עמ' קפב).

מנושאי הספר

נושאי הספר מגוונים, וכאמור הם כוללים סוגיות הלכתיות חמורות ביותר. אגב: מתוך השאלות והמעשיות המובאות בספר זה, יש בכוחנו להתוודע מעט לאורחות החיים הקשים כל כך באותה תקופה (מקרה מזעזע מתואר באבן העזר, סי' מח, עמ' תקנה).

בתשובה ארוכה (או"ח סי' ב) נדונה שאלת קטוע יד ימין לגבי דיני איטר (הנחת תפילין וכדומה). השאלה היא כאשר קטוע היד מעיד על תחושתו שידו הימנית היא החזקה, אלא שמאחר שכף יד קטועה, אין הוא יכול לתפקד אלא ביד שמאל. וכאן מתגלע הספק: מצד אחד תפקודו של אדם זה היא ביד שמאל, ואם כן היד הימנית היא יד כהה ויש להניח עליה את התפילין. מצד שני, מבחינת הכוח, ידו הימנית חזקה יותר, ואז אין היא יד כהה. בתחילה המהרי"ל מצדד, "דלא אזלינן בתר כוח לחוד אלא אם כן שהוא כך בפועל גם כן שעושה בה כל מעשיו, אבל מה שהוא בכוח ולא בפועל לא מהני לקרותה יד ימין". אבל לאורך התשובה הוא דן ומפלפל, תוך העלאת סוגיות הלכתיות שונות ממרחבי הש"ס והפוסקים ראשונים ואחרונים אודות מעמדה של הקטיעה: האם בכלל יד קטועה נחשבת לגבי הנידונים ההלכתיים כיד. למסקנה, כך נראה, דעת המהרי"ל היא שעליו להניח תפילין על יד שמאל (כעת נותרה השאלה הטכנית: כיצד הוא יניח את התפילין, אם ידו קטועה?).

המעניין הוא, ש"התשובה נכתבה בקשר לבנו בכורו של אדמו"ר הצמח צדק נ"ע, כ"ק הרב ברוך שלום נ"ע" (כפי שמצוין במהדורה החדשה, עמו' צו, הערה א).

והנה דוגמה הלכתית מובהקת, בה בוקעת גם עובדת היותו "בעל השמועה", המסביר והמפרש הכי מוסמך של אחיו אדמו"ר הזקן. מהדברים דלהלן ניתן להבחין לא רק בעובדת היותו "בעל שמועה", אלא גם אופנה ומהותה של מסירת דברי אדמו"ר הזקן שבעל פה באמצעותו (שלא נאמרו בצורה מגובשת ומוקפדת כחטיבה שלימה של הוראות והסברים, אלא זעיר כאן וזעיר שם).

לפניו הגיעה שאלה בנוגע לתקנת אדמו"ר הזקן למכור את החמץ ב"ערב קבלן" דווקא: "בעניין השאלה דשאילנא קדמוהי, בנוסח שטר מכירת חמץ שיסד רבינו רשכבה"ג אחמו"ר ז"ל נ"ע, שלא מצאו אנשי חיל ידיהם להבין קריצת ורמיזת הקדמתו במה שכתב, דמה שנהגו לכתוב 'והמותר זקפתי עליו במלוה' אינו מועיל לגדולי הראשונים ז"ל, וישוטטו אנה ואנה לבקש דברי הראשונים ולא ימצאו. וקיימתי בעצמי להשיב מפני הכבוד, שלא יהיו דברי רבינו אחמו"ר ז"ל כספר החתום. עם היות שאני לא שמעתי רק דרך רמז וראשי פרקים, ואין להעלות על הכתב, ובפרט לפני חכמים וסופרים וגדולים חקרי לב של עיר גדולה לאלוקים, כי אם דברים ברורים כשמלה... אשר שמעה אזני מפי קודשו ותבן שמץ מנהו לפי מיעוט הבנת שכלי, ומה גם שסמכתי על כבוד רופמעכ"ת שהעיד עליהם שיריבים עליהם דברי רבינו ז"ל עד לאחת – לזאת די להם בפתח כחודה של מחט... ויבררו את האוכל כו', ואת הטוב יקבלו בשם רבינו ז"ל ויאמרו שהדברים ראוים למי שאמרם, ומה שיהיה בעיניהם מוקצה מן הדעת יתלו החסרון בי אני הכותב ובמיעוט הבנתי, אולי לא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל..." (או"ח סי' י, עמ' קל). לאחר מכן הוא הולך ומפרט ומסביר את שיטת אדמו"ר הזקן כפי שהיא מתבררת ומתחוורת יפה בדברי הראשונים.

