מערכת COL
|
יום ו' אייר ה׳תשס״ט
30.04.2009
שו"ת עצמאות ● מיוחד
הרב דוד-מאיר דרוקמן, מחשובי רבני חב"ד בישראל, פרסם במגזין החרדי 'שעה טובה' "שו"ת יום העצמאות": שאלות מנקרות שהצעיר החרדי הממוצע אולי לא העז לשאול ● COL מגיש את השו"ת במלואו לקריאה
ש. אי-אפשר הרי להתעלם מן העובדה כי בשנת תש"ח התרחשו לעם-ישראל ניסים רבים. אומות העולם עמדו לכלותנו רח"ל. האם לא ראוי שלא נהיה כפויי-טובה ונודה לקב"ה על הניסים?
ת. השאלה הזו אכן חוזרת וצפה מדי ערב ה' באייר, כאשר בציבור החרדי מוטחת הטענה השחוקה: אתם כפויי-טובה לקב"ה, אינכם מודים להשי"ת על הניסים שעשה עימנו.
הזדמן לי לאחרונה לשאול תלמיד ישיבת 'הסדר' האם בישיבה שלו חוגגים את התאריכים ט"ז בתמוז או כ"ג בחשון. הלה ניסה לגרד את מצחו ולהיזכר מה התרחש אז, ולא העלה דבר (והאמת שגם במחננו הדברים לא ידועים כל-כך).
ובכן, לידיעת כולנו: בתאריכים הנ"ל לפני 64-5 שנים ניצל היישוב היהודי כולו בארץ-הקודש ויצא מסכנת מוות ושם נפשו בחיים כפשוטו, ואין איש ממעודדי חגיגת ה' באייר שם על לב! בקיצור: הנאצים ימ"ש וצבאו של היטלר, שכבר כבש את צרפת, גמרו אומר לחסל את היישוב היהודי שהתגורר כאן בארץ-ישראל (שכונתה 'פלסטינה'). צבא הצוררים בפיקודו של הגנרל הנאצי ארווין רומל התקדם לכיוון 'פלסטינה' (בתחילה היה חשש שהנאצים יכנסו לארץ-ישראל מהצפון, ובפועל הם התקרבו לתעלת-סואץ מהדרום).
כאן בארץ היו תכניות לרכז את כל היישוב בהר הכרמל ולהילחם עד טיפת הדם האחרונה. באביב 42' החלה התקדמותו של צבא הנאצים בצפון-אפריקה, כשמגמת פניו מזרחה, לכיוון תעלת-סואץ. ב'יישוב' (השם שבו כינו עצמם יהודי ארץ-ישראל בתקופה שקדמה להקמת המדינה) נשתררה חרדה. דומה היה שלאחר הנצחונות הגדולים של הנאצים ברוסיה באביב 42', אין כוח שיוכל לבלום אותם בשערי תעלת-סואץ, ואזי הדרך לארץ-ישראל תהיה פתוחה בפניהם, והארץ תיכבש על-ידם. באותה עת היה תהליך ההשמדה של יהודי אירופה בעיצומו, וידיעות על כך החלו להסתנן לידיעת מנהיגי היישוב. היה ברור כי כיבוש הארץ על-ידי הגרמנים יביא להכחדת יהודי ארץ-ישראל ולקץ המפעל הציוני. כאן בארץ התכוננו לגרוע מכול עד לכדי התאבדות ממש. יצחק טבנקין, ממנהיגי השמאל ומראשי היישוב, התבטא:
"חצי מיליון יהודים אלה אינם צריכים לסגת. אף אחד מאתנו לא צריך להיות ניצל, הוא צריך לעמוד פה עד הסוף, למען זכותו בעתיד, למען כבודו העצמי, למען נאמנותו ההיסטורית".
בסופו של דבר הצליחו הבריטים לבלום את התקדמותו של רומל 180 ק"מ בעומק מצרים, ליד העיירה אל-עלמיין, הקימו שם קו הגנה חדש ומינו מפקד חדש, הגנרל הבריטי ברנרד מונטגומרי, שפקד לבטל את כל תכניות הנסיגה ולהיערך למתקפה. שני הצדדים נערכו לקרב המכריע על גורל המזרח התיכון. הסכנה חלפה כליל בכ"ג בחשון תש"ג, 3 בנובמבר 42', כאשר כוחותיו של מונטגומרי פתחו במתקפה והביסו והדפו את כוחותיו של רומל בקרב אל-עלמיין, ניצחון שהיה אחת מנקודות התפנית במלחמת העולם השנייה, ותוכנית חיפה לא הועמדה מעולם במבחן הביצוע, כי בחסדי השי"ת בט"ז בתמוז תש"ב (1 ביולי 42') בא הנס הגדול (אגב, הרבי הריי"צ, באחד מהמנשרים שפרסם, צפה את הנס הגדול הזה באומרו, "במדבר הזה ימותו").
נשאלת השאלה: כל המטיפים להודיה על ניסי השי"ת – מדוע אינם חוגגים את התאריכים הנ"ל? כפי שאמרתי, למרבה האבסורד אין הם יודעים בכלל מה משמעות התאריכים הנ"ל! לכאורה היו צריכים לקבוע ימי 'הלל' בתאריכים האלה, שבהם ניצלנו מהשמדה ברורה, ואולי אף לתלות את דגלי בריטניה, שחייליה חירפו נפשם והיו שליחי ההשגחה העליונה לעצור את צבאות הנאצים בקרב אל-עלמיין?!
ש. מדוע אם-כן כל ההתמקדות היא סביב 'ה' באייר'?
ת. התשובה לכך טמונה במה שאמרתי. ההודיה היא לא כל-כך על הניסים כמו הבעת הזדהות עם 'המדינה', שהיא גולת הכותרת של 'החזון הציוני'.
ש. אני לא מבין, הרי זכורה החלטת רבותינו ב'כנסייה הגדולה' במארינבד בשנת תרצ"ז בדבר חובת השמירה על שלימות ארץ-ישראל לגבולותיה; האם אין לזה קשר ל'חזון הציוני'?
ת. יש שני מושגים, שאין לערב ביניהם: 1. ארץ-ישראל; 2. 'מדינת ישראל', שהיא, המדינה, כפי שאמרתי, פסגת החלום הציוני, שיסודתו ב'חוזה המדינה' הרצל.
