מערכת COL
|
יום כ"ה ניסן ה׳תשס״ט
19.04.2009
איפה אמא?
עד לגיל 59 לא ידע ר' אליעזר קרייזלמן על התעלומה הגדולה של חייו ● מסמך אחד הצליח לזעזע את עולמו ● מי את 'אמא'? היכן את נמצאת בעולם? ● בקלסר עב כרס, שבמגירת ארון בביתו, הוא אוסף אחד לאחד את המסמכים ומייחל ליום בו תיפתר החידה ● ממחנה העקורים היידנהיים, על אוניית אקסודוס בדרך לארץ ישראל ● בשער העיתון, אותו החזיק אביו בביתם, מצא את תמונתו. ילד קטן, כבן שנתיים, על סיפון אוניית המעפילים. ולצדו, עומדת אמו ● "אתה לא יודע בכלל מי זו אמא שלך", זרק לו גיסו, לימים ● כתבה מאת שרה גל המתפרסמת בעיתון 'בקהילה' לסיפור המלא ● התינוק החב"דניק מספינת 'אקסודוס' עדיין מחפש את אימו
שרה גל
צילום: אליהו איטקין
רק כאשר מוציא ר' לייזר קרייזלמן את הקלסר עב הכרס מארון הספרים שבסלון ביתו, צפה ועולה הדרמה במלואה. 'אמא', מופיעה המילה, משורטטת בלורד שחור עבה, על הכריכה.
'אמא', זוהי הזעקה העולה מבין דבריו של אליעזר, מבקשת למצוא לה פתרון בתוך ים האי וודאות. תעלומה בלשית מסתורית, החוצה יבשות וימים. מפולין דרך אוקראינה אל אדמת ארץ ישראל ואל חלקי הפאזל שעדיין חסרים לתמונה.
למטה, בחצר הבניין שבשיכון חב"ד בלוד, משתעשעים ילדים בגינת המשחקים, אמהותיהם עומדות מן הצד ומשגיחות עליהם. הן אינן מתארות לעצמן כי קומה אחת מעל מתגורר יהודי, שכל שנותיו האחרונות מוקדשות לחיפוש נרגש אחרי אמו יולדתו.
'אמא' הפכה אצלו למילת כיסופים, לכמיהה עזה.
זוג עם ילד
חייו של אליעזר נחלקים לשני חלקים. עד לגיל 59, השנים בהן לא ידע כמעט דבר על התעלומה האופפת את ימי ילדותו, ומגיל 59 ואילך, השנים בהן הוא עושה כל שביכולתו כדי לשפוך אור על חידת חייו.
"הזיכרון הראשון שלי מתחיל מגיל הרבה יותר מתקדם, אולם מאז ומתמיד התעניינתי במאורעות הקשורים בחיי, ולכן אני יודע לספר עליהם. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו הוריי מפולין לאוקראינה שברוסיה, ושם נולדתי. עם סיומה של המלחמה התירו הרוסים לאזרחים הפולניים לשוב לארץ מולדתם, וכך הצלחנו לצאת החוצה. ידוע לי כי הוריי ברחו כשברשותם תעודת הנישואין שלהם וכן תעודת הלידה שלי, כלומר ברחו כזוג עם ילד".
כל הפרטים הללו נאספו בידי אליעזר במהלך חייו, אחד לאחד. אביו שמר בקפדנות על חומה של שתיקה בכל הנוגע לעברו, ואליעזר לא העז לשאול אותו דבר וחצי דבר בנושא. "גם בנושא היהדות לא ידעתי הרבה. אני רק זוכר, כזיכרון ילדות, איך אבא היה נוהג להניח תפילין ולהתפלל בכל בוקר. במהלך השנים הוא ירד מבחינה דתית, אבל אני עדיין זוכר את התקופה הראשונה, בה גרנו בגבעת עלייה שליד יפו, בשכונת ג'בלייה.
"הגענו ארצה, אבי ואני. מעולם לא הטרחתי את עצמי בדבר השאלה איך יצאה אמי מהתמונה ולאן נעלמה. אני יודע שכאשר הגענו על סיפונה של אוניית 'אקסודוס' הייתה עליה גם אמי. אולם משהגענו ארצה סופית, לאחר כל התלאות אותן עברנו בדרך, כבר לא הייתה אתנו".
"בשנת 1947 היו על אדמת אירופה פליטים יהודים רבים מאד, והסוכנות היהודית עשתה מאמץ כדי לאסוף אותם ולהעלותם ארצה. המנדט הבריטי לא ממש התיר עליית יהודים, והקציב לכך מכסות מאד מצומצמות, אולם הסוכנות הייתה מעלה אותם באוניות מעפילים בלתי חוקיות. גם אקסודוס הייתה אוניה כזו, אולם בניגוד לשאר האוניות שהצליחו להשתחל בגניבה ארצה, האוניה שלנו נתפסה.
"בדרך כלל היו הפעילים שעל החוף ממהרים לקלוט את העולים מסיפון אוניות המעפילים, מבריחים אותם במהירות אל אחד הקיבוצים השוכנים בסמוך לחוף הים, וכאשר הגיעו הבריטים לבדוק לא הצליחו כבר להבחין בין הותיקים לבין העולים.
אקסודוס הייתה ספינת מטיילים ששטה על המיסיסיפי, נרכשה כגרוטאה בידי הסוכנות ושופצה. אנשי הסוכנות דחסו לתוך האונייה 3000-4000 פליטים, כשהם משכנים עצמם על גבי דרגשים בתנאי צפיפות איומים. אני עצמי הייתי אז ילד כבן שנתיים.
"באחד הימים הבחנתי בגזיר עיתון המונח בארון בביתנו. ניסיתי להתעמק בתמונת השער של העיתון, והנה הבחנתי בילד קטן שלפי הכיתוב אוחז בידי אמו, הילד בתמונה זהה לתמונתי באלבום התמונות, אך את האם לא ראיתי מימיי. כפי הנראה בחרו במערכת העיתון דווקא בתמונה הזו, שהיה בה כדי לעורר רחמים על נוסעי אקסודוס.
"רק שהאם שבתמונה לא הזכירה במאומה את אמי, כלומר את האם עליה ידעתי כי היא אמי. וחשד ניצת בלבי.
מי הייתה אמי האמיתית
"מספר פעמים בחיי, לאחר אירועים שונים, ניסיתי לדובב את אבי בקשר לתעלומה שהקיפה אותי, אך נתקלתי בשתיקתו. הבנתי כי קשה לו לדבר על עברו, והנחתי כי אמי יולדתי נפטרה במהלך הנסיעה הקשה על אקסודוס, ולא הוספתי לשאול אותו על כך. כנער, אני גם לא זוכר שהדבר הציק לי. לא ממש עניין אותי לדעת מה קרה לאמי, ומי הייתה אמי האמיתית.
