שמואל בקר, שעה טובה

בשנת 97', לפני 12 שנה בדיוק, זעזע הסיפור הזה את מדינת ישראל כולה. היה זה מרד האסירים הגדול בתולדות המדינה, מרד שעוד רבות יסופר וידובר בו. 19 אסירי הכלא הצבאי 'כלא 6' – שהיה ידוע אז לשמצה ביחסו לחיילים האסירים ששהו בו – התנפלו על הסוהרים, קשרו וכלאו אותם בחדר-האוכל של בית-הכלא, כשהם דורשים בתמורה לשחרורם את הטבת תנאיהם, ומרימים את כל שרשרת הפיקוד הצבאית על הרגליים.

אסירי 'כלא 6' הפכו את ההירארכיה הפנימית בכלא למשך 25 שעות. מעל ליממה בה עצרה מדינה שלימה את נשימתה, כוחות הביטחון ואכיפת החוק נכנסו להלם קרב, ומפקדי הכלא לא ידעו את נפשם. שנים ארוכות אחרי אותו 'מרד-אסירים' נחקרו פרטיו לעומק; איך קרה שקבוצת אסירים הצליחה להפוך את היוצרות ולהשתלט על סוהריהם ולעשות בבית-הכלא כבשלהם, ומה בדיוק קרה שם בעת אותה השתלטות.

יונתן טואף, או כפי שהוא מכונה בפי חבריו – יוני, היה אחד הסוהרים הקשוחים ביותר שהיו אז ב'כלא 6'. כיום, גם מי שהכיר אותו היטב מאותה תקופה, יתקשה לזהות אותו – זוג פאות עבותות משתלשלות משני צידי לחייו וכיפה ענקית מעטרת את ראשו, אמרותיו של רבי נחמן מ'ספר המידות' שגורות על פיו, והוא מנהל אורח-חיים חרדי.

אבל אז זה היה אחרת. מבין כל הסוהרים שנשבו במרד האסירים ב'כלא 6', היה גורלו של יונתן טואף המסוכן משל כולם. מפקדי הכלא חששו לחייו מפחד נקמתם של האסירים, באחד הסוהרים שהיו שנואים עליהם ביותר. השבוע, 12 שנים לאחר אותה יממה מתוחה, כאשר כלי-התקשורת כולם הצמידו את היד לדופק ועקבו בדריכות אחר המתרחש בתוככי 'כלא 6', שבנו עם יוני לאותם רגעי אימה, ההרגשה בשעות הקשות, מה שהוביל בעצם לאותו מרד, וכיצד הוא השפיע על חייו לאחר-מכן.

מחלקת 'הבודדים'

"'כלא 6' הוא כלא שבו נמצאת מחלקה המיועדת לחיילים שנאסרו על עבירות קשות", מסביר לי יוני. לא הרי מאסרו של חייל שאיחר ביום-יומיים לשוב לבסיס, או שנתפס משתמש בטלפון סלולארי בעת השמירה, כהרי חייל שעבר עבירות חמורות, עליהן היה נכנס לכלא גם אם לא היה בשירות הצבא, ועונשו על אחת כמה וכמה חמור כאשר הוא משרת בצבא. או אז הוא נשפט בכלא-צבאי, העונש שמוטל עליו חמור שבעתיים, והוא משלם בריבית דריבית על ביזוי הסמל הצבאי שאותו הוא עדיין עונד".

בתוך 'כלא שש' ישנם מספר אגפים: יש את פלוגה א', בה מרצים את עונשם חיילים שעונשם פחות מ- 28 יום, לרוב על עבירות משמעת, איחורים או עבירה כל-שהיא על חוקי הצבא. במתחם פלוגה ב' ב'כלא 6' ממתינים עלמי"ם – עצורים ללא משפט, ובעצם, חיילים חבושים שמחכים יום או יומיים עד למשפטם לפני מפקד ראשי שיגזור את דינם. תנאיהם של הראשונים נחשבים די משופרים, הם עוסקים בעבודות קלות ובשמירה, ורשאים לשוחח בטלפון מדי-יום.



