מאת הרצל קוסאשוילי, COL

בשנות שהותי בישיבה הגדולה בכפר-חב"ד, למד בשכבתי, יותר נכון הצטרף אלינו באמצע השנה, "עולה-חדש" מרוסיה. לא סתם "עולה חדש" אלא "עולה חדש בעל-תשובה".

תרצו או לא תרצו, מדובר באחד השילובים שיכולים לגרום לך להסתער ולהשתטח על שדה מוקשים כאילו מדובר בפארק פרחוני וריחני. מהידוע ומהמפורסמות אודות חברי כיתתי, שהמושג "שבת מנוחה", או אם תרצו, "שינה בשבת תענוג", הופנמו והוטמעו בתוכנו כדבעי ולחומרא. לפחות, זה היה המצב עם חברי החדר שלי, כולל עבדכם הנרצע והנאמן.

ביום שבת, כשמגבלת העמידה בזמנים הקשוחה, הייתה לובשת צורה אלסטית במיוחד, חברי החדר ואנוכי, רבצנו בתנומת דובים חורפית על גבול הנצח ממש, כשהסימן היחידי לחיים שבקע מאותו חדר (מס' 19 בקומה השלישית, אם אינני טועה) היה מקצב הנחירות האחיד שהפיק אפי הלא סימטרי ממילא.

דווקא באותם רגעים של "התרוממות הנפש" (תרתי משמע), היה זה אותו "עולה חדש בעל-תשובה" שהיה מהלך במסדרון ביסודיות ובנחישות של קצין משטרה קומוניסטי, נוטל ספל מאחד החדרים ועובר מדלת לדלת כשהוא קורא בקול שגורם לברגים שבראשך להשתחרר מאליהם ולזלוג דרך הנחיריים: "זמן קרישמע", "זמן קרישמע", "זמן קרישמע"... היה קורא בגרון ניחר ובמבטא רוסי מובהק.



תגובתנו היתה במקרה הטוב, חילוץ איברים בקושי ניכר והתהפכות לצד השני. במקרה הרע, היינו משתיקים אותו באמצעות הטחת צרור נעלי-בית בדלת המבוצרת כחומה ומבריחים אותו בבושת פנים. מצחיק אולי לקרוא, אבל בושה גדולה להפנים. כן, זה אומר שלא היינו אמונים על זמני תפילה, סוף זמן ק"ש וסוף סוף עלות השחר... במקרה הטוב, הקפדנו על סוף זמן אכילת חמץ בערב יום-טוב שחל בין השמשות. ותאמינו לי שאני משתדל להתנסח בעדינות בסוגיה המוזרה והכאובה הזו.

אחת הבדיחות הידועות לסימפטום המובהק של "זמן ליובאוויטש" שבעוכרנו, מספר על מבחן ב"מושגים ביהדות" שנערך בין כותלי מכללת 'בית-רבקה'. אחת השאלות שנשאלו שם הבנות היתה: "מה ההבדל בין 'תפילין רש"י' ל'תפילין ר"ת'? לא מעט ידיים הורמו. המורה סימנה לאחת הבנות שתסביר את ההבדל בין שני זוגות התפילין המקובלות בחב"ד.

מבלי להתבלבל ענתה הבחורה כך: "טוב, תפילין רש"י זה התפילין שאבא מניח חמש דקות לפני כניסת שבת..." חכו, ההמשך היה הרבה יותר מצחיק, "תפילין ר"ת זה התפילין שאבא מניח חמש דקות אחרי שאמא כבר הדליקה נרות שבת". אין מילים. המוזר הוא, שבעוד הרבי הקפיד על זמנים לחומרא, הן על זמניו הפרטיים והן על זמני וסדרי הישיבות בעולם. אנחנו הלכנו בקו ההפכי, בניגוד גמור לסדר המופתי ולמשמעת העתצמית הנדירה של הרבי. מה שמעצים את שערוריית ברירת המחדל שלנו כמעגלי- פינות ומועדים.

אני למשל נוהג מזה זמן-רב להשיב בהלצה לשאלת אנ"שים תמימה כמו: "סלח לי, מה השעה"? בשאלה משלי: "זה חשוב"?