"במבט לאחור נראה כי הבריטים עקבו אחר אקסודוס כבר מתחנת יציאתה, בנמל שבצרפת. לאורך כל הדרך הם ליוו אותנו עם אוניות משחתת, וכאשר הגענו לנמל חיפה עצרו את האונייה ומנעו מאתנו לרדת אל החוף ואל החופש. התפתחה תגרה עזה בין הבריטים לבין המעפילים, ובמהלכה אף נפצעו כמה מהאנשים שלנו.
הבריטים הכריחו אותנו לשוב לצרפת, אך כאשר הגענו אל החוף סירבו האנשים לרדת מהאונייה. הבריטים איימו שאם נתמיד בסירובנו יחזירו אותנו אל אדמת גרמניה, ועל אף שעצם אזכרת שמה של האומה הגרמנית היה בו כדי לעורר חלחלה בלב הניצולים, הם סירבו להיכנע.
"כך הגיעו נוסעי אקסודוס אל אדמת גרמניה, כשהם שבורים ורצוצים. זמן מה חלף ואנשי הסוכנות הצליחו להעבירם אל הצד שנשלט בידי האמריקנים. לשם כך הם נעזרו במסמכים מזויפים של יהודים שנפטרו, ולאחר מעבר הגבול הצליחו לשלב את המעפילים באונייה חדשה. הפעם הם הגיעו ארצה בהצלחה.
"עד להיותי בכיתה ה' התגוררנו ביפו, אחר כך עברנו לעיר גבעתיים. כבר כילד הבחנתי בעובדה שתקווה, אשתו של אבי, אינה אמי האמיתית. הייתה זו תחושה שבלב, שנשענה גם על פטפוטי השכנות, שידעו את האמת. אבל לא התייחסתי לכך ברצינות, העדפתי לזרום עם המציאות. תקווה הגיעה ממשפחה חרדית, אני זוכר את תמונת בני משפחתה, זו שתלתה על קיר ביתנו. אביה היה עטור בזקן ארוך ואמה לבושה הייתה בשביס צנוע. הוריי שמרו על המצוות ושלחו אותי לבית ספר דתי, אך בשלב מסוים התרחקתי מהיהדות.
"בהיותי בן 16 הזדעזעו חיי בפעם הראשונה. היה זה כאשר ניגשתי אל משרד הפנים כדי לקבל תעודת זהות, הגשתי את כל המסמכים, כאשר בשם האם אני כותב 'תקווה'. משקיבלתי בדואר את התעודה, נרשם שם האם כמרים... אני זוכר עד היום את הרגע בו גילה זאת אבי. הוא נשען על דלת הבית, הביט בי ולא אמר מילה. כל כך ציפיתי שיגיד משהו, שיספר, אבל הוא שתק. אחר כך שאל אותי למה אמרתי ששם אמי הוא מרים, ואני מיהרתי להסביר לו שאמרתי 'תקווה' אך נרשם 'מרים'. הוא המשיך לשתוק.
"אבל גם האירוע הזה נמחק מזיכרוני, ומסלול חיי המשיך באופן שגרתי. הלכתי לתיכון מקצועי בו למדתי חשמלאות, ובמקביל גם עבדתי במקצוע. התגייסתי לנח"ל, נישאתי ועברנו לגור באילת".
המלחמה שינתה את חיי
"מלחמת יום הכיפורים שינתה את חיי מן הקצה אל הקצה". בהגיעו אל המלחמה ההיא, הוא ממעט בדיבורים, מסרב לספר. לשאלתי, האם נפצע במלחמה, הוא משיב בנענוע ראש של שלילה, אך אני מבחינה בכך שהוא מסתיר הרבה מעבר למה שמגלה.
האם נהרגו חברים? והוא מנענע בראשו לחיוב כשעיניו מביעות עצב גדול. "כן, חברים רבים נפלו לצדי. שירתי ברמת הגולן, עמדנו שם מול הסורים, הקרב לא היה פשוט. הם הצליחו להיכנס לרמת מגשימים והפילו רבים מחיילינו. בסופו של דבר הצלחנו לכבוש את השטח, אך רק לאחר מספר ימים של לחימה עזה", הוא אומר.
"מאז אותה מלחמה השתנתה לגמרי ההסתכלות שלי על החיים. חזרתי לאילת, ו-3 שנים לאחר מכן שבתי בתשובה שלמה. זה היה תהליך הדרגתי. בתחילה הייתי הולך לבית הכנסת לשיעור פה ושם, אחר כך הגיע לאילת שליח חב"ד הרב ישראל גליצשטיין, ואז התחברתי סופית אל חב"ד. קהילת הדתיים הייתה כה מצומצמת שאך טבעי היה הקשר שנוצר בינינו במהירות רבה. הייתי עוזר לרב, היינו לומדים יחד, והוא נהג לספר לי על הרבי.
"בתשרי של אותה שנה הוא נסע לארה"ב, ונסעתי עימו. כך הכרתי את הרבי זצוק"ל והפכתי לחסיד חב"ד בכל נשמתי. יחד אתי גם כל בני משפחתי.
"כצעד ראשון עזבנו את אילת ועברנו להתגורר בבת-ים, שם הייתה לנו דירה. את הילדים שלחתי ללמוד בתלמוד התורה באבוב שבעיר. אחר כך הרבי ייעץ שנעבור לשיכון חב"ד שבלוד".
לא היו רגעים בחייך בהם חשת כי חלק מהפאזל חסר?
"לא ידעתי שמשהו חסר. כשאתה לא יודע, אתה גם לא מרגיש בחיסרון. היה לי קשר טוב עם הוריי, גם עם אמי החורגת. לאחר פטירת אבי המשכתי לשמור אתה על קשר, הייתה לי אחות ממנה וגם אתה המשכתי לשמור על קשר. הכול היה נראה לי תקין".
השאלות הביאו לחיפוש
עד ליום בו נפטרה אמו.
"מיד לאחר פטירתה של אמא מצאה אחותי ציפורה בין הניירות שבמגירה מסמך לפיו לא נפטרה אמי אלא היא ואבי נפרדו בהיותם במחנה העקורים היידנהיים שבגרמניה. היא ובעלה שקלו האם להראות לי את המסמך, אבל אחר כך החליטו שזה רגיש מדי, ומאחר ולא ידעו איך אקבל את הידיעה נמנעו מלספר לי עליה.
"עוד כמה חודשים חלפו, ובאחד הימים הגיעו אלינו אחותי ובעלה לביקור. ישבנו בסוכה והשיחה התגלגלה. לפתע שלח נתן, גיסי, רמז סמוי לעברי. 'אתה לא יודע בכלל מי זו אמא שלך'. לא הבנתי על מה הוא מדבר, ולא הצלחתי לעשות סדר במחשבותיי. אבל כששאלתי אותו לפשר ההערה, הוא התחמק. 'תבוא אלינו הביתה, נשב ונדבר', אמר לי. היות והם מתגוררים בגבעתיים לקח זמן עד שיצא לי להגיע אליהם. אבל משהגעתי, הזדעזע עליי עולמי. בן 59 הייתי אז, ומאז השתנו חיי.