כאן אנו רואים את דייקנותו והקפדתו בדברי אחיו, רבינו הזקן, וזהירותו להבהיר ולהודיע כאשר חשש שמא מערב הוא מדעתו האישית בתוך הדברים אותם מוסר בשם אחיו.

עוד בעניין מכירת חמץ הוא מוסיף ומסביר את מנהגו להוסיף ולבצע בעת המכירה גם קניין חליפין, לאור פסיקת רבינו הזקן שקבע קניין אגב במכירת חמץ. אכן, יש אומרים שאין קניין אגב קונה באינו יהודי, אבל למרות זאת התקין אדמו"ר הזקן לעשותו ל"יתר שאת". העצה הפרקטית של המהרי"ל היא לקחת מהנכרי כלי בתורת חליפין שנמצא אצלו, ולומר לו שהוא לוקח את החפץ ברגע זה "בשביל קניין בלבד על פי דת שלנו. ואחר כך רשאי להחזיר לו". אחרת, הנכרי אינו יודע מה המשמעות של הפעולה, שהרי אין הוא יודע מהו קניין סודר (סי' יא, עמ' קלה).

ה"הסכמה" לסידור רבינו הזקן: אחד מהפרסומים היותר מפורסמים של המהרי"ל הוא "הסכמתו" לסידור רבינו הזקן. בפרסום זה המהרי"ל מוסר מידע אודות מה שאמר לו רבינו הזקן על דיוק הסידור ועל ניקודו. מכאן ערכה של תעודה זו שלא תסולא מפז, בהיותה עדות ממקור ישיר על הסידור והרבה ניתן ללמוד ממנה .

בין הדברים כותב המהרי"ל: "מלבד שבירר וליבן הנוסח על פי כונה הרצויה להאר"י ז"ל, עוד זאת דרש במשפט להעמיד על פי דקדוק אמת. כי אף שאינו שוה לכל נפש, ולמי שלא הורגל מנעוריו מבלבל כוונתו בתפילה ובדיעבד יצא אפילו לא דקדק באותיות קריאת שמע כידוע, מכל מקום לכתחילה ודאי טוב להרגיל מנעוריו או שלא בשעת התפילה. כי מצוה גדולה גם בנגלה ומכל שכן בנסתר כידוע, שהאותיות והנקודות שהאדם מוציא מפיו עושין פרי למעלה...".

לאידך גיסא, אחרי השמעת החשיבות של הדקדוק בתפילה, מוסיף המהרי"ל משמו של רבינו הזקן עוד נקודה עיקרית: "ולא פנה אל רהבים המדקדקים אחרונים שתקעו עצמן יותר מדאי בדקדוק המלות לקלקל הקריאה כמעט שממשיך לבטל הכונה. ובפירוש שמיע ליה מיניה דמר ששמע בשם כו' שהלעיג עלך המדקדקים האחרונים... [ה]גורמים להשכיח ענין עיקר התפילה שצריכה להיות בכוונה" (סי' יט, עמ' קנט-קס).

ניתן להתוודע מכאן לשיטה הממוצעת של אדמו"ר הזקן באשר לדקדוק בתפילה: להשתדל להקפיד, אבל "לא להשתגע", לא לעקר את התפילה ולהופכה מעבודת הלב למלאכת עקימת השפתיים בהגייה נכונה של רפוי ודגש מבלי הבט כלל בתוכן התיבות ובמשמעותן. אולי ניתן למשוך קו משווה בין דברים אלו, לבין בעיה אחרת שמתעוררת בתקופתנו אנו, עת רבים מאחינו בית ישראל שבים לצור מחצבתם ברוך ה' כן ירבו.