ראשית עלינו להבהיר כי ככל יהודי, אנו מחונכים לאהוב את ארץ-ישראל, וכפי שתובע רבנו הזקן בעל התניא בספרו הק': "לעורר את האהבה הישנה וחיבת ארץ הקודש להיות בוערת כרשפי מקרב איש ולב עמוק", וכן כותב אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש (בהקדמה לקונטרס 'ומעין מבית ה' יצא'): "אחינו היראים, אהבתם לארץ הקודש היא מצד ההרגש האלוקי שבהם, ורצונם וחפצם בה' ובעבודתו ית', ולזאת המה חפצים בהמקום אשר בחר בו ה' הבוחר בציון ובירושלים, ואהבה זו היא בהרגש פנימי ואהבה עצמית ופנימים במקום הזה, והיו נושקים את עפרה ממש, וזה כל חלקם בחיים - אם יזכם השי"ת לבוא לארץ הקודש, אשר לזה תכסוף כל לב וכל נפש". הגרי"ח זוננפלד אסר להספידו בהלווייתו, וביקש שאך זאת יאמרו: "חבל על יהודי זקן ארץ-ישראלי שנפטר".
ש. אם כן, גם אנחנו 'ציונים'...
נכון, אנחנו אכן ציונים, אבל לא "ציונים" במרכאות ("ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"). וההבדל הוא תהומי! כפי שאדמו"ר הריי"צ מגדיר את זה, שההתעוררות לארץ-ישראל של הציונים, ללא מרכאות, היא התעוררות שנובעת מרגש אלוקי, ואילו ההתעוררות של ה"ציונים" (במרכאות) נובעת מרגש לאומי, וכלשונו הזהב: "לא כן סיבת התעוררותם לציון אצל מנהיגי הציונות הרצל ונורדוי בפרט, והאות כי בהיות הרצל באה"ק נתרחק יותר מה' וחילל את התורה והמצווה בריש-גלי, שנכנס לעה"ק ירושלים ת"ו כשכבר נכנס השבת-קודש, והלך על מקום המקדש, אשר גם מצד האנושיות לא היה לו לעשות כן לחלל את השבת בפרהסיא בעיר הקדושה ובמקום היכלו ית' לעשות הרע בעיני ה', ה' ישמרנו, אין זה אלא שנעשה בהדגשה מיוחדת להורות שיטתם הטמאה אשר כל עניין היהדות היא הלאומיות, וראש הציונים העמיד את צלם הלאומיות, היא המרידה בה' והכפירה בתורה ומצוותיה, גם במקום היכל ה'" (כאמור, הדברים מודפסים בהקדמת הקונטרס הנ"ל, ובהחלט מומלץ לקרוא את הדברים שם במילואם).
ש. כפי שהבנו, המדינה היא גולת הכותרת של אותה ציוניות-לאומיות נוסח הרצל. האם משמעות הדבר שכחרדים, אין לנו אינטרס לפעול לחיזוקה של המדינה?
ת. שאלה במקומה, במיוחד נוכח הבלבול הקיים.
משל למה הדבר דומה? כאשר רחמנא ליצלן, אבא מתוודע לאיומי בנו המכריז שהוא עומד לקפוץ מן הגג ולהתאבד. האב האוהב, כמובן, פועל בכל השיטות ובכל האמצעים למנוע את בנו מן המעשה הנורא הזה. ברם, מה יעשה האב כאשר הבן איננו שומע בקולו ולמרבה החרדה הוא אכן קופץ מן הגג ויוצא בריסוק אברים? האם יאמר האב, "עכשיו זה לא עסק שלי, מצידי שינמק הבן בפצעיו ובמכאוביו"...?
רבותינו הק' מאורי הדורות, מתוך רגש אהבה ללא מצרים לכל אשר בשם ישראל יכונה, הזהירו והתריעו (ביחד עם עוד גדולי-ישראל) אודות הסכנה הרוחנית האיומה לעם היהודי כתוצאה מתכניות 'התנועה הציונית', ועתה, כאשר כל אלה לא שעו לאזהרות והקימו את המדינה כפי שהיא, האם יעלה על הדעת שאב האוהב את בנו – יפקירו ח"ו?
מה גם שעקב המצב, ערעור חוזקה של המדינה, משמעותו - מצב של פיקוח-נפש לא רק עבור מיליוני אחב"י המתגוררים כאן, אלא גם עבור יהודי העולם! כי ככל שיתקבל הרושם בעולם שהמדינה חלשה, גם בטחונם של יהודים בכל קצוות תבל יתערער ח"ו (כפי שכבר רואים את התגברות האנטישמיות בעולם). וזה מחזיר אותנו לדברים נוקבים שאמר הרבי, כי אם נוותר על שטחים מאה"ק, לא רק שהדבר יביא רח"ל לשפיכות-דמים בארץ-ישראל, אלא גם יהודים בחו"ל יהיו במצב של סכנה!
המדינה אמנם איננה אלא מסגרת שלטונית-טכנית ותו לא, אבל, שוב וכפי שכבר נאמר, גם מסגרת טכנית זו צריכים אנו לדאוג לחישולה ולחיזוקה, כי בנפשנו הדבר; כולנו מצויים באותה סירה.
ש. אבל אי-אפשר להתעלם מפריחת 'עולם התורה', כפי שמתחולל לנגד עינינו מאז קום המדינה.
ת. עם עובדות אי-אפשר אכן להתווכח. אבל יש לנתח את הרקע לעובדות.
כבר בתחילת דבריי אומר: עולם התורה פורח לא בגלל המדינה, אלא למרות המדינה.
כפי שעוד אסביר אי"ה בהמשך, יסוד המדינה איננו תורה ולא מחויבות לתורה. אגב, אפילו את ראשי התיבות 'ב"ה' (ברוך ה') סירבו לציין על מגילת העצמאות. 'מכריז המדינה' בן-גוריון התפאר פעם שמיליון עולים דתיים עלו לארץ וכיום אין הם דתיים עוד. זו לא היתה אמירה בעלמא, כולנו יודעים את פרשות 'ילדי תימן' ו'ילדי טהרן', וגם כיום ההתנכלות לחינוך הדתי והחרדי ממשיכה ביתר-שאת. אלא מאי? היות שבכנסת יש מפלגות דתיות וחרדיות, אשר השלטון, לצורך יציבותו ומאווייו, זקוק לקולותיהן, לכן במסחר של ה'קח ותן' מוכרח השלטון לזרוק כמה 'עצמות' גם לציבור הדתי והחרדי. הגישה האומרת שיש להודות למדינה על 'חסדיה' ועל תרומתה להפרחת עולם התורה, אינה אלא מגוחכת; האם אני צריך לסגוד ולקוד קידה לבעל המכולת, שנתן לי כיכר-לחם? לא ולא! מדוע? כי שילמתי עבור הלחם במיטב כספי. הציבור שומר המצוות משלם מיסים לא פחות מאזרח אחר, ויש אומרים שאף יותר, כי הצריכה הממוצעת של משפחה חרדית ברוכת-ילדים כ"י היא גדולה, וממילא המיסים העקיפים (מע"מ וכו') הינם גדולים יותר. בפועל, ההחזר ממיסים שמקבל הציבור החרדי קטן בהרבה מזה שמקבל הציבור הכללי (ובמיוחד אם נביא בחשבון שהציבור החרדי בדרך כלל איננו צרכן של מקומות בילוי ובידור, מגרשי ספורט, מוסדות גמילה מסמים, בתי-סוהר וכו').