"מאז ועד היום סובבים חיי סביב הגילוי המיוחל. מאז ועד היום לא חדלו השאלות להציף את לבי: מי הייתה אמי? האם עדיין היא בחיים? בימינו מאריכים האנשים ימים, ואני התחלתי לחשוב על כך שייתכן מאוד שהיא עדיין חיה. ואולי נישאה בשנית ונולדו לה ילדים, שהם חצאי אחים ואחיות שלי? ובכלל, למה נפרדה מאבי? לאן הלכה? למה לא יצרה עמי קשר במהלך החיים?
"השאלות הללו הביאו לחיפוש הגדול של חיי. בידי היה מונח מכתב אחרון לאבי מאמי, מכתב שהיה חתום בידי ראשי מחנה העקורים דאז. במכתב נאמר כי הוסכם בין ההורים כי האב ייקח עמו את הבן בדרכו ארצה. מעבר לכך לא ידעתי דבר. עוד לפני שהראתה לי את המכתב, ניסתה אחותי, יחד עם בעלה, לגלות פרטים נוספים. הם פנו ל'יד ושם' והוציאו מהם מכתב ובו מוזכר שמה של אנה קרייזלמן, שנת לידה 1918, ועיר הלידה סבנוביץ'. את הפרטים הללו הניחה אחותי בידי, יחד עם המכתב יצאתי לדרך הארוכה לבירור זהותי האמיתית. לרגע חלפה מחשבה במוחי כי אולי אנה אינו שם יהודי, וכי עלול להיות כי אמי הייתה גויה. מאז ועד היום, כ-5 שנים, אני עושה כל מאמץ כדי לחפש את אמי. פניתי למדור לחיפוש קרובים שבקול ישראל, התחננתי לעזרה מכל מי שיודע פרטים אודותיה, אך עד כה לא נעניתי.
רעייתו נכנסת אל החדר, מגישה כוסות שתייה ומוסיפה, "כאשר הגעתי לראשונה לבית הוריו, חשבתי מיד שמשהו אינו כשורה. יכולתי להבחין כי היחס של אמו אליו ואל אחותו אינו זהה. היא אמנם גידלה אותו כמו אם ודאגה לו מאוד, אבל היה משהו שתלה באוויר ולפיו הרחתי את השוני.
"והלוואי באמת שימצא את אמו האמיתית", היא אומרת לאחר דקה של מחשבה. לפני מספר שבועות פרסם 'ידיעות' את סיפורם, והם קיוו כי אנשים יפנו וכי יתקבצו להם פרטים חדשים שישפכו אור על הפרשה. אולם האכזבה הייתה גדולה. האם המיוחלת עדיין לא נמצאה, ושמה, 'אמא', רשום בינתיים רק על גב הקלסר.
"אבא נפטר בשנת ל"ד, כשהוא אינו מגלה לנו דבר ואינו משאיר אחריו כל מכתב עם הסבר. הוא העדיף לסגור את הדלת לחיי עברו, ולזרוק את המפתח לדלת הזו עם פטירתו מהעולם", אומר אליעזר, ומניח את הקלסר על השולחן בחבטה.
לא באה הישועה
מאז החל החיטוט הבלשי אחר הממצאים, חיטוט שלא היה מבייש כל ספר הרפתקאות מכובד.
"תחילה החלטתי לפנות אל הצלב האדום, שהיה אחראי בזמנו למחנה העקורים שבהיידנהיים. מן הסתם מצויים בידם רישומים על יהודי המחנה. בשלב הראשון לא קיבלתי תשובה, אך לאחר זמן רב הגיע מכתב ובו תשובה רשמית ובלתי משמעותית בסגנון 'נבדוק, ואם יהיו ממצאים נודיע לך'. הבנתי שהם אינם מעוניינים לעזור, אולי מבקשים למשוך זמן, אולי חוששים מבקשות פיצוי לסוגיהן. כך או כך, מלבד התשובה הרשמית אותה הם מחויבים לשלוח, לא הוסיפו מאז מילה וחצי מילה.
"במקביל ניסיתי לפנות אל המקום בו נולדתי באוקראינה. מצאתי חוקר בשם אלכס, והוא נשלח על ידי לעיירה. תחילה נסע לעיר לזורקי, שם היה בזמן המלחמה בית חולים גדול וממילא גם ריכוז גדול של אוכלוסייה. לשם הגיעו רבים מפצועי המלחמה. הוא החל לדובב את זקני העיירה כשהוא מוציא מהם כל בדל של אינפורמציה. אחר כך ביקר גם בעירייה וביקש לראות את ארכיון הרישומים של התושבים. הפנו אותו לעיירה פולטבה הסמוכה. הוא הרים לשם טלפון, ונאמר לו שאכן מצויים בידם כל תיקי שנת 46'. הם שאלו לשמי, חיטטו ומצאו אותי רשום שם. הם מצאו גם את שם אבי ואמי, ולכל הפחות ידעתי שתעודת לידה יש לי אי שם בעולם.
"חשבתי שאולי במסמך עצמו יש פרטים נוספים, אולם הפקידים סירבו להוציא אותו מהארכיון בטענה שיש צורך להצטייד באישור נוטריוני בינלאומי ובייפוי כוח. 'בלי זה לא נוכל לתת לך מסמכים', אמרו לחוקר. אלכס שב מבלי שיהיו בידו המסמכים הנדרשים, ובזה בעצם תם תפקידו.
"אבל אני לא הסכמתי להתייאש. מיהרתי לפנות לשליח חב"ד בפולטבה, הרב יוסף יצחק סגל. נסעתי לכפר חב"ד, לשם הגיע בעת ביקורו בארץ, ונפגשנו פעמיים. נתתי לו את כל הפרטים, ציידתי אותו באישור הנוטריוני הדרוש, והוא נכנס אל ארכיון העירייה בפולטבה ושב אליי עם הניירת הדרושה.