ההגייה הנהוגה אצלם מאז נולדו היא בדרך כלל ההגייה הספרדית, הנוהגת היום בלשון העברית המודרנית. אמנם, רבים חפצים להתפלל בהגיית לשון הקודש הנהוגה מקדמת דנא ומקדישים בכך יגיעה ומאמץ. כתוצאה ממאמץ זה להתפלל בהגיית לשון הקודש נובעות שתי מכשלות: היווצרות שיבושים והגייה מקוטעת לחצאים כשמילה אחת נאמרת בהגייה כזו והשנייה בהגייה אחרת (הרבי אכן הדגיש כי בעניין סוג ההברה אין להקפיד, אך יש להקפיד שהתפילה תיאמר בהברה אחת – אגרות קודש, ח"כ, עמ' טז; רסא). בנוסף, נוצרות גם אותן בעיות עליהן מדבר המהרי"ל: הכוונה בתפילה נעלמת, ועיקר ההשקעה מכוונת כלפי עניין שולי ביחס למהות המרכזית של העבודה שבלב .

שמועה הלכתית חשובה נוספת שנשמעת מפי המהרי"ל, נוגעת להלכות שיעורים ומדות. בשו"ע אדמו"ר הזקן כתב את גודל השיעורים לפי שיטת הרמב"ם, שאגודל הוא שבע שעורות. על כל כותב המהרי"ל: "שמעתי מפי קודשו שחזר בו". בשולחנו, רבינו פסק "לפי פשט לשון הרמב"ם שהגודל הוא שבע שעורות, אבל אין חכם כבעל הניסיון – ש[אדמו"ר הזקן] מדד בעצמו בהרבה גודלים של הרבה בני אדם גדולים ובינונים ואין הגודל מחזיק אלא כששה שעורות". כלומר, אדמו"ר הזקן הקטין את גודל שיעור אגודל (ובמילא גם את שיעור הרביעית התלוי במידת האצבע, ואת שיעור המקווה התלוי במידת האמה). אנו רואים כאן אפוא פסיקת ההלכה הנסמכת על בדיקה יסודית ב"שטח". ובאמת, המהרי"ל ממשיך בדבריו לספר על המשך הבדיקה שרבינו הזקן ציווה עליו לבצע, ועל אופן ביצועה (יו"ד סי' יא, עמ' רה).

סוגיות רבות נוספות נוגעות בהלכות הנוגעות לפסיקתו המיוחדת של אדמו"ר הזקן, דוגמת הסכינים המלוטשים (יו"ד סי' יט, עמ' רמא), הלכות נידה ואחרות. תשובה הלכתית מעניינת אחרת נכתבה בנוגע לתפילת כוהנים על ציונו של אדמו"ר הזקן (יו"ד סי' מא, עמ' רצב).

חלק נכבד ביותר מהספר דן בסוגיות חמורות בדיני אבן העזר. אופי אותה תקופה יצר מצב שבימינו אינו מחזה שכיח כלל, של עגינות עקב אי היוודע מקום הימצאות הבעל.
דוגמה: הפעם האחרונה בה נראה ר' יצחק שו"ב, היה בלונו במלון בווילנא. באותו לילה לן באותו מלון גוי אחד, ובאותו היום בו נעלמו עקבותיו של ר' יצחק – נמצאו מעותיו של ר' יצחק בכליו של אותו הגוי. היהודים בסביבה "כולם גמרו בדעתם בהחלט" שהגויים יודעים כי הרגו את ר' יצחק, והם משתיקים את הדבר מאת היהודים מאימת הצבא – (אבהע"ז, סי' כב, עמ' ת).

דוגמה נוספת: כמה יהודים שהוצרכו לנסוע ממקום למקום, שכרו בעל עגלה זול שהמתין להם כמה ימים באופן נדיר למדיי. בסופו של דבר הם אכן נסעו עם בעל עגלה זה – אך לא הגיעו ליעדם ונעלמו עקבותיהם. אחר כך נודע שבעל העגלה הוא רוצח ידוע, וכנראה כל הנסיעה תוכננה על מנת להורגם. כעבור תקופה אכן נמצאו גופות באותה דרך, אך לא ניתן היה לזהותן (סי' כח, עמ' תכט).

בכל התשובות הללו מצוים דיונים הלכתיים נרחבים, החושפים בקיאות ועמקנות מבהילות בש"ס ובפוסקים, ראשונים ואחרונים.