ש. המעודדים את ציונו של יום הקמת המדינה כיום חג טוענים כי המדינה היא שלב ב'אתחלתא דגאולה', באשר בזכותה מתקיים לנגד עינינו תחילת החזון של 'קיבוץ גלויות'. מה צריכה להיות עמדתנו בנידון?
ת. יש להבדיל בין 'אתחלתא דגאולה' הפנימית-רוחנית (מה שמכונה: המיסטית) לבין ה'אתחלתא דגאולה' ההלכתית. אם מדברים על ה'אתחלתא דגאולה' הפנימית-הרוחנית (כפי שמבואר בספרי הח"ן, שבכל חושך של גלות מתחילים להפציע ניצוצי אור של גאולה), הרי כבר היתה ה'אתחלתא דגאולה' ביציאת מצרים, ואחר כך בתשעה באב - בחורבן הבית, כפי שחז"ל אומרים, שאז נולד משיח. אבל אם מדברים על ה'אתחלתא דגאולה' ההלכתית, שהיא יסוד הרעיון של הציונות הדתית, הרי (כפי שהרבי מבאר במספר מקומות) הדבר שנוי במחלוקת בבלי וירושלמי מה קודם למה – קיבוץ גלויות לבניין בית המקדש או ההפך, והרמב"ם פסק כדעה האומרת שבניין בית המקדש קודם לקיבוץ גלויות, וממילא כל זמן שלא נבנה בית המקדש, עדיין לא זכינו לקיבוץ הגלויות המקווה ההלכתי.
ש. שאלה היפוטתית: לוּ היתה הכנסת מחוקקת רק חוקים על-פי התורה – האם היתה משתנית גישתנו למדינה?
ת. אכן שאלה שנשאלת רבות, והתשובה שאתן אולי תדהים כמה וכמה.
ואומר כך: גם אם כל 120 חברי הכנסת יחליטו שעל כל אזרח בישראל מוטלת החובה להניח לא רק תפילין של רש"י אלא גם תפילין דר"ת, עדיין משמעות הדבר - הרמת יד בתורת משה. כי זאת צריכים אחת ולתמיד להבין: יסוד היסודות של היהדות הוא בהר סיני, "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", כדברי ר' סעדיה גאון. שם, למרגלות הר חורב, התקיים "כפה עליהם הר כגיגית"; התורה, היהדות, אינן דמוקרטיה. על כל מצווה אנו מברכים, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", נקודה! לא משום ששואלים אותנו, אלא משום שכך הצטווינו מפי הגבורה, ואילו דמוקרטיה פירושה 'רצון העם', שואלים לא את הקב"ה, לא את השולחן-ערוך, אלא את העם – מה לעשות, כיצד להתנהג!
ש. אבל גם בהלכה יש מושג של דמוקרטיה; "אחרי רבים להטות", "הלך אחרי הרוב".
ת. נכון, אבל רק באותם עניינים שהתורה עצמה קבעה שיש להתחשב בדעת הרוב, כגון "יחיד ורבים - הלכה כרבים", אבל לא יעלה על הדעת שאם הרבים מחליטים, נניח, לא לשמור שבת, שנחיל על זה את הכלל "יחיד ורבים - הלכה כרבים"... לעומת זאת, אם, למשל, רוצים לבחור את 'ז' טובי העיר' (מועצת עירייה, חברי-כנסת, ראש-ממשלה, ועד בית) כאן צריך להתחשב ברוב, אבל, כפי שאמרתי, במקרים האלה ההתחשבות ברוב, זה גופא נובע לא מכך שאנו בשכלנו מבינים שכך צריך לנהוג, אלא שבזה גופא כך הצטווינו מפי הגבורה בהר סיני!
ש. יוצא מהדברים שאיך לך אבסורד גדול יותר מאשר ההגדרה של המדינה כ'דמוקרטית-יהודית'.
ת. אכן.
ש. האם לפי זה צריך לצאת 'בחרב ובחנית' נגד הרעיון הזה?
ת. התשובה היא שלילית. לא עלינו המלאכה לגמור, את זה נשאיר למלך המשיח,
ש"יכוף את כל ישראל". יש לזכור שאנו נמצאים עדיין בגלות (ואפילו לא בעידן 'אתחלתא דגאולה', כפי שהסברנו על-פי הרמב"ם), ויש כללים הלכתיים שנובעים ממצב שכזה, כגון "דינא דמלכותא - דינא", אלא-אם-כן מדובר בכפייה על האזרח את ה'דינא דמלכותא', כשזה נוגד להלכה ולדין תורה.
ש. לגבי היחס למדינה, יש הרי אמרה מפורסמת של הגראי"ה קוק האומרת ש"מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד".
ת. הלא גם הרב קוק מדבר על מדינה שכלשונו "כל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד"; האם המדינה ומוסדותיה, כפי שהם מוכרים לנו היום, הלוחמים בתורת ישראל ובקודשי ישראל בצורה המבהילה ביותר, עונים על ההגדרה הזו? האם 'לילד הזה' התפלל הרב קוק? האם הרב קוק זצ"ל התפלל, חלילה, למדינה שהצבא שלה מוחק יישובים ומגרש אנשים, נשים וטף מביתם, תוך כדי הפקרתם? האם הוא חזה בג"צ שמכיר בנישואי תועבה?
ש. אבל בחוברות שמופצות בבתי הכנסת מופיעים מאמרי חז"ל, אגדתות חז"ל ופסוקי תנ"ך שעליהם מבוססת ההנחה שהמדינה ויום-העצמאות הינם מושגים רוחניים ונדבכים בגאולה.
ת. קצר המצע מלהשתרע מלהוכיח שאין בציטטות המובאות הוכחה לדבריהם, נוסף על מה שהזכרנו את הכרעת הרמב"ם להלכה בדבר תהליך הגאולה, והרי גם הרמב"ם ידע את הציטטות והאגדתות האלה, ובכל זאת פסק כפי שפסק. וכי רבותינו הק' בדורות האחרונים - לא ידעו את כל הציטטות מבית-מדרשם של מאמיני ה'אתחלתא דגאולה'?
ונוסף לזה, הרי דרשות חז"ל ואגדתות שבש"ס (בניגוד לפסקי הלכה) אינן חד-משמעיות וחד-פירושיות, וניתן לפרשן ולבארן לכאן ולכאן!
ש. ראיתי בשם הרב הראשי לישראל (השני) הגראי"ה הרצוג זצ"ל, המביא הוכחה ל'אתחלתא דגאולה' מהפרחת השממה - נטיעות עצים בארץ-ישראל, וזאת על-פי מאמר חז"ל, שאם עצים נותנים פירות בארץ-ישראל, "אין לך קץ מגולה מזה" (סנהדרין צח, א).