ויש גם את פלוגה ג'. כאן בתוככי המתחם השמור ביותר ב'כלא 6', מרצים את עונשם אסירים שנשפטו לתקופה של מעל 28 יום. לרוב, האסירים הללו מחולקים לשתי קבוצות עיקריות: אלו המרצים עונש של חצי שנה פלוס-מינוס, ואלה שמרצים עונש של מעל לשנה, העתידים לעבור לכלא-אזרחי לאחר תקופה של שנה בכלא-הצבאי. בתוך פלוגה ג' נמצאת המחלקה הקשה מכולם, המכונה, כמה סימבולי, 'מחלקת בודדים'. זו היא מחלקת האסירים 'המסוכנים' – כאן רובצים האסירים הבעייתיים, אלה שעברו עבירות חמורות ובמשפטם הצבאי נגזר עליהם להיות בבידוד משאר האסירים. אלו האסירים שכמעט אינם באים במגע עם כלואים אחרים, ולמעט יציאה אחת ביום לאור השמש, הם אינם זוכים לקשר עם העולם הסובב אותם.

על כל אלה מופקדים הסוהרים, המחולקים גם הם לרמות שונות, כפי שמסביר לי יונתן באריכות. ישנו הסגל הפיקודי המורכב מקצינים בכירים בדרגה, עד למפקד הכלא עצמו שהוא קצין בדרגת סגן-אלוף. וישנם הסוהרים בפועל – לרוב חיילים במהלך שירותם הסדיר שהופקדו מטעם אגף כוח-אדם בצה"ל לפיקוח על האסירים ב'כלא 6', הפועל לצידו של 'כלא 4', שנחשב אז לכלא מאובטח וקפדני יותר.

יחסם של הסוהרים לאסירים בכלא זה נע בין 'מכבד פחות' ל'מכבד עוד פחות'. האסירים שמרצים כאן את עונשם לא נהנים מזכויות יתר, ולהיפך – במקרים רבים הם אף סובלים מיחס בלתי הולם של צוות הסוהרים. לאסירים כמעט ואין למי לפנות ואת כעסם הם מפנים כלפי עצמם או כלפי חבריהם. או לעתים – מתפרצים, כפי שקרה במרד הזה.

חורים בגודל חתיכות במבה

אני שואל את יונתן על היחס המשפיל שהיה קיים אז בבית-הכלא כלפי חלק מן האסירים. "תראה", הוא מנסה להסביר, "בית-כלא הוא מקום לא חינוכי כלל. זה לא כמו ערי-המקלט בתורה אליהם היה נס רוצח, או העבדות בתורה של גנב אצל האדון לו הוא חייב כסף. 'כלא 6' הוא כלא בו האסיר נמצא בחברת אסירים כמוהו, עבריינים מועדים שכלל לא מתחרטים על העבירות שעברו, ולעתים דווקא גאים בהן. בינם לבין עצמם יש מעמדות על-פי גודל הפשע שהם ביצעו.

"גם לסוהרים הם מתייחסים בזלזול, האסירים מעדיפים שלא נטריד ונטרטר אותם. תן להם לשבת כל היום בתא, רגל על רגל, ולא מעניין אותם שום דבר חוץ מזה. אבל בגלל שזהו כלא צבאי ויש שם כללים ומסדרים, הם מפתחים שנאה כלפי הסוהרים והסוהרים מצידם מפתחים יחס קשה לאסירים".

בפועל, מה שקורה בכלא נשאר בתוכו, ואין לאסירים כל הזדמנות להביע את מחאתם כלפי היחס הנוקשה. בעדויות שמסרו מפקדי-הכלא לאחר אותו מרד מפורסם, הם מספרים על היחס הגרוע אותו קיבלו האסירים מידי הסוהרים, ומכים על חטא שלא הבחינו בעובדות אלו קודם לכן. "נוצר מצב", סיפר מפקד הכלא ששימש בתפקיד בתקופת מרד האסירים, סנ"צ במילואים שלמה בן-עמי, "שבו האסיר חוטף מכות על לא עוול בכפו. נניח, אני כקצין נכנס לתא האסיר, מדבר איתו ומורה לו הוראות, וכשאני מסתובב לצאת, מעניק לו הסוהר שאיתי כמה בעיטות הגונות, סתם כך".
הסוהרים הצעירים, שאינם תמיד בעלי מידות תרומיות או רחמנים יתר-על-המידה, יודעים את המצב הנחיתי בו נמצא האסיר, מצב שבו אין מי שיתייחס אליו וזכויותיו כמעט ואינן קיימות, ומנצלים אותו – נותנים מכות על ימין ועל שמאל, מקללים ופוגעים באסיר, שלפני היותו אסיר הוא, מה לעשות, גם בן-אדם.