הלכה חשובה נוספת שהמהרי"ל מוסר לנו, נוגעת לאחד העניינים החמורים שבהלכות אישות: כאשר האשה טוענת - נאנסתי. במסקנת דיונו הקצר, כותב המהרי"ל: "מכל הלין טעמא אין להחמיר כלל... ובטוח אני במעלתו שכשיעיין בעניינה בעין חמלה וחנינה ובהשקפה לטובה ישמע חכם ויוסיף לקח בכחא דהיתרא דעדיף. ובפרט באשה זו שיש לה בנים וכו', ומזקנים נתבונן כמה דיואות נשתפכו וכמה קולמוסין נשתברו בכמה תשובות ראשונים ואחרונים למצוא פתח תקווה להתיר אשה לבעלה. גם רבינו הגאון אור עולם אחמו"ר זצללה"ה נבג"מ נתלבט הרבה בתשובת המתחלת ע"ד האמתלא אשר לא נתקבלה, אף שהיה שם הרבה צדדים לאיסור...". (אבהע"ז, סי' מז, עמ' תקנד).

כאן באמת ניתן לראות את כוח פסיקתו: היכולת לא רק להחמיר על צד הספק כדי להיות "מכוסה" מכל צד ופינה, אלא גם להיות מודע למצב הנידון על דקויותיו ומשמעויותיו ולכוח היצירה של הפוסק המסוגל למצוא פתח של תקווה במצבים כל כך טעונים כנידון אשה האומרת נאנסתי.

אחת התשובות העוסקת בעניין פנים-חב"די נכתבה לרבי אהרון הלוי מסטרושלע, שאחרי פטירת אדמו"ר הזקן הקים חצר בפני עצמה. בתשובה זו הוא כותב לר"א אודות האיסור ההלכתי שהוא עובר בהקמת החצר - של תלמיד אל יורה בפני רבו אלא אם כן נוטל רשות מרבו, ומבאר מדוע במקרה ההוא דין זה חל גם אחר פטירת הרב. כאן מופיעה התשובה רק בחלקה, אודותיה מסופר כי "בעת ההתחלקות שנעשה אחר פטירת רבינו נ"ע בין בנו אדמו"ר האמצעי נ"ע עם תלמידו הרה"ק משטראשיעליע עמד הוא לימין צדקו של בן אחיו הנ"ל וכתב מכתב חזק להרא"ה נ"ע בתוכחת מגולה מאהמ"ס [מאהבה מסותרת], והרבה שם להפליג בגדולת בן אחיו אדמו"ר מה ששמע בעצמו מפי מר אחיו רבינו הקדוש נ"ע" (בית רבי, ח"א, עמ' 110).

המהדורה החדשה

המהדורה החדשה של הספר שארית יהודה, על מלאכת עריכתה הופקד המומחה הגאון החסיד ר' שלום בער לוין שי', בהמשך לסידרת שולחן ערוך רבינו הזקן שההדיר ברוב פאר והדר, הריהי כמו הפצעת שחר חדש. ראשית כל במקצועיותה: נאספו כל השאלות והתשובות ההלכתיות הקיימות אותן נשאל ועליהן השיב המהרי"ל. התווספו הערות והפניות רבות, שפעמים מבהירות עד מאוד את העניינים הנידונים, וכוללות ציוני מראי מקום מצוינים. כמו כן, בראשית כל תשובה מופיע בהערות סיכומה ותוכנה של התשובה – רעיון מבריק שמסייע ומקל רבות לעיין בגוף הדברים. נערכו מפתחות מפורטים (מפתחות עניינים, מאמרי חז"ל, ספרים [מדהים להיווכח בגיוון הספרים הרחב!] ואנשים). שנית, בהדרה וביופייה החיצוני: הספר כולו מאיר עיניים (בתבנית המהדורה החדשה של השולחן-ערוך), בגופן נאה על גבי נייר משובח. תפוחי זהב במשכיות זהב!

ומילה על האכסניה: יש הוצאות ויש הוצאות. ברוך ה' מפעלו של הרבי בהקמת ושיכלול ההוצאה לאור הרשמית "קה"ת" הולך ומשגשג. זוהי הוצאה המשתבחת בטובי ובמומחי הכותבים בתחומם, המבצעים מלאכה נהדרת איכותית ומקצועית בהוצאת לאור כתבי וספרי רבותינו נשיאנו, והיא עומדת בשורה הראשונה ובמקום הנכבד ביותר בספרות התורנית. מעבר לכך, זוהי הוצאה פורה ביותר. במקרה הזה, הכמות בלא ספק אינה באה על חשבון האיכות. קורת רוחו של הוד כ"ק אדמו"ר זי"ע בוודאי גדולה היא עד מאוד, ואין לנו אלא לחזק ידי העושים במלאכה לבל תרפינה, ושיוסיפו אומץ להרבות עוד ועוד בעבודה קדושה וחשובה זו.