ת. אני שמח על הדוגמה שהבאת. זוהי דוגמה קלאסית המראה כיצד אפשר להחליט על פירוש כזה או אחר כפי נטיית הלב ועל יסוד זה לבנות תיאוריות שלמות.
הרי על מאמר חז"ל זה כותב המהרש"א שאחד מפירושיו הוא, ש'הקץ' אינו בזה שסתם עצים ייתנו פירות בארץ-ישראל, אלא הכוונה שיניבו, לא באופן טבעי, פירות בכל יום, וגם המהר"ל מפראג (בספרו 'נצח ישראל' פרק ל"ט) מסביר בעוד אופן. מיהו זה ואיזה הוא האדם בדורנו, דור יתום, שיש לו 'כתפיים רחבות' להחליט שפירוש מאמר חז"ל זה הוא כפשוטו, ועוד נגד מה שהסיק הרמב"ם להלכה!
ש. אבל כיום מצטטים בחוברות המחולקות בבתי הכנסת רשימה ארוכה של רבנים ידועים שחיו בתקופת קום המדינה, שראו במדינה התגלות אלוקית שראוי לשמוח עליה!
ת. כפי שכבר אמרתי, אין לזה קשר לדעתם המקורית של רבותינו הק', שבראיית עין הנשר שלהם ראו וצפו וקבעו מסמרות בזה, אבל גם הרשימה של אותה גלריית רבנים ואישי-תורה שכן שמחו ב'יום-העצמאות', היא בעצם בבחינת 'ראיה לסתור', שכן, אחרי מספר שנים, אותם רבנים נוכחו לדעת מה טיבה של המדינה, חלקם חדלו בעקבות זה לומר 'הלל' ביום-העצמאות, והדברים ידועים (עקב "כבוד אלוקים הסתר דבר" לא אנקוב בשמות של רבנים חשובים שבתחילת ימי המדינה השתתפו ב'תפילה החגיגית' לכבוד יום-העצמאות שהתקיימה בבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל-אביב ואחר כך הפסיקו). גם תלמידיהם ויוצאי חלציהם של אותם רבנים לא מציינים את היום. 'חסידי המדינה' מרבים לצטט ולהוכיח את שיטתם מהספר 'אם הבנים שמחה' של הגה"ח זצ"ל גאב"ד פישטיאן – בעיניי ראיתי, בימים אלה ממש, חשיפה של כת"י שלו, שהוא זצ"ל לא התכוון למה שמייחסים לו.
ש. אחד הרעיונות המובאים באותן חוברות, שאמנם במדינה יש "קלקולים" (כלשונם), אבל גם על נס חנוכה ממשיכים לומר 'הלל', אף שברבות השנים בטלה מלכות חשמונאי.
ת. מי שלמד אפילו קצת פנימיות התורה ועיין בספרי חסידות יודע אל נכון כי 'חג' ו'מועד' משמעותם שביום זה נמשכים אורות עליונים (חב"ד, י"ג מדה"ר), וכך הוא בחנוכה (עיין באריכות נפלאה בס' 'שערי אורה' לאדמו"ר האמצעי, ובס' 'בני יששכר' להרה"ק מדינוב), ושדווקא לכן, הגם שבאופן חיצוני התבטל הטעם החיצוני לנס חנוכה, עדיין כמ"ש האריז"ל עה"פ "והימים האלה נזכרים ונעשים" - נמשכים בכל שנה האורות והשפע השייכים לאותו מועד.
האם באמת מישהו חושב ברצינות (עם כל הכבוד) שהאישים שתיקנו את סדר יום-העצמאות, היתה להם השגה במתרחש בעולמות עליונים ובאופן המשכת שפע ואורות עליונים (באוא"ס שלפנה"צ? בעתיק יומין באריך אנפין? בחכמה דאצילות בז"ת דבי"ע?...).
וכל זאת על-פי השיטה שאומרת שהמדינה ביסודה הוא דבר אלוקי, אלא במהלך הזמן אירעו ה'קלקולים'. ברם, לשיטתנו ה'קלקולים' - הסדקים שנפערים יותר ויותר - אינם מקריים, אין הם אלא תוצאה טבעית ופועל יוצא מהעובדה שהיסודות רעועים.
להפך, אם לא היו הסדקים המוכרים לנו כיום (השחיתויות, עקירת יהודים מבתיהם, מחיקת יישובים, הזלזול בביטחון; על המלחמה בתורת ישראל ובקודשי האומה כבר דיברנו) - אז היה פלא. ההיסטוריה הראתה שכל תנועה שקמה בעם-ישראל ללא יסודות של תורה לא היתה בת-קיימא. כמו שהגוף הפיזי של האדם לא מסוגל לקלוט ופולט אברים זרים ומלאכותיים, כך גם ארץ-ישראל לא יכולה לקלוט הפך הקדושה ("ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה", רחמנא ליצלן!), ולפלא על מי שחשב שיהיה אחרת.
ש. במישור העקרוני, על כל פנים, מדוע לא לומר 'תפילה לשלום המדינה', והרי גם בחו"ל התפללו לשלום המלך והקיסר, על-פי מאמר חז"ל באבות, "הווי מתפלל בשלומה של מלכות"?
ת. קודם-כול, גם בחו"ל התפילות לשלום המלך (כפי שנדפסו במחזורים הישנים) נאמרו רק בהזדמנויות 'חגיגיות' ורשמיות ולא בכל שבת ומועד, וגם זאת בבתי הכנסת הגדולים וה'רשמיים', ולא בכל 'שטיבל'.
מה שאין כן ה'תפילה לשלום המדינה', שסגנן אותה ...הסופר ש"י עגנון, וידוע כמה הקפידו היראים לדבר ה' שלא להוסיף דבר על תפילות הסידור, ואפילו בפיוטים שבמחזור ימים-נוראים, אנו מקפידים לומר אך ורק פיוטים שנכתבו על-ידי רבותינו הראשונים כמלאכים, ועל כל פנים לא אומרים שום פיוט או תפילה שהתחברו אפילו על-ידי ארזי הלבנון אחרי האריז"ל. ומעניין לעניין באותו עניין: האדמו"רים הק' מקלויזנבורג, בעלזא, גור ועוד איבדו את רוב עדת מרעיתם וגם את כל בני משפחתם, ה' יקום דמם, ואף על פי כן לא העלו בדעתם להוסיף תפילה 'לזכר הרוגי השואה', כי אין אדם בימינו שיכול לקחת על עצמו אחריות רוחנית כה גדולה להוסיף על מה שנחתם בחותם קודש בסידור.
ובנוגע ל'תפילה לשלום המדינה' – לו היתה מנוסחת ברוח 'הנותן תשועה למלכים', כפי שמנוסחות התפילות הידועות 'לשלום המלכות' – ניחא, אבל כשמחבריה שזרו לתוכה השקפות, דעות ונימות פטריוטיות שאין דעת חכמים נוחה מהן – שאני.