"אלא שגם מהמסמכים הללו לא באה הישועה, והם לא חידשו לי כמעט דבר. בתעודת הנישואין של הוריי, אותה הוציא עבורי השליח, הופיע שם הנעורים של אמי – גולדברג – ושם אביה – יוסף, והגם שלא ידעתי מה אעשה עם פרטים אלו, הרי שהייתה לכך חשיבות עצומה עבורי. שם בעירייה הסבירו לשליח כי אנה הנה חנה, וכי בלטינית זה נכתב כאנה. נשמתי לרווחה, שכן עתה ידעתי כי אמי הייתה יהודייה. הסבירו לי כי רישומו של השם מרים בתעודת הזהות שלי נובע, כך נראה, מהרצון של העולים להירשם כבני זוג. 'מן הסתם צירף אביך שם כלשהו רק על הניירות כדי להראות שהגיע ארצה כמשפחה', אמרו לי. במסמך הנישואין של השלטונות הרוסיים יכולתי לראות כי התאריך מאוחר, וכי הוא חל אחרי הולדתי. מן הסתם הוציאו הוריי את המסמך הזה בשביל ביקורת הגבולות בחזרתם לפולין.
"עכשיו היו בידי פרטים רבים יותר, ויכולתי להעמיק את החקירה. החלטתי לפנות לכיוון פולין ופניתי לחוקר מתאים אליו הגעתי דרך חב"ד בוורשה. החוקר נכנס לארכיון שבעירו כדי לחפש פרטים אודות משפחת קרייזלמן. באותה עת עדיין לא ידעתי על שם נעוריה של אמי, גולדברג, שכן פעלתי בכל המישורים במקביל. החוקר מצא לי מסמכים על מעבר הגבול של הוריי מגרמניה לפולין בחזרתם לפולין לאחר המלחמה. חודש לי פרט נוסף ולפיו שני הוריי רשומים על שם קרייזלמן וכי עברנו שלושתנו את הגבול, אולם במסמכים הללו מצאתי את מקום לידתה של אמי: קוריטניצה.
"התחלתי לחפש, שלחתי פרטים לאנשים רבים, נסעתי ל'יד ושם' כדי לחפש מסמכים, הגעתי גם לארכיון הציוני המרכזי. ב'יד ושם' כבר ביקשתי פרטים גם על משפחת גולדברג, שכן אז כבר נודע לי על שמה של אמי. הפקידים הצליחו למצוא לי 4 מסמכים – של אבא, של אמא, שלי, ועוד מסמך הרשום על שם 'אנה קרייזמן' אולם שנת הלידה שלה רשומה כ-46'.
אליעזר מצביע לי על השורה בה נרשמה שנת הלידה, ואני מבחינה בקו קטן מתחת לספרות 46. "סימנתי אותן כי חשבתי שמדובר בנתון שגוי, שהרי אמי נולדה ב-18'. אבל אז הסבירה לי הפקידה כי כפי הנראה מדובר באחות שנולדה לי ואשר נרשמה במסמכים על שם האם. תאריך לידתי הוא 29 ל-3 1945, ותאריך הלידה של אחותי הוא 15 ל-7 1946, כלומר היא נולדה שנה ומחצה אחריי.
"אין לי פרטים נוספים, אני רק יכול לתאר לעצמי מה קרה. מן הסתם נולדה לי אחות קטנה כאשר הייתי בן שנה וחצי. אני מעריך שכאשר נפרדו הוריי הם החליטו כי אני אצטרף לאבא בדרכו לארץ, וכי אחותי תלך עם אמי. איני יודע על איזה רקע נפרדו הוריי, אולם מהחוקר הבנתי שהייתה נפוצה פרידה על רקע רצון לחיות בארצות שונות. ככל הידוע לי עלו פליטים מפולין ל-4 יעדים: א"י, ארה"ב, קנדה ואוסטרליה. ייתכן ואימי בחרה בארץ אחרת. האם נמצאת באחת מהמדינות הללו אחותי? האם חיה שם עדיין גם אמי? – נכון להיום, אין לי כל מושג.
מנצל כל במה
בדרך אל חיפוש המשפחה היו גם קוריוזים כאובים ומלאי אכזבה.
"באחד מביקוריי ב'יד ושם' מצאתי פרטים אודות משפחה בשם גולדברג. לכאורה, הכול תאם למשפחה אותה אני מחפש. שם האב: יוסף. הבת מופיעה כאנה גולדברג, מקום הלידה סוסנוביץ'. רק שנת הלידה הופיעה כשנת 21', 3 שנים לאחר לידת אמי, אבל חשבתי שאולי הייתה טעות ברישום. היה זה מסמך בו נתנה אנה פרטים אודות אביה ואמה, שנרצחו בשואה. נאמר לי כי אנה ההיא מתגוררת בתל-אביב ומיהרתי להתקשר לביתה. נעניתי בידי בעלי הבית, משפחה ששכרה את הדירה מאת בנה של אנה גולדברג. התקשרתי אל הבן, והוא סיפר כי אמו, בת ה-87, נמצאת בבית אבות בגבעתיים. הוא אף הוסיף כי אכן יש לו אחיות נוספות.
"התלבטתי איך לפנות אליה, וחששתי מאד שמא תנעל את הנושא ותכחיש אותו. על כך גם הזהירו אותי ב'יד ושם'. אבל גם אילולי הזהירו, מי כמוני, שחי אצל אב שלא דיבר מילה וחצי מילה על העבר, הכיר זאת. 'חיית טוב עד עתה, אז עזוב את זה', פחדתי שכך תאמר לי. לכן, לאחר שיחה קצרה אתה בטלפון שלחתי אליה את אחותי.
"האישה הציגה עצמה כחנה מונטיג, בשמה הנוכחי. השיחה התגלגלה, ובמהלכה הכחישה הגברת כל קשר אל הסיפור שלי. עד היום איני יודע האם דיברה אמת, אולם אני חושב כי אם לא כך הייתי חש זאת.
"עד כאן תהליך החיפוש שלי, בו נתקעתי בשלב הזה. נתקעתי, אבל בהחלט לא התייאשתי. כפי שאת רואה הקלסר הזה התמלא במהלך 5 השנים האחרונות במסמכים רבים ובתכתובת מעניינת. בינתיים, לא היה בה כדי להועיל, אבל אני ממשיך הלאה. יש לי עוד כמה וכמה רעיונות, שאני שוקל איך לממש אותם. לדוגמה, אני מניח שבאותה תקופה של שנת 1918 היה בית חולים מיוחד ליולדות יהודיות. אני רוצה להניח שנשמר בבית חולים זה המידע אודות הלידות השונות. אולי אמצא דרך מסמך כזה את שמה של סבתי, אולי את מספר תעודת הזהות של אמי, דרכו אוכל להגיע למידע אודות תנועותיה לאחר שעזבה את אבי.
"בשלב הזה אני עושה כל מאמץ כדי להשיג אזרחות פולנית. כאשר תהיה בידי, אוכל להתקדם הלאה ולנסוע לפולין כדי להוציא מהארכיונים השונים מסמכים הדרושים לי להמשך החקירה. בינתיים נעניתי בידי ממשלת פולין בשלילה, אך איני מתייאש. אולי גם הם פוחדים מפני בקשת פיצויים. רק לפני מספר ימים התקשר בני, הגר בקראון-הייטס, וביקש ממני לשלוח אליו את כל המסמכים כדי לחפש במוזיאון השואה האמריקני בדל של מידע.