בית-כלא הוא מקום לא חינוכי כלל.
זה לא כמו ערי-המקלט בתורה אליהם
היה נס רוצח, או העבדות בתורה של
גנב אצל האדון לו הוא חייב כסף.
'כלא 6' הוא כלא בו האסיר נמצא
בחברת אסירים כמוהו, עבריינים
מועדים שכלל לא מתחרטים על
העבירות שעברו, ולעתים דווקא
גאים בהן"

"באותה תקופה", ממשיך יונתן לשחזר, "התגבשה בכלא קבוצת אסירים ילידי ברית-המועצות שישבו על פשעים חמורים. התגבשות של קבוצה כזו היתה נורת אזהרה בעבורנו הסוהרים, אבל אנחנו לא ייחסנו לה חשיבות. אותה קבוצה רוסית היתה מורכבת מאסירים 'קשים' כהגדרת הכלא. חלקם ריצו עונש על עבירות רצח וחלקם על עבירות אחרות. בחיי בית-הכלא, כשיש לך קבוצה, אתה שורד, והם גיבשו לעצמם קבוצה".

ראש הקבוצה, הדמות הדומיננטית בה ומי שפיקד על המרד היה גדעון מרטין, חייל צנחנים יליד ברית-המועצות שעתיד היה לרצות עונש של ארבע שנות מאסר, במהלכן היה אמור לעבור לכלא-אזרחי. מרטין, המתנשא בגובהו אל-על, הוא איש כריזמטי יותר מכל אדם ממוצע. סביבו תמיד היתה מתלכדת חבורה, בין אם זה בבית-הספר, בצבא, בפנימייה שבה התגורר במהלך שירותו הצבאי, או בבית הכלא, ובעצם, בכל מקום.

את החבורה שהיתה מתגודדת סביבו הוא היה גורר אחריו, וככל הנראה, לא תמיד באופן חיובי. גם ב'כלא 6' היה ידוע מרטין, כאחד שלו השפעה על האסירים. בקבוצה שגיבש – 'קבוצת הרוסים' כמו שמכנה אותה יונתן טואף, הוא היה תמיד זה שאומר את המילה האחרונה וזה שעל-פיו יישק כל דבר, מהפרט הקטן ועד המבצע הגדול. הוא שלט בקבוצת האסירים שלטון ללא מיצרים, וכאשר החליט להוביל אותם למרד, הם צייתו לו, כתלמידים אחר רבם.

בראיון שהעניק גדעון מרטין לערוץ 2, הוא מספר על התנאים בכלא בימי טרום המרד, ועל התעללויות הסוהרים שלדבריו עברו כל גבול. "היו בתאים המבודדים חורים קטנים כאלה", מספר מרטין, "והסוהרים היו נהנים להחדיר דרכם חתיכות במבה קטנות, שרק היו מגרות את תאבונם של האסירים. היינו חוטפים מכות על ימין ועל שמאל, כאילו אנחנו לא בני אדם – ואין למי להתלונן. אתה אסיר אז אין לך זכויות, וזכותם של הסוהרים להתנהג אליך איך שיחפצו. זה לא דרך, היינו חייבים לעשות משהו שיעצור את זה אחת ולתמיד. משם הגיע הרעיון של המרד".

משהו בהסתודדויות הדאיג אותי...