ולא נותר לנו אלא לבקש את מה שמבקשים יהודים בנוסח 'הקדיש הגדול', שנזכה בעגלא דידן, ברם בחסד וברחמים -
"למעקר פולחנא נוכראה מארעא,
ולאתבא פולחנא דשמיא לאתרה,
וימליך קודשא-בריך-הוא במלכותיה...
ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה"!
ת. השאלה הזו אכן חוזרת וצפה מדי ערב ה' באייר, כאשר בציבור החרדי מוטחת הטענה השחוקה: אתם כפויי-טובה לקב"ה, אינכם מודים להשי"ת על הניסים שעשה עימנו.
הזדמן לי לאחרונה לשאול תלמיד ישיבת 'הסדר' האם בישיבה שלו חוגגים את התאריכים ט"ז בתמוז או כ"ג בחשון. הלה ניסה לגרד את מצחו ולהיזכר מה התרחש אז, ולא העלה דבר (והאמת שגם במחננו הדברים לא ידועים כל-כך).
ובכן, לידיעת כולנו: בתאריכים הנ"ל לפני 64-5 שנים ניצל היישוב היהודי כולו בארץ-הקודש ויצא מסכנת מוות ושם נפשו בחיים כפשוטו, ואין איש ממעודדי חגיגת ה' באייר שם על לב! בקיצור: הנאצים ימ"ש וצבאו של היטלר, שכבר כבש את צרפת, גמרו אומר לחסל את היישוב היהודי שהתגורר כאן בארץ-ישראל (שכונתה 'פלסטינה'). צבא הצוררים בפיקודו של הגנרל הנאצי ארווין רומל התקדם לכיוון 'פלסטינה' (בתחילה היה חשש שהנאצים יכנסו לארץ-ישראל מהצפון, ובפועל הם התקרבו לתעלת-סואץ מהדרום).
כאן בארץ היו תכניות לרכז את כל היישוב בהר הכרמל ולהילחם עד טיפת הדם האחרונה. באביב 42' החלה התקדמותו של צבא הנאצים בצפון-אפריקה, כשמגמת פניו מזרחה, לכיוון תעלת-סואץ. ב'יישוב' (השם שבו כינו עצמם יהודי ארץ-ישראל בתקופה שקדמה להקמת המדינה) נשתררה חרדה. דומה היה שלאחר הנצחונות הגדולים של הנאצים ברוסיה באביב 42', אין כוח שיוכל לבלום אותם בשערי תעלת-סואץ, ואזי הדרך לארץ-ישראל תהיה פתוחה בפניהם, והארץ תיכבש על-ידם. באותה עת היה תהליך ההשמדה של יהודי אירופה בעיצומו, וידיעות על כך החלו להסתנן לידיעת מנהיגי היישוב. היה ברור כי כיבוש הארץ על-ידי הגרמנים יביא להכחדת יהודי ארץ-ישראל ולקץ המפעל הציוני. כאן בארץ התכוננו לגרוע מכול עד לכדי התאבדות ממש. יצחק טבנקין, ממנהיגי השמאל ומראשי היישוב, התבטא:
"חצי מיליון יהודים אלה אינם צריכים לסגת. אף אחד מאתנו לא צריך להיות ניצל, הוא צריך לעמוד פה עד הסוף, למען זכותו בעתיד, למען כבודו העצמי, למען נאמנותו ההיסטורית".
בסופו של דבר הצליחו הבריטים לבלום את התקדמותו של רומל 180 ק"מ בעומק מצרים, ליד העיירה אל-עלמיין, הקימו שם קו הגנה חדש ומינו מפקד חדש, הגנרל הבריטי ברנרד מונטגומרי, שפקד לבטל את כל תכניות הנסיגה ולהיערך למתקפה. שני הצדדים נערכו לקרב המכריע על גורל המזרח התיכון. הסכנה חלפה כליל בכ"ג בחשון תש"ג, 3 בנובמבר 42', כאשר כוחותיו של מונטגומרי פתחו במתקפה והביסו והדפו את כוחותיו של רומל בקרב אל-עלמיין, ניצחון שהיה אחת מנקודות התפנית במלחמת העולם השנייה, ותוכנית חיפה לא הועמדה מעולם במבחן הביצוע, כי בחסדי השי"ת בט"ז בתמוז תש"ב (1 ביולי 42') בא הנס הגדול (אגב, הרבי הריי"צ, באחד מהמנשרים שפרסם, צפה את הנס הגדול הזה באומרו, "במדבר הזה ימותו").
נשאלת השאלה: כל המטיפים להודיה על ניסי השי"ת – מדוע אינם חוגגים את התאריכים הנ"ל? כפי שאמרתי, למרבה האבסורד אין הם יודעים בכלל מה משמעות התאריכים הנ"ל! לכאורה היו צריכים לקבוע ימי 'הלל' בתאריכים האלה, שבהם ניצלנו מהשמדה ברורה, ואולי אף לתלות את דגלי בריטניה, שחייליה חירפו נפשם והיו שליחי ההשגחה העליונה לעצור את צבאות הנאצים בקרב אל-עלמיין?!
ש. מדוע אם-כן כל ההתמקדות היא סביב 'ה' באייר'?
ת. התשובה לכך טמונה במה שאמרתי. ההודיה היא לא כל-כך על הניסים כמו הבעת הזדהות עם 'המדינה', שהיא גולת הכותרת של 'החזון הציוני'.
ש. אני לא מבין, הרי זכורה החלטת רבותינו ב'כנסייה הגדולה' במארינבד בשנת תרצ"ז בדבר חובת השמירה על שלימות ארץ-ישראל לגבולותיה; האם אין לזה קשר ל'חזון הציוני'?
ת. יש שני מושגים, שאין לערב ביניהם: 1. ארץ-ישראל; 2. 'מדינת ישראל', שהיא, המדינה, כפי שאמרתי, פסגת החלום הציוני, שיסודתו ב'חוזה המדינה' הרצל.
ראשית עלינו להבהיר כי ככל יהודי, אנו מחונכים לאהוב את ארץ-ישראל, וכפי שתובע רבנו הזקן בעל התניא בספרו הק': "לעורר את האהבה הישנה וחיבת ארץ הקודש להיות בוערת כרשפי מקרב איש ולב עמוק", וכן כותב אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש (בהקדמה לקונטרס 'ומעין מבית ה' יצא'): "אחינו היראים, אהבתם לארץ הקודש היא מצד ההרגש האלוקי שבהם, ורצונם וחפצם בה' ובעבודתו ית', ולזאת המה חפצים בהמקום אשר בחר בו ה' הבוחר בציון ובירושלים, ואהבה זו היא בהרגש פנימי ואהבה עצמית ופנימים במקום הזה, והיו נושקים את עפרה ממש, וזה כל חלקם בחיים - אם יזכם השי"ת לבוא לארץ הקודש, אשר לזה תכסוף כל לב וכל נפש". הגרי"ח זוננפלד אסר להספידו בהלווייתו, וביקש שאך זאת יאמרו: "חבל על יהודי זקן ארץ-ישראלי שנפטר".