אליעזר סוגר בכבדות את הקלסר שלו. כל כך הרבה מסמכים, וכל כך מעט הצלחה נחל בחיפושיו. אבל כיהודי, מאמין בן מאמין, הוא אינו חושב לנטוש את המערכה. להיפך. הוא מנצל כל במה כדי לפנות לכל מי שיש בידו פיסת מידע: "אנא, עזרו לי למצוא את אמי!".
צילום: אליהו איטקין
רק כאשר מוציא ר' לייזר קרייזלמן את הקלסר עב הכרס מארון הספרים שבסלון ביתו, צפה ועולה הדרמה במלואה. 'אמא', מופיעה המילה, משורטטת בלורד שחור עבה, על הכריכה.
'אמא', זוהי הזעקה העולה מבין דבריו של אליעזר, מבקשת למצוא לה פתרון בתוך ים האי וודאות. תעלומה בלשית מסתורית, החוצה יבשות וימים. מפולין דרך אוקראינה אל אדמת ארץ ישראל ואל חלקי הפאזל שעדיין חסרים לתמונה.
למטה, בחצר הבניין שבשיכון חב"ד בלוד, משתעשעים ילדים בגינת המשחקים, אמהותיהם עומדות מן הצד ומשגיחות עליהם. הן אינן מתארות לעצמן כי קומה אחת מעל מתגורר יהודי, שכל שנותיו האחרונות מוקדשות לחיפוש נרגש אחרי אמו יולדתו.
'אמא' הפכה אצלו למילת כיסופים, לכמיהה עזה.
זוג עם ילד
חייו של אליעזר נחלקים לשני חלקים. עד לגיל 59, השנים בהן לא ידע כמעט דבר על התעלומה האופפת את ימי ילדותו, ומגיל 59 ואילך, השנים בהן הוא עושה כל שביכולתו כדי לשפוך אור על חידת חייו.
"הזיכרון הראשון שלי מתחיל מגיל הרבה יותר מתקדם, אולם מאז ומתמיד התעניינתי במאורעות הקשורים בחיי, ולכן אני יודע לספר עליהם. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו הוריי מפולין לאוקראינה שברוסיה, ושם נולדתי. עם סיומה של המלחמה התירו הרוסים לאזרחים הפולניים לשוב לארץ מולדתם, וכך הצלחנו לצאת החוצה. ידוע לי כי הוריי ברחו כשברשותם תעודת הנישואין שלהם וכן תעודת הלידה שלי, כלומר ברחו כזוג עם ילד".
כל הפרטים הללו נאספו בידי אליעזר במהלך חייו, אחד לאחד. אביו שמר בקפדנות על חומה של שתיקה בכל הנוגע לעברו, ואליעזר לא העז לשאול אותו דבר וחצי דבר בנושא. "גם בנושא היהדות לא ידעתי הרבה. אני רק זוכר, כזיכרון ילדות, איך אבא היה נוהג להניח תפילין ולהתפלל בכל בוקר. במהלך השנים הוא ירד מבחינה דתית, אבל אני עדיין זוכר את התקופה הראשונה, בה גרנו בגבעת עלייה שליד יפו, בשכונת ג'בלייה.
"הגענו ארצה, אבי ואני. מעולם לא הטרחתי את עצמי בדבר השאלה איך יצאה אמי מהתמונה ולאן נעלמה. אני יודע שכאשר הגענו על סיפונה של אוניית 'אקסודוס' הייתה עליה גם אמי. אולם משהגענו ארצה סופית, לאחר כל התלאות אותן עברנו בדרך, כבר לא הייתה אתנו".
"בשנת 1947 היו על אדמת אירופה פליטים יהודים רבים מאד, והסוכנות היהודית עשתה מאמץ כדי לאסוף אותם ולהעלותם ארצה. המנדט הבריטי לא ממש התיר עליית יהודים, והקציב לכך מכסות מאד מצומצמות, אולם הסוכנות הייתה מעלה אותם באוניות מעפילים בלתי חוקיות. גם אקסודוס הייתה אוניה כזו, אולם בניגוד לשאר האוניות שהצליחו להשתחל בגניבה ארצה, האוניה שלנו נתפסה.
"בדרך כלל היו הפעילים שעל החוף ממהרים לקלוט את העולים מסיפון אוניות המעפילים, מבריחים אותם במהירות אל אחד הקיבוצים השוכנים בסמוך לחוף הים, וכאשר הגיעו הבריטים לבדוק לא הצליחו כבר להבחין בין הותיקים לבין העולים.
אקסודוס הייתה ספינת מטיילים ששטה על המיסיסיפי, נרכשה כגרוטאה בידי הסוכנות ושופצה. אנשי הסוכנות דחסו לתוך האונייה 3000-4000 פליטים, כשהם משכנים עצמם על גבי דרגשים בתנאי צפיפות איומים. אני עצמי הייתי אז ילד כבן שנתיים.
"באחד הימים הבחנתי בגזיר עיתון המונח בארון בביתנו. ניסיתי להתעמק בתמונת השער של העיתון, והנה הבחנתי בילד קטן שלפי הכיתוב אוחז בידי אמו, הילד בתמונה זהה לתמונתי באלבום התמונות, אך את האם לא ראיתי מימיי. כפי הנראה בחרו במערכת העיתון דווקא בתמונה הזו, שהיה בה כדי לעורר רחמים על נוסעי אקסודוס.
"רק שהאם שבתמונה לא הזכירה במאומה את אמי, כלומר את האם עליה ידעתי כי היא אמי. וחשד ניצת בלבי.
מי הייתה אמי האמיתית
"מספר פעמים בחיי, לאחר אירועים שונים, ניסיתי לדובב את אבי בקשר לתעלומה שהקיפה אותי, אך נתקלתי בשתיקתו. הבנתי כי קשה לו לדבר על עברו, והנחתי כי אמי יולדתי נפטרה במהלך הנסיעה הקשה על אקסודוס, ולא הוספתי לשאול אותו על כך. כנער, אני גם לא זוכר שהדבר הציק לי. לא ממש עניין אותי לדעת מה קרה לאמי, ומי הייתה אמי האמיתית.
"במבט לאחור נראה כי הבריטים עקבו אחר אקסודוס כבר מתחנת יציאתה, בנמל שבצרפת. לאורך כל הדרך הם ליוו אותנו עם אוניות משחתת, וכאשר הגענו לנמל חיפה עצרו את האונייה ומנעו מאתנו לרדת אל החוף ואל החופש. התפתחה תגרה עזה בין הבריטים לבין המעפילים, ובמהלכה אף נפצעו כמה מהאנשים שלנו.
