כששב לשכונה חרה לו שאין כאן מעוז חב"די. דווקא גבעת-שאול שבשנת תרפ"ט, אחר גירוש חברון, אירחה את ישיבת תורת אמת. "אפילו האדמו"ר הריי"צ היה בשכונה וביקר בישיבה ואמר שם מאמר חסידות. אז זכינו לחדש את הדגל החב"די, או איך שתקרא לזה".

ראשיתו הייתה מצער: השכונה התקשתה לקבל את החידוש הלוינזוני; היו שהכבידו עליו, הוא התקשה למצוא מבנה למטרתו, אבל לא נלאה ולא נרתע. לבסוף נמצא מבנה נטוש, שלבעליו החילוני לא היה מאומה נגד חב"ד, והיה לו הרבה בעד דמי השכירות. ואחריתו תשגא מאוד: "העוינות", הוא אומר בעיניים נוצצות, "כמעט נעלמה. חלק מאלו שנלחמו נגדי נמנים היום על מתפללי בית-הכנסת"

בכל רגע פנוי, ביום ובלילה, בצינה ובמטר, הוא מתקן את הספסלים ומיטיב את הנרות. הכנסת ספר התורה לביה"כ חב"ד בערב-פסח

הנכד של סבא סטמבל מטשקנט

מי שטרח ובא לשכונת גבעת-שאול בירושלים בערב חג הפסח התקשה להאמין למראה עיניו: בעיצומן של ההכנות, בין חמץ ומצה, עשתה השכונה אתנחתא כדי להשתתף בשמחת התורה, כלומר בשמחת הכנסת ספר תורה לבית הכנסת. התמים, רבי צבי לוינזון, היה מפזז ועולץ ומרקד לפני הספר, בניגוד למנהגו להיות איש בין אנשים, חבוי ונחבא. שעה ארוכה עשתה התהלוכה את דרכה מביתו לבית הכנסת הסמוך, כשהיא מאריכה דרכה להרבות שאון, ולאפשר לעוד תושבים ואורחים לדבוק בתורה בדרכה למעונה. קודם לכן, בביתו, הגיעו 'טובי העיר' לכתוב אותיות.

למארח היה זה יום חג מכופל: זהו ספר התורה הראשון שיהיה כל כולו של בית הכנסת; הגיעו לביתו רבני השכונה מכל שבטי י-ה: הגאון רבי אברהם ישעי' בלוי, הגאון רבי משה אורי אייזנשטיין, הגאון רבי אברהם יצחק אולמן. היו שם אברכים 'חשובים' מכל החוגים. גבעת-שאול כולה התאחדה והתייחדה עם ספר התורה. החב"די.

יסודותיו נטועות בהוויה של מסירות נפש ושליחות. סבו, רבי מאיר צבי סטמבלר זצ"ל, התגורר בטשקנט שבאוזבקיסטן, שם היה ראש וראשון ביהדות. הוא גידל זקן על אפם וחמתם של המציקים, והחזיק בחצרו בעלי חיים אותם שחט עבור היהודים באזור. עד היום, אומר לנו נכדו הקרוי על שמו, אני פוגש יהודים שאומרים לי שבזכות סבא שלי שמרו על יהדותם.

בשל זקנו המגודל נאלץ סבא סטמבלר לחיות כנמלט, ונזרק ברכבות המיושנות של אוזבקיסטן. באחד מנדודיו, בערב שבת קודש, הגיע לעיירה נידחת ושם פעמיו לבית הכנסת בתפילה למצוא מארח. לא כולם ניאותו לאסוף זר, שאיש אינו יודע מה טיבו ומעלליו. בשל זקנו המגודל שהיה סימנו התרצה אחד המתפללים, ר' יהושע ליין, להביאו לביתו. בשעת לילה נשמעו דפיקות בדלת, ורבי מאיר צבי סטמבלר הבין שרודפיו גילוהו. לרוב נהג להימלט מדלת אחורית, אלא שהפעם חשש: אם ייתן דרור לעצמו יזיק למארחו שבוודאי ייתפס וייענש. לפיכך נותר יושב, כשהוא ומארחו קפואים מאימה. מסתבר שטעו: היה זה השכן היהודי שנרו כבה, והוא ידע שבביתו של ר' יהושע ליין ניתן יהיה ללמוד עד הבוקר. מטשקנט עלה הסבא, בשנת תשכ"ז, לכפר-חב"ד ובשנת תש"ל נלב"ע. שנה לאחר מכן נולד הנכד, בן לחתנו – ייבדל לחיים טובים – רבי יוסף מאיר לוינזון.

רבי יוסף מאיר לוינזון הוא מהדמויות היותר צבעוניות בגבעת-שאול. הוא אחד המשפיעים ומזכי הרבים, ושום עלון תורני לא אניס ליה. הוא יודע מה חביב על כל אחד ודואג מדי שבת להמציאו לו. ממטיבי הלכת בשכונה, מאיר פנים וחביב על הבריות. לציבור הרחב הוא ידוע כאחד מבאי הכותל הקבועים: מזה יובל שנים – כלומר מאז התאפשר הדבר – שהוא פוקד את שריד בית המקדש מדי יום ביומו!
זהו אביו של ר' צבי לוינזון וכזה היה סבו של ר' צבי לוינזון. חמיו, אבי זוגתו, הוא חסיד ויז'ניץ נכבד ועתיר זכויות, רבי אבנר פרקש הי"ו, שהיה מהאנשים המסורים בח"ק בתל-אביב עד שפרש. הסבא של זוגתו הוא רבי אליעזר יצחק מילר זצ"ל שהיה שו"ב ומוהל בעיר אשקלון והרבה בה יהדות, עד שעבר לרחובות.