ש. אם כן, גם אנחנו 'ציונים'...
נכון, אנחנו אכן ציונים, אבל לא "ציונים" במרכאות ("ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"). וההבדל הוא תהומי! כפי שאדמו"ר הריי"צ מגדיר את זה, שההתעוררות לארץ-ישראל של הציונים, ללא מרכאות, היא התעוררות שנובעת מרגש אלוקי, ואילו ההתעוררות של ה"ציונים" (במרכאות) נובעת מרגש לאומי, וכלשונו הזהב: "לא כן סיבת התעוררותם לציון אצל מנהיגי הציונות הרצל ונורדוי בפרט, והאות כי בהיות הרצל באה"ק נתרחק יותר מה' וחילל את התורה והמצווה בריש-גלי, שנכנס לעה"ק ירושלים ת"ו כשכבר נכנס השבת-קודש, והלך על מקום המקדש, אשר גם מצד האנושיות לא היה לו לעשות כן לחלל את השבת בפרהסיא בעיר הקדושה ובמקום היכלו ית' לעשות הרע בעיני ה', ה' ישמרנו, אין זה אלא שנעשה בהדגשה מיוחדת להורות שיטתם הטמאה אשר כל עניין היהדות היא הלאומיות, וראש הציונים העמיד את צלם הלאומיות, היא המרידה בה' והכפירה בתורה ומצוותיה, גם במקום היכל ה'" (כאמור, הדברים מודפסים בהקדמת הקונטרס הנ"ל, ובהחלט מומלץ לקרוא את הדברים שם במילואם).
ש. כפי שהבנו, המדינה היא גולת הכותרת של אותה ציוניות-לאומיות נוסח הרצל. האם משמעות הדבר שכחרדים, אין לנו אינטרס לפעול לחיזוקה של המדינה?
ת. שאלה במקומה, במיוחד נוכח הבלבול הקיים.
משל למה הדבר דומה? כאשר רחמנא ליצלן, אבא מתוודע לאיומי בנו המכריז שהוא עומד לקפוץ מן הגג ולהתאבד. האב האוהב, כמובן, פועל בכל השיטות ובכל האמצעים למנוע את בנו מן המעשה הנורא הזה. ברם, מה יעשה האב כאשר הבן איננו שומע בקולו ולמרבה החרדה הוא אכן קופץ מן הגג ויוצא בריסוק אברים? האם יאמר האב, "עכשיו זה לא עסק שלי, מצידי שינמק הבן בפצעיו ובמכאוביו"...?
רבותינו הק' מאורי הדורות, מתוך רגש אהבה ללא מצרים לכל אשר בשם ישראל יכונה, הזהירו והתריעו (ביחד עם עוד גדולי-ישראל) אודות הסכנה הרוחנית האיומה לעם היהודי כתוצאה מתכניות 'התנועה הציונית', ועתה, כאשר כל אלה לא שעו לאזהרות והקימו את המדינה כפי שהיא, האם יעלה על הדעת שאב האוהב את בנו – יפקירו ח"ו?
מה גם שעקב המצב, ערעור חוזקה של המדינה, משמעותו - מצב של פיקוח-נפש לא רק עבור מיליוני אחב"י המתגוררים כאן, אלא גם עבור יהודי העולם! כי ככל שיתקבל הרושם בעולם שהמדינה חלשה, גם בטחונם של יהודים בכל קצוות תבל יתערער ח"ו (כפי שכבר רואים את התגברות האנטישמיות בעולם). וזה מחזיר אותנו לדברים נוקבים שאמר הרבי, כי אם נוותר על שטחים מאה"ק, לא רק שהדבר יביא רח"ל לשפיכות-דמים בארץ-ישראל, אלא גם יהודים בחו"ל יהיו במצב של סכנה!
המדינה אמנם איננה אלא מסגרת שלטונית-טכנית ותו לא, אבל, שוב וכפי שכבר נאמר, גם מסגרת טכנית זו צריכים אנו לדאוג לחישולה ולחיזוקה, כי בנפשנו הדבר; כולנו מצויים באותה סירה.
ש. אבל אי-אפשר להתעלם מפריחת 'עולם התורה', כפי שמתחולל לנגד עינינו מאז קום המדינה.
ת. עם עובדות אי-אפשר אכן להתווכח. אבל יש לנתח את הרקע לעובדות.
כבר בתחילת דבריי אומר: עולם התורה פורח לא בגלל המדינה, אלא למרות המדינה.
כפי שעוד אסביר אי"ה בהמשך, יסוד המדינה איננו תורה ולא מחויבות לתורה. אגב, אפילו את ראשי התיבות 'ב"ה' (ברוך ה') סירבו לציין על מגילת העצמאות. 'מכריז המדינה' בן-גוריון התפאר פעם שמיליון עולים דתיים עלו לארץ וכיום אין הם דתיים עוד. זו לא היתה אמירה בעלמא, כולנו יודעים את פרשות 'ילדי תימן' ו'ילדי טהרן', וגם כיום ההתנכלות לחינוך הדתי והחרדי ממשיכה ביתר-שאת. אלא מאי? היות שבכנסת יש מפלגות דתיות וחרדיות, אשר השלטון, לצורך יציבותו ומאווייו, זקוק לקולותיהן, לכן במסחר של ה'קח ותן' מוכרח השלטון לזרוק כמה 'עצמות' גם לציבור הדתי והחרדי. הגישה האומרת שיש להודות למדינה על 'חסדיה' ועל תרומתה להפרחת עולם התורה, אינה אלא מגוחכת; האם אני צריך לסגוד ולקוד קידה לבעל המכולת, שנתן לי כיכר-לחם? לא ולא! מדוע? כי שילמתי עבור הלחם במיטב כספי. הציבור שומר המצוות משלם מיסים לא פחות מאזרח אחר, ויש אומרים שאף יותר, כי הצריכה הממוצעת של משפחה חרדית ברוכת-ילדים כ"י היא גדולה, וממילא המיסים העקיפים (מע"מ וכו') הינם גדולים יותר. בפועל, ההחזר ממיסים שמקבל הציבור החרדי קטן בהרבה מזה שמקבל הציבור הכללי (ובמיוחד אם נביא בחשבון שהציבור החרדי בדרך כלל איננו צרכן של מקומות בילוי ובידור, מגרשי ספורט, מוסדות גמילה מסמים, בתי-סוהר וכו').
ש. המעודדים את ציונו של יום הקמת המדינה כיום חג טוענים כי המדינה היא שלב ב'אתחלתא דגאולה', באשר בזכותה מתקיים לנגד עינינו תחילת החזון של 'קיבוץ גלויות'. מה צריכה להיות עמדתנו בנידון?