הבריטים הכריחו אותנו לשוב לצרפת, אך כאשר הגענו אל החוף סירבו האנשים לרדת מהאונייה. הבריטים איימו שאם נתמיד בסירובנו יחזירו אותנו אל אדמת גרמניה, ועל אף שעצם אזכרת שמה של האומה הגרמנית היה בו כדי לעורר חלחלה בלב הניצולים, הם סירבו להיכנע.
"כך הגיעו נוסעי אקסודוס אל אדמת גרמניה, כשהם שבורים ורצוצים. זמן מה חלף ואנשי הסוכנות הצליחו להעבירם אל הצד שנשלט בידי האמריקנים. לשם כך הם נעזרו במסמכים מזויפים של יהודים שנפטרו, ולאחר מעבר הגבול הצליחו לשלב את המעפילים באונייה חדשה. הפעם הם הגיעו ארצה בהצלחה.
"עד להיותי בכיתה ה' התגוררנו ביפו, אחר כך עברנו לעיר גבעתיים. כבר כילד הבחנתי בעובדה שתקווה, אשתו של אבי, אינה אמי האמיתית. הייתה זו תחושה שבלב, שנשענה גם על פטפוטי השכנות, שידעו את האמת. אבל לא התייחסתי לכך ברצינות, העדפתי לזרום עם המציאות. תקווה הגיעה ממשפחה חרדית, אני זוכר את תמונת בני משפחתה, זו שתלתה על קיר ביתנו. אביה היה עטור בזקן ארוך ואמה לבושה הייתה בשביס צנוע. הוריי שמרו על המצוות ושלחו אותי לבית ספר דתי, אך בשלב מסוים התרחקתי מהיהדות.
"בהיותי בן 16 הזדעזעו חיי בפעם הראשונה. היה זה כאשר ניגשתי אל משרד הפנים כדי לקבל תעודת זהות, הגשתי את כל המסמכים, כאשר בשם האם אני כותב 'תקווה'. משקיבלתי בדואר את התעודה, נרשם שם האם כמרים... אני זוכר עד היום את הרגע בו גילה זאת אבי. הוא נשען על דלת הבית, הביט בי ולא אמר מילה. כל כך ציפיתי שיגיד משהו, שיספר, אבל הוא שתק. אחר כך שאל אותי למה אמרתי ששם אמי הוא מרים, ואני מיהרתי להסביר לו שאמרתי 'תקווה' אך נרשם 'מרים'. הוא המשיך לשתוק.
"אבל גם האירוע הזה נמחק מזיכרוני, ומסלול חיי המשיך באופן שגרתי. הלכתי לתיכון מקצועי בו למדתי חשמלאות, ובמקביל גם עבדתי במקצוע. התגייסתי לנח"ל, נישאתי ועברנו לגור באילת".
המלחמה שינתה את חיי
"מלחמת יום הכיפורים שינתה את חיי מן הקצה אל הקצה". בהגיעו אל המלחמה ההיא, הוא ממעט בדיבורים, מסרב לספר. לשאלתי, האם נפצע במלחמה, הוא משיב בנענוע ראש של שלילה, אך אני מבחינה בכך שהוא מסתיר הרבה מעבר למה שמגלה.
האם נהרגו חברים? והוא מנענע בראשו לחיוב כשעיניו מביעות עצב גדול. "כן, חברים רבים נפלו לצדי. שירתי ברמת הגולן, עמדנו שם מול הסורים, הקרב לא היה פשוט. הם הצליחו להיכנס לרמת מגשימים והפילו רבים מחיילינו. בסופו של דבר הצלחנו לכבוש את השטח, אך רק לאחר מספר ימים של לחימה עזה", הוא אומר.
"מאז אותה מלחמה השתנתה לגמרי ההסתכלות שלי על החיים. חזרתי לאילת, ו-3 שנים לאחר מכן שבתי בתשובה שלמה. זה היה תהליך הדרגתי. בתחילה הייתי הולך לבית הכנסת לשיעור פה ושם, אחר כך הגיע לאילת שליח חב"ד הרב ישראל גליצשטיין, ואז התחברתי סופית אל חב"ד. קהילת הדתיים הייתה כה מצומצמת שאך טבעי היה הקשר שנוצר בינינו במהירות רבה. הייתי עוזר לרב, היינו לומדים יחד, והוא נהג לספר לי על הרבי.
"בתשרי של אותה שנה הוא נסע לארה"ב, ונסעתי עימו. כך הכרתי את הרבי זצוק"ל והפכתי לחסיד חב"ד בכל נשמתי. יחד אתי גם כל בני משפחתי.
"כצעד ראשון עזבנו את אילת ועברנו להתגורר בבת-ים, שם הייתה לנו דירה. את הילדים שלחתי ללמוד בתלמוד התורה באבוב שבעיר. אחר כך הרבי ייעץ שנעבור לשיכון חב"ד שבלוד".
לא היו רגעים בחייך בהם חשת כי חלק מהפאזל חסר?
"לא ידעתי שמשהו חסר. כשאתה לא יודע, אתה גם לא מרגיש בחיסרון. היה לי קשר טוב עם הוריי, גם עם אמי החורגת. לאחר פטירת אבי המשכתי לשמור אתה על קשר, הייתה לי אחות ממנה וגם אתה המשכתי לשמור על קשר. הכול היה נראה לי תקין".
השאלות הביאו לחיפוש
עד ליום בו נפטרה אמו.
"מיד לאחר פטירתה של אמא מצאה אחותי ציפורה בין הניירות שבמגירה מסמך לפיו לא נפטרה אמי אלא היא ואבי נפרדו בהיותם במחנה העקורים היידנהיים שבגרמניה. היא ובעלה שקלו האם להראות לי את המסמך, אבל אחר כך החליטו שזה רגיש מדי, ומאחר ולא ידעו איך אקבל את הידיעה נמנעו מלספר לי עליה.
"עוד כמה חודשים חלפו, ובאחד הימים הגיעו אלינו אחותי ובעלה לביקור. ישבנו בסוכה והשיחה התגלגלה. לפתע שלח נתן, גיסי, רמז סמוי לעברי. 'אתה לא יודע בכלל מי זו אמא שלך'. לא הבנתי על מה הוא מדבר, ולא הצלחתי לעשות סדר במחשבותיי. אבל כששאלתי אותו לפשר ההערה, הוא התחמק. 'תבוא אלינו הביתה, נשב ונדבר', אמר לי. היות והם מתגוררים בגבעתיים לקח זמן עד שיצא לי להגיע אליהם. אבל משהגעתי, הזדעזע עליי עולמי. בן 59 הייתי אז, ומאז השתנו חיי.