חייו של אסיר בכלא רגיל לא קלים כלל וכלל. שעות ארוכות הוא יושב עם עצמו בתא כשהוא חסר תעסוקה. בכל יום הוא יכול לראות את אור השמש רק לזמן קצר, וכל האנשים עימם הוא בא במגע הם אסירים קשי-יום כמוהו, או לחילופין, סוהרים קשוחים. קשים הרבה יותר הם החיים בכלא-צבאי, תחת שיפוטם של חיילים שאפילו אינם סוהרים בעלי הכשרה. כל בוקר ישנו מסדר, ותנאי האסיר הם בעצם תנאים של חייל בצבא, למרות שהוא אינו אלא אסיר צבאי. על כל זה באות ההתעללויות מצד הסוהרים, שכלל לא מתעניינים במצבו ובהרגשותיו, מבחינתם הוא עוד אסיר עם מספר סידורי-צבאי, והם מתנהגים אליו משל היה רכוש הצבא. ארגוני זכויות-אדם עוד לא פעלו אז בישראל בצורה משמעותית, ובתוככי הכלא הצבאי לא היה מי שישמע את זעקת האסיר, שחטא אמנם, אך לא נשפט להתעללות מתמדת מצד צוות הסוהרים.

טבעי הדבר שמרד כזה יפרוץ. המציאות הקשה בה היו נתונים האסירים גרמה להם להבין שאם לא ייקחו את החוק לידיים, אף-אחד אחר לא ידאג להם, והם ימשיכו לסבול בתוככי התאים הצרים של 'כלא 6'. וכשקיימת בתוך הכלא דמות של מנהיג כמו גדעון מרטין, צנחן גבוה ומרשים רהוט-שפה ואינטליגנט עם מוח חריף, שיודע לתכנן את המרד לפרטי פרטיו – המרד הוא כמעט עובדה מוגמרת. נשאר רק לארגן את הפרטים האחרונים, והפרטים אכן התארגנו. מפה לאוזן ובשמועות סתר התארגנה לה 'הקבוצה הרוסית' בראשותו של מרטין למרד הגדול, כשהם מתכננים את הדרך לבצע אותו, את השעה ואת העיתוי עד לפרטים הקטנים. כל זאת בעוד צוות הסוהרים כלל לא מעלה על דעתו על מה שמתרחש בתוככי תאי 'מחלקת הבודדים'.



יונתן טואף שחוזר לימים ההם, נזכר כי מספר ימים קודם לכן שם לב שמשהו קורה. הוא גם שיתף את אביו במחשבותיו – משהו בהסתודדויות האסירים ובצורה שבה הם הסתכלו עליו, גרם לו לחשוב שאולי הם מתכננים איזו תוכנית. על המרד הגדול שהיה בסוף, איש לא חשב, אך משהו במה שקורה עם 'החבורה הרוסית' הדאיג אותו. כנראה שאת יתר חבריו הסוהרים העניין לא הדאיג והם המשיכו לנהוג עם האסירים כרגיל – להוציא ולהכניס, לבעוט ולהציק, בלי להדק את השמירה או לבצע את השיטה העתיקה מכל, הפרד בין האסירים השונים ומשול בהם.

את יום המרד יזכרו גדעון מרטין האסיר, יונתן הסוהר ובן-עמי מפקד הכלא, לשנים רבות. בעת ארוחת-הצהריים, בחדר האוכל המשותף של האסירים 'הקשים' שבפלוגה ג', 19 איש במספר, התחיל המרד. האסירים השתלטו בקלות על שני המד"כים – מדריכי הכלא, ששהו עימם בחדר-האוכל וכפתו אותם עם הפנים לקיר.

אחד האסירים נשלח לקרוא לסמל, יונתן טואף, כשהוא מספר לו שבפנים ישנו פצוע. טואף נכנס לחדר-האוכל וראה את אחד האסירים יושב בחוץ. הוא סימן לו לשוב מיד לתאו, אבל אז התנפלו עליו שבעת האסירים, כשהם משיבים לו במכות ובחבטות, וקושרים אותו היטב. אחד הקצינים שנכנס, נשבה גם הוא בידיהם. הוא ביקש מהם שלא יקשרו אותו והוא יציית לדבריהם, כדי שתיחסך ממנו מנת הסבל. האסירים נעתרו לו, כיבדו אותו ולא קשרוהו.