ת. יש להבדיל בין 'אתחלתא דגאולה' הפנימית-רוחנית (מה שמכונה: המיסטית) לבין ה'אתחלתא דגאולה' ההלכתית. אם מדברים על ה'אתחלתא דגאולה' הפנימית-הרוחנית (כפי שמבואר בספרי הח"ן, שבכל חושך של גלות מתחילים להפציע ניצוצי אור של גאולה), הרי כבר היתה ה'אתחלתא דגאולה' ביציאת מצרים, ואחר כך בתשעה באב - בחורבן הבית, כפי שחז"ל אומרים, שאז נולד משיח. אבל אם מדברים על ה'אתחלתא דגאולה' ההלכתית, שהיא יסוד הרעיון של הציונות הדתית, הרי (כפי שהרבי מבאר במספר מקומות) הדבר שנוי במחלוקת בבלי וירושלמי מה קודם למה – קיבוץ גלויות לבניין בית המקדש או ההפך, והרמב"ם פסק כדעה האומרת שבניין בית המקדש קודם לקיבוץ גלויות, וממילא כל זמן שלא נבנה בית המקדש, עדיין לא זכינו לקיבוץ הגלויות המקווה ההלכתי.
ש. שאלה היפוטתית: לוּ היתה הכנסת מחוקקת רק חוקים על-פי התורה – האם היתה משתנית גישתנו למדינה?
ת. אכן שאלה שנשאלת רבות, והתשובה שאתן אולי תדהים כמה וכמה.
ואומר כך: גם אם כל 120 חברי הכנסת יחליטו שעל כל אזרח בישראל מוטלת החובה להניח לא רק תפילין של רש"י אלא גם תפילין דר"ת, עדיין משמעות הדבר - הרמת יד בתורת משה. כי זאת צריכים אחת ולתמיד להבין: יסוד היסודות של היהדות הוא בהר סיני, "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", כדברי ר' סעדיה גאון. שם, למרגלות הר חורב, התקיים "כפה עליהם הר כגיגית"; התורה, היהדות, אינן דמוקרטיה. על כל מצווה אנו מברכים, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", נקודה! לא משום ששואלים אותנו, אלא משום שכך הצטווינו מפי הגבורה, ואילו דמוקרטיה פירושה 'רצון העם', שואלים לא את הקב"ה, לא את השולחן-ערוך, אלא את העם – מה לעשות, כיצד להתנהג!
ש. אבל גם בהלכה יש מושג של דמוקרטיה; "אחרי רבים להטות", "הלך אחרי הרוב".
ת. נכון, אבל רק באותם עניינים שהתורה עצמה קבעה שיש להתחשב בדעת הרוב, כגון "יחיד ורבים - הלכה כרבים", אבל לא יעלה על הדעת שאם הרבים מחליטים, נניח, לא לשמור שבת, שנחיל על זה את הכלל "יחיד ורבים - הלכה כרבים"... לעומת זאת, אם, למשל, רוצים לבחור את 'ז' טובי העיר' (מועצת עירייה, חברי-כנסת, ראש-ממשלה, ועד בית) כאן צריך להתחשב ברוב, אבל, כפי שאמרתי, במקרים האלה ההתחשבות ברוב, זה גופא נובע לא מכך שאנו בשכלנו מבינים שכך צריך לנהוג, אלא שבזה גופא כך הצטווינו מפי הגבורה בהר סיני!
ש. יוצא מהדברים שאיך לך אבסורד גדול יותר מאשר ההגדרה של המדינה כ'דמוקרטית-יהודית'.
ת. אכן.
ש. האם לפי זה צריך לצאת 'בחרב ובחנית' נגד הרעיון הזה?
ת. התשובה היא שלילית. לא עלינו המלאכה לגמור, את זה נשאיר למלך המשיח,
ש"יכוף את כל ישראל". יש לזכור שאנו נמצאים עדיין בגלות (ואפילו לא בעידן 'אתחלתא דגאולה', כפי שהסברנו על-פי הרמב"ם), ויש כללים הלכתיים שנובעים ממצב שכזה, כגון "דינא דמלכותא - דינא", אלא-אם-כן מדובר בכפייה על האזרח את ה'דינא דמלכותא', כשזה נוגד להלכה ולדין תורה.
ש. לגבי היחס למדינה, יש הרי אמרה מפורסמת של הגראי"ה קוק האומרת ש"מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד".
ת. הלא גם הרב קוק מדבר על מדינה שכלשונו "כל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד"; האם המדינה ומוסדותיה, כפי שהם מוכרים לנו היום, הלוחמים בתורת ישראל ובקודשי ישראל בצורה המבהילה ביותר, עונים על ההגדרה הזו? האם 'לילד הזה' התפלל הרב קוק? האם הרב קוק זצ"ל התפלל, חלילה, למדינה שהצבא שלה מוחק יישובים ומגרש אנשים, נשים וטף מביתם, תוך כדי הפקרתם? האם הוא חזה בג"צ שמכיר בנישואי תועבה?
ש. אבל בחוברות שמופצות בבתי הכנסת מופיעים מאמרי חז"ל, אגדתות חז"ל ופסוקי תנ"ך שעליהם מבוססת ההנחה שהמדינה ויום-העצמאות הינם מושגים רוחניים ונדבכים בגאולה.
ת. קצר המצע מלהשתרע מלהוכיח שאין בציטטות המובאות הוכחה לדבריהם, נוסף על מה שהזכרנו את הכרעת הרמב"ם להלכה בדבר תהליך הגאולה, והרי גם הרמב"ם ידע את הציטטות והאגדתות האלה, ובכל זאת פסק כפי שפסק. וכי רבותינו הק' בדורות האחרונים - לא ידעו את כל הציטטות מבית-מדרשם של מאמיני ה'אתחלתא דגאולה'?
ונוסף לזה, הרי דרשות חז"ל ואגדתות שבש"ס (בניגוד לפסקי הלכה) אינן חד-משמעיות וחד-פירושיות, וניתן לפרשן ולבארן לכאן ולכאן!
ש. ראיתי בשם הרב הראשי לישראל (השני) הגראי"ה הרצוג זצ"ל, המביא הוכחה ל'אתחלתא דגאולה' מהפרחת השממה - נטיעות עצים בארץ-ישראל, וזאת על-פי מאמר חז"ל, שאם עצים נותנים פירות בארץ-ישראל, "אין לך קץ מגולה מזה" (סנהדרין צח, א).
ת. אני שמח על הדוגמה שהבאת. זוהי דוגמה קלאסית המראה כיצד אפשר להחליט על פירוש כזה או אחר כפי נטיית הלב ועל יסוד זה לבנות תיאוריות שלמות.
