מערכת COL
|
יום כ"ט ניסן ה׳תשס״ד
20.04.2004
התנתקות גוררת הינתקות
מתברר שההתנתקות משורשים של תורה ומצוות גוררת גם התנתקות מערכים בריאים של עם נורמלי – אהבת הארץ, שאיפה לעצמאות, מתן ביטחון לתושבים - מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד המתפרסם ב'שיחת השבוע'.
כפר דרום שבגוש קטיף
סיפור ה'הינתקות' ממחיש היטב את התהליך שעבר על הציונות. זו ניסתה לעשות מהלאומיות החילונית תחליף לשורשים יהודיים של תורה ומצוות. בתחילה נראה היה כי התחליף מצליח וסוחף אחריו המונים. יהודים תמימים הלכו שולל אחר הטענה, שרק בגולה היינו זקוקים לתורה ולמצוות, אבל עכשיו נוכל להיות יהודים על-ידי הסממנים הלאומיים – ארץ משלנו, שפה משלנו, תרבות ישראלית וכדומה.
עכשיו מתברר שההתנתקות משורשים של תורה ומצוות גוררת גם התנתקות מערכים בריאים של עם נורמלי – אהבת הארץ, שאיפה לעצמאות, מתן ביטחון לתושבים. מדינת ישראל, בשנה החמישים ושש להולדתה, הפכה לגרורה אמריקנית, הנתונה בתהליך של נסיגה והתקפלות, שנכשלת אפילו ביעד המרכזי שלשמו הוקמה – הגנה על חיי יהודים. עובדה היא שהמקום היחיד בעולם שבו טובחים ביהודים זה כאן, בישראל הריבונית.
"הישג" המובלעות
כשאנחנו שומעים את מנהיגי מה שכונה 'המחנה הלאומי' תומכים בהתלהבות ברעיון הבריחה מחבל קטיף ועקירת עשרים ואחד יישובים פורחים, אנו תוהים מה בדיוק קרה להם. יש אומרים שהכול פוליטיקה. אנחנו נוטים ללמד זכות ולהאמין שבשנים שרצו מגבעה לגבעה ועסקו ביישוב הארץ, אכן האמינו בלב שלם במעשה הזה. סביר להניח שחשבו באמת כי עלינו ליישב את הארץ כדי לקבוע עובדות בשטח ולמנוע אפשרות שחבלים אלה של ארץ-ישראל יימסרו לזרים.
והנה הכול קורס. כשהם מתהדרים ב'הישג' של שמירה על גושי ההתנחלויות (הישג מפוקפק כשהוא לעצמו, שיכול להשתנות כהרף-עין), הם אפילו לא מרגישים עד כמה התרחקו מהמטרה האמיתית שלשמה הוקמו היישובים הללו. וכי יהודים מסרו את נפשם בהקמת היישובים הללו רק כדי להרוויח עוד כמה דונמים, שאחר-כך יהיו מובלעות מפותלות מוקפות בגדר חשמלית? הלוא המטרה הייתה שיהודה, שומרון וחבל עזה יישארו בידינו, חלק בלתי-נפרד מארץ-ישראל, כמו הגליל והנגב.
הלוא זה היה הוויכוח הגדול בתוך העם: האם יהודה ושומרון וחבל עזה הם 'שטחים כבושים', שנועדו למדינה פלסטינית, או שהם שטחים משוחררים של ארץ-ישראל, שנועדו להיות חלק בלתי-נפרד מארץ-ישראל. תומכי ההתיישבות האמינו שבמלחמת ששת הימים חזרנו הביתה והגענו לשלב נוסף בנס המופלא של חזרת עם-ישראל לארצו. והנה הם מוכנים לוותר על כל חבלי הארץ הללו, ועוד רואים הישג בשמירה על כמה מובלעות.
להעיר את הנקודה היהודית
זו תוצאה ישירה של ההתנתקות משורשים אמיתיים של אמונה יהודית. בתחילת תהליך ההתנתקות עדיין בערה בליבם של אותם אנשים הנקודה היהודית, והיא שדחפה אותם להילחם על ארץ-ישראל. אט-אט התעמעמה והלכה אותה נקודה. בהעדר משאבי-נפש יהודיים אמיתיים, הם נכנעו להלכי-הרוח הדיכאוניים, להתפרקות הכללית מערכים וללחצי העולם.
אין פלא שדווקא יהודים המאמינים בה' ובתורתו הם העומדים היום בראש המאבק נגד טירוף ה'הינתקות'. אך טבעי הוא שרבני ישראל משמיעים ברמה את קולה של תורת ישראל, האוסרת לסגת ולברוח מפני המחבלים, לעקור יישובים משגשגים ולהפיח רוח-ניצחון בלב מבקשי נפשנו. כאן אנחנו רואים את החיבור ההדוק בין האמונה באלוקי ישראל ובתורת ישראל לבין האמונה בזכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל.
הציבור האמור להצביע על התכנית הוא בבסיסו מסורתי, בעל לב יהודי חם, קרוב לערכי היהדות. חבל ששוטפים את מוח האנשים בססמאות פוליטיות-מפלגתיות, בשעה שיש להעיר את הנקודה היהודית שבליבם, ואז לא תהיה התנתקות אלא התחברות – לה', לתורתו ולארצו.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