עיתונאי נכנס לתוך השטח המבוצר

עכשיו הושלמה ההשתלטות. בכל האמצעים שהיו בידיהם חסמו האסירים את דלת המחלקה כדי למנוע פריצה של כוחות המשטרה והצבא אל הכלא. הם הגיפו את הדלת ופנו לשלב הבא – פרסום המרד וההשתלטות ופרסום דרישותיהם בכלי התקשורת. אחד האסירים, שמונה כאחראי על התחום הזה, הרים טלפון לכתב ערוץ 2, הוא סיפר לו בקצרה על המרד והזמין אותו לתוככי הכלא.

במחלקת החדשות של ערוץ 2 קיבלו את הידיעה בהלם. השתלטות אסירים צבאיים על אחד מבתי-הכלא הגדולים של הצבא, היתה עניין שאף-אחד לא האמין שיקרה. הכתב שהוזעק למקום לא הבחין במאום. השטח היה שקט, הכל רגוע ונראה היה שלא מתרחש משהו שונה במיוחד. הכתב צלצל למספר הטלפון ממנו קיבל את ההודעה. היה זה טלפון ציבורי, שמוקם בתוככי הכלא, והאסיר שענה לו חזר על הידיעה אודות ההשתלטות, והוסיף, כי רצונם של מארגני המרד הוא להקריא את דרישותיהם מעל גבי מסכי התקשורת.



תוך שעות ספורות נמלא כל אזור 'כלא 6' וסביבותיו בכוחות ביטחון, כתבים, צלמים ונציגי כלי-התקשורת, כמו גם קרובי-משפחתם של הסוהרים השבויים בידי האסירים שהגיעו לאזור. הלחץ והפחד שלטו בכל, אף-אחד לא ניסה לחשוב, למה מסוגלים אותם אסירים.


בקבוצה שגיבש – 'קבוצת הרוסים'
כמו שמכנה אותה יונתן טואף, הוא
היה תמיד זה שאומר את המילה
האחרונה וזה שעל-פיו יישק כל דבר,
מהפרט הקטן ועד המבצע הגדול.
הוא שלט בקבוצת האסירים שלטון
ללא מיצרים, וכאשר החליט להוביל
אותם למרד, הם צייתו לו, כתלמידים
אחר רבם"

יונתן טואף מתקשה לחזור לאותם רגעים, והם עבורו טראומה בלתי נשכחת. "בגלל שידעתי שמדובר בחבורה שחלקה יושבת על עבירות רצח ועבירות חמורות אחרות, ידעתי שאין להם ערך לחיי אדם ופחדתי שיהרגו אותי או שיפצעו אותי קשה. אלו אנשים חסרי גבולות שמסוגלים בניד עפעף לעשות מה שעולה בדעתם. הם גררו אותי לצינוק שכבר שנים ארוכות לא היה בשירות הצבא, קשרו אותי היטב, ואחד מהם אמר שהוא מגיע כדי להרוג אותי.

אמרתי לו 'נראה אם יש לך אומץ לרדת כדי לריב איתי, למרות שאני עם ידיים קשורות'. בסופו של דבר אותו אסיר לא העיז לרדת. הוא הלך להביא צינור מים והחל להתיז עלי בזרנוק חזק. כעבור כמה רגעים הגיע המנהיג שלהם, גדעון מרטין, וביקש מהם לחדול". גם מפקד הכלא, סנ"צ במילואים שלמה בן-עמי מספר שהפחד העיקרי של מפקדי-הכלא היה שמא ירצחו את יונתן טואף, שהיה אחד הסוהרים הקשוחים ביותר בכלא.

איך הרגשת באותם רגעים?