הרי על מאמר חז"ל זה כותב המהרש"א שאחד מפירושיו הוא, ש'הקץ' אינו בזה שסתם עצים ייתנו פירות בארץ-ישראל, אלא הכוונה שיניבו, לא באופן טבעי, פירות בכל יום, וגם המהר"ל מפראג (בספרו 'נצח ישראל' פרק ל"ט) מסביר בעוד אופן. מיהו זה ואיזה הוא האדם בדורנו, דור יתום, שיש לו 'כתפיים רחבות' להחליט שפירוש מאמר חז"ל זה הוא כפשוטו, ועוד נגד מה שהסיק הרמב"ם להלכה!
ש. אבל כיום מצטטים בחוברות המחולקות בבתי הכנסת רשימה ארוכה של רבנים ידועים שחיו בתקופת קום המדינה, שראו במדינה התגלות אלוקית שראוי לשמוח עליה!
ת. כפי שכבר אמרתי, אין לזה קשר לדעתם המקורית של רבותינו הק', שבראיית עין הנשר שלהם ראו וצפו וקבעו מסמרות בזה, אבל גם הרשימה של אותה גלריית רבנים ואישי-תורה שכן שמחו ב'יום-העצמאות', היא בעצם בבחינת 'ראיה לסתור', שכן, אחרי מספר שנים, אותם רבנים נוכחו לדעת מה טיבה של המדינה, חלקם חדלו בעקבות זה לומר 'הלל' ביום-העצמאות, והדברים ידועים (עקב "כבוד אלוקים הסתר דבר" לא אנקוב בשמות של רבנים חשובים שבתחילת ימי המדינה השתתפו ב'תפילה החגיגית' לכבוד יום-העצמאות שהתקיימה בבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל-אביב ואחר כך הפסיקו). גם תלמידיהם ויוצאי חלציהם של אותם רבנים לא מציינים את היום. 'חסידי המדינה' מרבים לצטט ולהוכיח את שיטתם מהספר 'אם הבנים שמחה' של הגה"ח זצ"ל גאב"ד פישטיאן – בעיניי ראיתי, בימים אלה ממש, חשיפה של כת"י שלו, שהוא זצ"ל לא התכוון למה שמייחסים לו.
ש. אחד הרעיונות המובאים באותן חוברות, שאמנם במדינה יש "קלקולים" (כלשונם), אבל גם על נס חנוכה ממשיכים לומר 'הלל', אף שברבות השנים בטלה מלכות חשמונאי.
ת. מי שלמד אפילו קצת פנימיות התורה ועיין בספרי חסידות יודע אל נכון כי 'חג' ו'מועד' משמעותם שביום זה נמשכים אורות עליונים (חב"ד, י"ג מדה"ר), וכך הוא בחנוכה (עיין באריכות נפלאה בס' 'שערי אורה' לאדמו"ר האמצעי, ובס' 'בני יששכר' להרה"ק מדינוב), ושדווקא לכן, הגם שבאופן חיצוני התבטל הטעם החיצוני לנס חנוכה, עדיין כמ"ש האריז"ל עה"פ "והימים האלה נזכרים ונעשים" - נמשכים בכל שנה האורות והשפע השייכים לאותו מועד.
האם באמת מישהו חושב ברצינות (עם כל הכבוד) שהאישים שתיקנו את סדר יום-העצמאות, היתה להם השגה במתרחש בעולמות עליונים ובאופן המשכת שפע ואורות עליונים (באוא"ס שלפנה"צ? בעתיק יומין באריך אנפין? בחכמה דאצילות בז"ת דבי"ע?...).
וכל זאת על-פי השיטה שאומרת שהמדינה ביסודה הוא דבר אלוקי, אלא במהלך הזמן אירעו ה'קלקולים'. ברם, לשיטתנו ה'קלקולים' - הסדקים שנפערים יותר ויותר - אינם מקריים, אין הם אלא תוצאה טבעית ופועל יוצא מהעובדה שהיסודות רעועים.
להפך, אם לא היו הסדקים המוכרים לנו כיום (השחיתויות, עקירת יהודים מבתיהם, מחיקת יישובים, הזלזול בביטחון; על המלחמה בתורת ישראל ובקודשי האומה כבר דיברנו) - אז היה פלא. ההיסטוריה הראתה שכל תנועה שקמה בעם-ישראל ללא יסודות של תורה לא היתה בת-קיימא. כמו שהגוף הפיזי של האדם לא מסוגל לקלוט ופולט אברים זרים ומלאכותיים, כך גם ארץ-ישראל לא יכולה לקלוט הפך הקדושה ("ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה", רחמנא ליצלן!), ולפלא על מי שחשב שיהיה אחרת.
ש. במישור העקרוני, על כל פנים, מדוע לא לומר 'תפילה לשלום המדינה', והרי גם בחו"ל התפללו לשלום המלך והקיסר, על-פי מאמר חז"ל באבות, "הווי מתפלל בשלומה של מלכות"?
ת. קודם-כול, גם בחו"ל התפילות לשלום המלך (כפי שנדפסו במחזורים הישנים) נאמרו רק בהזדמנויות 'חגיגיות' ורשמיות ולא בכל שבת ומועד, וגם זאת בבתי הכנסת הגדולים וה'רשמיים', ולא בכל 'שטיבל'.
מה שאין כן ה'תפילה לשלום המדינה', שסגנן אותה ...הסופר ש"י עגנון, וידוע כמה הקפידו היראים לדבר ה' שלא להוסיף דבר על תפילות הסידור, ואפילו בפיוטים שבמחזור ימים-נוראים, אנו מקפידים לומר אך ורק פיוטים שנכתבו על-ידי רבותינו הראשונים כמלאכים, ועל כל פנים לא אומרים שום פיוט או תפילה שהתחברו אפילו על-ידי ארזי הלבנון אחרי האריז"ל. ומעניין לעניין באותו עניין: האדמו"רים הק' מקלויזנבורג, בעלזא, גור ועוד איבדו את רוב עדת מרעיתם וגם את כל בני משפחתם, ה' יקום דמם, ואף על פי כן לא העלו בדעתם להוסיף תפילה 'לזכר הרוגי השואה', כי אין אדם בימינו שיכול לקחת על עצמו אחריות רוחנית כה גדולה להוסיף על מה שנחתם בחותם קודש בסידור.
ובנוגע ל'תפילה לשלום המדינה' – לו היתה מנוסחת ברוח 'הנותן תשועה למלכים', כפי שמנוסחות התפילות הידועות 'לשלום המלכות' – ניחא, אבל כשמחבריה שזרו לתוכה השקפות, דעות ונימות פטריוטיות שאין דעת חכמים נוחה מהן – שאני.
ולא נותר לנו אלא לבקש את מה שמבקשים יהודים בנוסח 'הקדיש הגדול', שנזכה בעגלא דידן, ברם בחסד וברחמים -
"למעקר פולחנא נוכראה מארעא,
ולאתבא פולחנא דשמיא לאתרה,
וימליך קודשא-בריך-הוא במלכותיה...
ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה"!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