אם תרצו, יש התחלה לסיפור הזה, אבל את הסוף טרם מצאתי. אגדה ששמעתי לא מזמן, קושרת את אחת מהתדמיות הקשות שהוצמדו "לנו, החב"דניקים" (וסליחה מראש עם כל אלה שאני נדחף להגדרתם) כמבריחי גבולות, זמנים ומועדים. האגדה תולה את הסיבה לכל הבלגן האנרכיסטי הזה, בנוסח ההזמנה הנהוג אצלנו בחב"ד.

"שים לב" שטח בפניי אחד מידידיי את השגותיו בעניין, כנראה לאחר מחקר מעמיק וממצה: "בהזמנות שלנו כתוב במפורש "... החופה תתקיים אי"ה ביום ה... הבעל"ט, בשעה החמישית", כשבדיוק אז, מצטרף לסיפור, גילוי הכוונות האמיתי (*החופה בשעה שמונה)  וקובר למעשה, כל סיכוי לפענוח אפשרי של זמן החופה האמיתי. שעה חמישית בשמונה? איך בדיוק?

אחת ההוכחות לכך שאין בעל הנס מכיר בניסו, או במקרה הזה, המשוגע בשיגעונו, זו העובדה שהדיאלוג הבא כל-כך שכיח ולגיטימי במחזותינו. וזה הולך ככה:

"תגיד, אתה בא לחתונה של מנדי?"

-"בטח, איזו שאלה? מתי זה מתחיל"?

"היה כתוב בהזמנה בתשע"

- "שמע לי, לפני עשר וחצי אין לך מה לחפש שם..."

"אתה צודק. קבענו באחת-עשרה בכניסה"?

אני באמת לא רוצה לפצוח כאן בנאום הגבר שתום העין, אבל, איפה נשמע כדבר הזה? איך יכול להיות שחבר שלי, או בכל אופן מישהו שהחשבתי אותו לכזה, כינה אותי פעם בעוון איחור של חצי שעה למפגש מיוחל ומתוזמן היטב, בתואר המפוקפק "יקה".



מיד כשנגליתי לעיניו הוא החל להתקרב לעברי בהתלהבות של כלב תועה ואבוד השב ומתאחד עם בעליו. "חשבתי שייקח לך עוד שעה למצוא את  המקום... רציתי דווקא לעשות פה סיבוב עד שתבוא..."

כך, בעוד אני מחשב את קיצי ומנסה לשווא לדלות ממוחי הקודח והמדולדל תירוץ משכנע וטוב כמו התקף לב, או לחלופין דריסת היפופוטם מדושן בכביש החוף, אני נאלץ לצפות בחזיון התעתועים הזה. פשוט לא ייאמן, הוא באמת לא ציפה שאגיע בזמן, אני ממש הפתעתי אותו. תרשו לי לקבוע שאם לא נכחתם באזור, לא ראיתם שמחה אמיתית מהי.

בנקודת זמן אחרת לפני מספר שנים, "מעידת זמן" פעוטה בהרבה, בסביבת "בני-אדם נורמאליים" (יש דבר כזה, תתפלאו) עלתה לי (כמעט) בחיי הנישואים שלי. ימים ספורים לפני חתונתי, קבעתי עם חמי לעתיד (וכיום, חמי בהווה, טפו טפו), פגישה בנקודה מסוימת ומוכרת מאוד בצפון הארץ, לצורך החלפת מסמכים ואינפורמציה קלילה ותו לא. כל זאת, כשאני כבר ממוקם במרחק של 20 דקות נסיעה משם לכל היותר. זה התחיל עם התור שהשתרך לכספומט, המשיך עם ההתלבטות בקיוסק איזה סיגריות לקנות... ונגמר בפיקוח נפש.  "בקטנה, תגביר מהירות" הרגעתי את עצמי "מקסימום, תאחר בחמישים שניות..."

ואכן, לאחר שחלק ניכר מהנסיעה עבר עליי בהשראת ובהמראת סיפורי הבעש"ט, ולאחר שמצאתי שקצה מד המהירות הוא לא הקצה האמיתי... לא לפני שכמעט ודרסתי עדר פרות מהחלום הטוב של פרעה, איתרע מזלי ואיחרתי... בשלוש דקות! ואני מוכן להישבע פה בנקיטת חפץ שהפעם, אפילו כחב"דניק, אני באמת מתכוון לשלוש דקות של איחור, שנייה לא יותר.