"שיגעון, תחושה של שיגעון. לא ידעתי מה לחשוב, חבורה של אסירים שעד לפני רגע הייתי אני זה שפיקד עליהם ועכשיו הם ככה משתלטים עלי. יש כמה רגעים משמעותיים בחיים, וזה היה אחד מהם. מרוב פחד מהאסירים שהיו קבוצה כל-כך מאורגנת, כמעט כמו 'מאפיה'. המנהיג שלהם בא ואמר שהם רוצים לחתום הסכם עם הצבא, אז אמרתי לו שיעזוב את זה, כי בלאו-הכי אף-אחד לא יכבד את ההסכם שחותמים איתו. 'כדאי לך לשחרר אותנו לפני שהמרד יתפרסם, ואז תסבול בכלא הרבה יותר', אמרתי לו".

באותם רגעים עברו בך רגעים של חרטה על היחס שלך ושל הסוהרים האחרים לאסירים?

"אני חושב שמה שגרם למרד לא היתה ההתנהגות של הסוהרים כלפיהם. לא זו היתה הסיבה. פשוט, אלו שארגנו את המרד היו כאלה שנגזר עליהם לרצות עונש של יותר משנה, וזה בהכרח אומר מעבר לכלא אזרחי, עניין אותו הם לא הסכימו להעלות על דעתם. למרות שהם היו אסירים, הם ראו ערך בעובדה שהם עדיין חיילים. בגלל זה הם פרצו במרד, בכדי להכריח את הצבא להתחייב בפניהם שלא יעבירו אותם לכלא אזרחי. כל שאר הטענות לא היו באמת".

ההסכם לא מכובד

כוחות הימ"מ שהקיפו את הכלא היו חמושים באש חיה. הוראה קצרה ממפקד הכלא והכוחות היו מסתערים על מתחם בית-הכלא ומשחררים את הסוהרים הכלואים. בפיקוד הכלא החליטו לנקוט בגישה מתונה יותר. הם שעו לדרישות האסירים והכניסו לכלא את כתב החדשות של ערוץ 2, כדי שהלה ישדר את דרישותיהם.

מפקדי הכלא מציינים עד היום שהדרישות לא היו מוגזמות כלל וכלל, הם פחדו שהבקשות יכללו סעיפים בהם הצבא יתבקש לשחרר אותם וכדומה, אך הופתעו לגלות את הבקשות הצנועות – הפסקת האלימות, המשך שהייה בכלא-צבאי והבטחה לפיה לא יישפטו על ביצוע המרד הנוכחי.

מפקד הכלא נעתר, ועל מסמך שהוציא אליו גדעון מרטין הוא הוסיף את חתימת ידו. אחר 25 שעות לחוצות עבור הסוהרים, שלטונות הצבא, בני-המשפחות, וגם עבור האסירים עצמם, המרד תם. האסירים שחררו את אחרוני הסוהרים הכלואים ושבו לתאיהם בכוחות-עצמם. הסיפור הכה גלים בכל רחבי הארץ. מבחינת האסירים היה השיא כאשר שלטונות הכלא ומפקדי הצבא לא כיבדו את ההסכם, כך בפשיטות. התחייבות שאותה חשבו האסירים שהשיגו באמצעות המרד, פרחה לה כאילו לא היתה, והאסירים נשפטו על ביצוע ותכנון המרד.

עד היום משוכנע יונתן טואף כי לא אלימות הסוהרים היא זאת שגרמה למרד. היה זה הרצון להשתחרר מכבלי הכלא האזרחי, רצון שלא עלה בידם. "ממה ששמעתי מהקצינה שטיפלה באירוע, חלק גדול מהאסירים הללו הם חולים בנפשם, מטורפים. ייתכן והמנהיג שלהם הוא על הגבול הדק שבין משוגע לפיקח, אך בחבורה המסוכנת ההיא נמצאים לא מעט אנשים העונים להגדרה 'משוגע'".

מאז חלפו מים רבים. יונתן טואף עזב את תפקיד הסוהר ואת שירותו הצבאי, זכה לחזור בתשובה בזכות ספרו של רבי נחמן, 'ספר המידות', ו'כלא 6' הפך למאובטח הרבה יותר, אפילו יותר מ'כלא 4' הסמוך שהיה נחשב עד אז למאובטח ממנו. זכויותיהם הבסיסיות ותנאיהם של החיילים הכלואים השתפרו ומונתה ועדה מיוחדת שתבדוק את העניין מדי זמן מה.