"מאז ועד היום סובבים חיי סביב הגילוי המיוחל. מאז ועד היום לא חדלו השאלות להציף את לבי: מי הייתה אמי? האם עדיין היא בחיים? בימינו מאריכים האנשים ימים, ואני התחלתי לחשוב על כך שייתכן מאוד שהיא עדיין חיה. ואולי נישאה בשנית ונולדו לה ילדים, שהם חצאי אחים ואחיות שלי? ובכלל, למה נפרדה מאבי? לאן הלכה? למה לא יצרה עמי קשר במהלך החיים?
"השאלות הללו הביאו לחיפוש הגדול של חיי. בידי היה מונח מכתב אחרון לאבי מאמי, מכתב שהיה חתום בידי ראשי מחנה העקורים דאז. במכתב נאמר כי הוסכם בין ההורים כי האב ייקח עמו את הבן בדרכו ארצה. מעבר לכך לא ידעתי דבר. עוד לפני שהראתה לי את המכתב, ניסתה אחותי, יחד עם בעלה, לגלות פרטים נוספים. הם פנו ל'יד ושם' והוציאו מהם מכתב ובו מוזכר שמה של אנה קרייזלמן, שנת לידה 1918, ועיר הלידה סבנוביץ'. את הפרטים הללו הניחה אחותי בידי, יחד עם המכתב יצאתי לדרך הארוכה לבירור זהותי האמיתית. לרגע חלפה מחשבה במוחי כי אולי אנה אינו שם יהודי, וכי עלול להיות כי אמי הייתה גויה. מאז ועד היום, כ-5 שנים, אני עושה כל מאמץ כדי לחפש את אמי. פניתי למדור לחיפוש קרובים שבקול ישראל, התחננתי לעזרה מכל מי שיודע פרטים אודותיה, אך עד כה לא נעניתי.
רעייתו נכנסת אל החדר, מגישה כוסות שתייה ומוסיפה, "כאשר הגעתי לראשונה לבית הוריו, חשבתי מיד שמשהו אינו כשורה. יכולתי להבחין כי היחס של אמו אליו ואל אחותו אינו זהה. היא אמנם גידלה אותו כמו אם ודאגה לו מאוד, אבל היה משהו שתלה באוויר ולפיו הרחתי את השוני.
"והלוואי באמת שימצא את אמו האמיתית", היא אומרת לאחר דקה של מחשבה. לפני מספר שבועות פרסם 'ידיעות' את סיפורם, והם קיוו כי אנשים יפנו וכי יתקבצו להם פרטים חדשים שישפכו אור על הפרשה. אולם האכזבה הייתה גדולה. האם המיוחלת עדיין לא נמצאה, ושמה, 'אמא', רשום בינתיים רק על גב הקלסר.
"אבא נפטר בשנת ל"ד, כשהוא אינו מגלה לנו דבר ואינו משאיר אחריו כל מכתב עם הסבר. הוא העדיף לסגור את הדלת לחיי עברו, ולזרוק את המפתח לדלת הזו עם פטירתו מהעולם", אומר אליעזר, ומניח את הקלסר על השולחן בחבטה.
לא באה הישועה
מאז החל החיטוט הבלשי אחר הממצאים, חיטוט שלא היה מבייש כל ספר הרפתקאות מכובד.
"תחילה החלטתי לפנות אל הצלב האדום, שהיה אחראי בזמנו למחנה העקורים שבהיידנהיים. מן הסתם מצויים בידם רישומים על יהודי המחנה. בשלב הראשון לא קיבלתי תשובה, אך לאחר זמן רב הגיע מכתב ובו תשובה רשמית ובלתי משמעותית בסגנון 'נבדוק, ואם יהיו ממצאים נודיע לך'. הבנתי שהם אינם מעוניינים לעזור, אולי מבקשים למשוך זמן, אולי חוששים מבקשות פיצוי לסוגיהן. כך או כך, מלבד התשובה הרשמית אותה הם מחויבים לשלוח, לא הוסיפו מאז מילה וחצי מילה.
"במקביל ניסיתי לפנות אל המקום בו נולדתי באוקראינה. מצאתי חוקר בשם אלכס, והוא נשלח על ידי לעיירה. תחילה נסע לעיר לזורקי, שם היה בזמן המלחמה בית חולים גדול וממילא גם ריכוז גדול של אוכלוסייה. לשם הגיעו רבים מפצועי המלחמה. הוא החל לדובב את זקני העיירה כשהוא מוציא מהם כל בדל של אינפורמציה. אחר כך ביקר גם בעירייה וביקש לראות את ארכיון הרישומים של התושבים. הפנו אותו לעיירה פולטבה הסמוכה. הוא הרים לשם טלפון, ונאמר לו שאכן מצויים בידם כל תיקי שנת 46'. הם שאלו לשמי, חיטטו ומצאו אותי רשום שם. הם מצאו גם את שם אבי ואמי, ולכל הפחות ידעתי שתעודת לידה יש לי אי שם בעולם.
"חשבתי שאולי במסמך עצמו יש פרטים נוספים, אולם הפקידים סירבו להוציא אותו מהארכיון בטענה שיש צורך להצטייד באישור נוטריוני בינלאומי ובייפוי כוח. 'בלי זה לא נוכל לתת לך מסמכים', אמרו לחוקר. אלכס שב מבלי שיהיו בידו המסמכים הנדרשים, ובזה בעצם תם תפקידו.
"אבל אני לא הסכמתי להתייאש. מיהרתי לפנות לשליח חב"ד בפולטבה, הרב יוסף יצחק סגל. נסעתי לכפר חב"ד, לשם הגיע בעת ביקורו בארץ, ונפגשנו פעמיים. נתתי לו את כל הפרטים, ציידתי אותו באישור הנוטריוני הדרוש, והוא נכנס אל ארכיון העירייה בפולטבה ושב אליי עם הניירת הדרושה.
"אלא שגם מהמסמכים הללו לא באה הישועה, והם לא חידשו לי כמעט דבר. בתעודת הנישואין של הוריי, אותה הוציא עבורי השליח, הופיע שם הנעורים של אמי – גולדברג – ושם אביה – יוסף, והגם שלא ידעתי מה אעשה עם פרטים אלו, הרי שהייתה לכך חשיבות עצומה עבורי. שם בעירייה הסבירו לשליח כי אנה הנה חנה, וכי בלטינית זה נכתב כאנה. נשמתי לרווחה, שכן עתה ידעתי כי אמי הייתה יהודייה. הסבירו לי כי רישומו של השם מרים בתעודת הזהות שלי נובע, כך נראה, מהרצון של העולים להירשם כבני זוג. 'מן הסתם צירף אביך שם כלשהו רק על הניירות כדי להראות שהגיע ארצה כמשפחה', אמרו לי. במסמך הנישואין של השלטונות הרוסיים יכולתי לראות כי התאריך מאוחר, וכי הוא חל אחרי הולדתי. מן הסתם הוציאו הוריי את המסמך הזה בשביל ביקורת הגבולות בחזרתם לפולין.