הוא רואה, כמו שהוא חושב, אך טוב לישראל, וגם הספר הוא לטעמו אחד מניסי בית-הכנסת 'שלו': "אח שלי [שמתגורר בחו"ל] החליט לפני שנה לכתוב לנו ספר תורה, שהיה אמור להיכנס ביום י"א ניסן, שזה יום ההולדת של הרבי. בפורים הודיע לי שיש עיכובים. הסופר אומר שלא יצליח לסיים את כתיבת הספר בזמן, והכנסת הספר תידחה לאחר פסח. זה היה עוגמת נפש, אבל יש פתגם של האדמו"ר 'הצמח צדק': 'תחשוב טוב – יהיה טוב'. כך גם אמר לי אח שלי: 'צבי, תחשוב טוב, יהיה טוב... ואם ירצה ה' הספר יהיה מוכן לפסח...'. בקיצור, בשבת שלפני פסח נכנס יהודי להתפלל אצלנו, ואחרי התפילה הוא הודיע שהמשפחה שלו שמתגוררת בלוס-אנג'לס כתבה ספר-תורה ['לעילוי נשמת ר' אהרן אליעזר קוטלר ז"ל'] והם מוכנים לתרום לנו את הספר. שאלתי אותו: מתי אתם רוצים לעשות את ה'הכנסת-ספר-תורה'? והוא ענה לי: 'מצידנו, כמה שיותר מהר. הכי טוב בערב פסח, כי כל המשפחה מאמריקה נמצאת בארץ'... ומה מדהים? שהספר הוכנס בערב פסח, בי"ג ניסן, שהוא ה'יארצייט' של בעל 'הצמח-צדק'. והספר נכתב על-ידי הסופרים ממשפחת הניג. ספר-תורה מהודר. חב"די"...

הספר השני, שאף הוא מהודר ביותר, יוכנס בעזרת ה' בל"ג בעומר. בית-הכנסת חב"ד הוא אחד מני רבים הפזורים בגבעת-שאול, וכמו עמיתיו מצוי במבנה לא ראוי ומייחל למשכן הולם. בניגוד למניינים האחרונים הוא נקנה בייסורים...

יהיה לכם, אמרתי לר' צבי, יותר ספרים ממתפללים...

הוא ממאן להתבדח: "בינתיים יש לנו ספרים שניתנו לנו בהשאלה, וכעת בעזרת ה' יהיו לנו שני ספרי-תורה מהודרים, שלנו! מה שאנו צריכים בעיקר זה מקום קבע. אנו כמו ב'דור המדבר': קודם יש את כלי המקדש ורק אחר כך נבנה בית המקדש...".
ומתי יגיעו המתפללים?

"מה אתה מדבר? כל שבת המקום מלא אנשים. רק אתמול (שביעי-של-פסח) הייתה 'סעודת משיח' ולא היה כיסא פנוי. הגיעו הרבה אנשים, כולל כאלו שרק רצו לראות מה זה סעודת משיח"...

בית-הכנסת שייסד בשכונת גבעת-שאול הוא בבת-עינו. בכל רגע פנוי, ביום ובלילה, בצינה ובמטר, הוא מתקן את הספסלים ומיטיב את הנרות. בעבר היה עומד על אם הדרך ומשווע בפני השבים שישלימו מניין. כיום, ברוך-ה', מדי שבת בשבת בית הכנסת הומה. "כולם באים. חסידים מחסידויות אחרות, ליטאים, מזרוחניקים, חב"דניקים. יש אווירה חסידית, יש התוועדויות". מַשאַתו, כעדותו, להפיץ חסידות. "התפקיד האמיתי שלנו הוא לקיים 'לכשיפוצו מעיינותיך'. פה בגבעת-שאול כולם כבר יראים ושלמים, ואנו יכולים לגשת ישר להפצת אור החסידות".

ראשיתו הייתה מצער. כששב לפני עשר שנים להתגורר בשכונה חרה לו שאין כאן מעוז חב"די. דווקא גבעת-שאול שבשנת תרפ"ט, אחר גירוש חברון, אירחה את ישיבת תורת אמת. "אפילו האדמו"ר הריי"צ היה בשכונה וביקר בישיבה ואמר שם מאמר חסידות. אז זכינו לחדש את הדגל החב"די, או איך שתקרא לזה".

השכונה התקשתה לקבל את החידוש הלוינזוני. הוא עצמו מבקש רק לסנגר. "זה הגיע מחוסר הבנה. פתחתי את בית הכנסת עם שלושה תושבים שהיו קשורים לחב"ד, והתפללתי שנצליח". היו שהכבידו עליו, הוא התקשה למצוא מבנה למטרתו, אבל לא נלאה ולא נרתע. לבסוף נמצא מבנה נטוש, שלבעליו החילוני לא היה מאומה נגד חב"ד, והיה לו הרבה בעד דמי השכירות.

ואחריתו תשגא מאוד: "העוינות", הוא אומר בעיניים נוצצות, "כמעט נעלמה. חלק מאלו שנלחמו נגדי נמנים היום על מתפללי בית-הכנסת; בכתיבת האותיות הגיעו כל רבני השכונה; אחד מאלו שרקדו בתהלוכה בעבר היה קורע את העלונים שלנו; אנשים שנמנעו מלומר לי שלום הגיעו לומר מזל-טוב. התורה מסוגלת לאחד את השורות".

בינתיים אין רב לבית-הכנסת, כפי שאין מבנה מפואר, כי הכול עניין של מימון. גם אין מניין בימות החול. אבל הכול יסתדר לטובה.

אם רק נחשוב עמו טוב – יהיה טוב---