ובכן, ללא-ספק מדובר באחת מהטעויות הקשות שטעיתי ושגיתי בימי חיי. כבר עם מראה אישוני עיניו המתרחבים, החילותי לקלל את יום הורתי והולדתי. המבטים שתקע בי, הכאיבו לי פיזית, יותר מכריתת איברים באמצעות משור מחליד וללא הרדמה. הייתם צריכים לראות את האכזבה שהייתה נסוכה על פניו המכורכמות. העיניים שלו אמרו הכל, או לפחות את המשפט הזה: "הבת שלי הולכת להתחתן איתך?!" הגוף שלו שידר מצוקה חריפה יותר בדוגמת: "יא חתיכת גרוזיני/ישראלי/חב"דניק חסר אחריות שכמותך". באם טרם נחה עליכם ההשראה המצמררת של המאורע הקשה הזה, תחזרו בבקשה לאחור ודקלמו לעצמכם את כל הקטע האחרון במבטא רוסי. יופי, עכשיו אתם מבינים אותי.

למען ההגינות אני חייב לציין שחמי שליט"א ויראה ממני רוב נחת, אדם נורמטיבי לחלוטין ולגמרי לא זעפן או נוקשה כפי שעולה וצפה דמותו אל מול עיניכם. הייתי אומר שאפילו מדובר באיש עם נימוסים והליכות שלא מהעולם שאני ואתם מכירים. פשוט מאוד, במסורת הרוסית לדורותיה, אם קבעת פגישה ולא הופעת בזמן שנקבע, אתה פורק עול. נקודה.

אתם צריכים להבין, "החוק הבינלאומי לשמירת זמן" אצל הרוסים קובע, שאתה אמור לכבד כל אדם שבהגדרתו "מבוגר" ממך בשנים ולהתייצב לפגישה שנקבעה מראש, לפחות דקותיים טרם הזמן המיוחל. כן, גם אם מדובר בפגישה לצורך סחיטה באיומים או גביית דמי חסות וכדו'.

שלא לדבר על אימי שתחי' שהביכה אותי בביקור פתע בישיבה הגדולה באחד מאותם בקרים לאחר התוועדות אינסופית, כשהיא רואה את בנה הבכור מעוטר בתפילין בשעה הלא הגיונית ארבע אחר הצהריים! לשווא ניסיתי בכל כוחי להסביר לה את הנורמות המקובלות במגזרנו ב'גיאורגית אצילית', מבלי שאיש יבין את נושא הוויכוח שניטש בלהט מתחת ל'זאל'. לא עזרו לי כל כוחות השכנוע הטמונים בי, הדבר כלל לא התקבל בדעתה שבשעה שאנשים חוזרים לביתם לעת ערב לאחר יום עבודה מלא, בחור בישיבה מתפלל שחרית כאחרון המקובלים, ללא ספק אכזבתי אותה באותם רגעים.

המשפיע שלי היטיב לסכם בשבת האחרונה, את הפיאסקו שלו ממני כשאיחרתי (גם כן איחור) בעשר דקות לתהילים של שבת מברכים וגם זה בגלל שהלכתי למקווה.

"הרצל, אתה חסר תקנה. אני צריך לדבר עם אשתך שתזרוק אותך מהבית בזמן... הגיע הזמן שתצא מהפינה שלך, אתה מתחיל להקפיד על כל החומרות של ליובאוויטש- "שחיטת ליובאוויטש", (שחיטת כל הסימנים לחומרא ולא רק בעופות). "קבורת ליובאוויטש", (הטמנת המת בעפר בעודו בחיים) ו"זמן ליובאוויטש"... (יש צורך להסביר?).

בקידוש שלאחר התפילה (מבלי להגיס הפעם) לא הרפיתי ממנו: "תחליט" הקשיתי, "למה עליי להיצמד, ל"למעלה מהזמן" או ל"לחיות עם הזמן"?

הוא לא ענה לי, רק נתן בי את אחד ממבטיו המצחיקים והותיר אותי בשאלתי ספקן מאי-פעם, כרגיל.