"עכשיו היו בידי פרטים רבים יותר, ויכולתי להעמיק את החקירה. החלטתי לפנות לכיוון פולין ופניתי לחוקר מתאים אליו הגעתי דרך חב"ד בוורשה. החוקר נכנס לארכיון שבעירו כדי לחפש פרטים אודות משפחת קרייזלמן. באותה עת עדיין לא ידעתי על שם נעוריה של אמי, גולדברג, שכן פעלתי בכל המישורים במקביל. החוקר מצא לי מסמכים על מעבר הגבול של הוריי מגרמניה לפולין בחזרתם לפולין לאחר המלחמה. חודש לי פרט נוסף ולפיו שני הוריי רשומים על שם קרייזלמן וכי עברנו שלושתנו את הגבול, אולם במסמכים הללו מצאתי את מקום לידתה של אמי: קוריטניצה.
"התחלתי לחפש, שלחתי פרטים לאנשים רבים, נסעתי ל'יד ושם' כדי לחפש מסמכים, הגעתי גם לארכיון הציוני המרכזי. ב'יד ושם' כבר ביקשתי פרטים גם על משפחת גולדברג, שכן אז כבר נודע לי על שמה של אמי. הפקידים הצליחו למצוא לי 4 מסמכים – של אבא, של אמא, שלי, ועוד מסמך הרשום על שם 'אנה קרייזמן' אולם שנת הלידה שלה רשומה כ-46'.
אליעזר מצביע לי על השורה בה נרשמה שנת הלידה, ואני מבחינה בקו קטן מתחת לספרות 46. "סימנתי אותן כי חשבתי שמדובר בנתון שגוי, שהרי אמי נולדה ב-18'. אבל אז הסבירה לי הפקידה כי כפי הנראה מדובר באחות שנולדה לי ואשר נרשמה במסמכים על שם האם. תאריך לידתי הוא 29 ל-3 1945, ותאריך הלידה של אחותי הוא 15 ל-7 1946, כלומר היא נולדה שנה ומחצה אחריי.
"אין לי פרטים נוספים, אני רק יכול לתאר לעצמי מה קרה. מן הסתם נולדה לי אחות קטנה כאשר הייתי בן שנה וחצי. אני מעריך שכאשר נפרדו הוריי הם החליטו כי אני אצטרף לאבא בדרכו לארץ, וכי אחותי תלך עם אמי. איני יודע על איזה רקע נפרדו הוריי, אולם מהחוקר הבנתי שהייתה נפוצה פרידה על רקע רצון לחיות בארצות שונות. ככל הידוע לי עלו פליטים מפולין ל-4 יעדים: א"י, ארה"ב, קנדה ואוסטרליה. ייתכן ואימי בחרה בארץ אחרת. האם נמצאת באחת מהמדינות הללו אחותי? האם חיה שם עדיין גם אמי? – נכון להיום, אין לי כל מושג.
מנצל כל במה
בדרך אל חיפוש המשפחה היו גם קוריוזים כאובים ומלאי אכזבה.
"באחד מביקוריי ב'יד ושם' מצאתי פרטים אודות משפחה בשם גולדברג. לכאורה, הכול תאם למשפחה אותה אני מחפש. שם האב: יוסף. הבת מופיעה כאנה גולדברג, מקום הלידה סוסנוביץ'. רק שנת הלידה הופיעה כשנת 21', 3 שנים לאחר לידת אמי, אבל חשבתי שאולי הייתה טעות ברישום. היה זה מסמך בו נתנה אנה פרטים אודות אביה ואמה, שנרצחו בשואה. נאמר לי כי אנה ההיא מתגוררת בתל-אביב ומיהרתי להתקשר לביתה. נעניתי בידי בעלי הבית, משפחה ששכרה את הדירה מאת בנה של אנה גולדברג. התקשרתי אל הבן, והוא סיפר כי אמו, בת ה-87, נמצאת בבית אבות בגבעתיים. הוא אף הוסיף כי אכן יש לו אחיות נוספות.
"התלבטתי איך לפנות אליה, וחששתי מאד שמא תנעל את הנושא ותכחיש אותו. על כך גם הזהירו אותי ב'יד ושם'. אבל גם אילולי הזהירו, מי כמוני, שחי אצל אב שלא דיבר מילה וחצי מילה על העבר, הכיר זאת. 'חיית טוב עד עתה, אז עזוב את זה', פחדתי שכך תאמר לי. לכן, לאחר שיחה קצרה אתה בטלפון שלחתי אליה את אחותי.
"האישה הציגה עצמה כחנה מונטיג, בשמה הנוכחי. השיחה התגלגלה, ובמהלכה הכחישה הגברת כל קשר אל הסיפור שלי. עד היום איני יודע האם דיברה אמת, אולם אני חושב כי אם לא כך הייתי חש זאת.
"עד כאן תהליך החיפוש שלי, בו נתקעתי בשלב הזה. נתקעתי, אבל בהחלט לא התייאשתי. כפי שאת רואה הקלסר הזה התמלא במהלך 5 השנים האחרונות במסמכים רבים ובתכתובת מעניינת. בינתיים, לא היה בה כדי להועיל, אבל אני ממשיך הלאה. יש לי עוד כמה וכמה רעיונות, שאני שוקל איך לממש אותם. לדוגמה, אני מניח שבאותה תקופה של שנת 1918 היה בית חולים מיוחד ליולדות יהודיות. אני רוצה להניח שנשמר בבית חולים זה המידע אודות הלידות השונות. אולי אמצא דרך מסמך כזה את שמה של סבתי, אולי את מספר תעודת הזהות של אמי, דרכו אוכל להגיע למידע אודות תנועותיה לאחר שעזבה את אבי.
"בשלב הזה אני עושה כל מאמץ כדי להשיג אזרחות פולנית. כאשר תהיה בידי, אוכל להתקדם הלאה ולנסוע לפולין כדי להוציא מהארכיונים השונים מסמכים הדרושים לי להמשך החקירה. בינתיים נעניתי בידי ממשלת פולין בשלילה, אך איני מתייאש. אולי גם הם פוחדים מפני בקשת פיצויים. רק לפני מספר ימים התקשר בני, הגר בקראון-הייטס, וביקש ממני לשלוח אליו את כל המסמכים כדי לחפש במוזיאון השואה האמריקני בדל של מידע.
אליעזר סוגר בכבדות את הקלסר שלו. כל כך הרבה מסמכים, וכל כך מעט הצלחה נחל בחיפושיו. אבל כיהודי, מאמין בן מאמין, הוא אינו חושב לנטוש את המערכה. להיפך. הוא מנצל כל במה כדי לפנות לכל מי שיש בידו פיסת מידע: "אנא, עזרו לי למצוא את אמי!".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
