האם מכירת החמץ אינה הערמה ועקיפת האיסור?

איסור החמץ בפסח אינו מצטמצם לכך שלא נראה בעינינו את החמץ, אלא גם שלא יימצא כלל חמץ ברשותנו בפסח. יתרה מזו, חמץ שנשאר בבעלות יהודית במשך הפסח, נאסר בהנאה מדרבנן לכל אדם מישראל (ולכן יש להקפיד שלא לקנות חמץ לאחר הפסח אלא ממי שמציג אישור מכירה תקף מרבנות מוסמכת).

אולם אם החמץ שברשותנו הוא בבעלות גוי, איננו עוברים עליו, כדרשת חז"ל: "'ולא ייראה לך' - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים".

את מצוות ביעור חמץ אנו מקיימים על-ידי שריפת החמץ בערב-פסח כדין, אולם כשיש כמות גדולה של חמץ, ניתן למוכרו לגוי.

בתוספתא כבר מוזכר מקרה שמוכרים לגוי אשר סומכים עליו שיוכלו לקנות את החמץ ממנו לאחר הפסח. אולם מדובר (לא בהערמה, כפי שסברו יחידים אלא) במכירה גמורה ומוחלטת, לפי כל כללי מכירת מיטלטלים. מאז הורגלו למכור את החמץ מבלי להוציאו פיזית מרשות היהודי, הוסיפו הפוסקים והנהיגו לעשות זאת בשטר מכירה מיוחד.

רבנו שניאור זלמן, בעל התניא, חידש שבכל מכירה חייב להיות יהודי נוסף, 'ערב קבלן', המקבל עליו אחריות שהגוי ישלם את כל שוויו של החמץ. זאת, לפי שיש ראשונים הסוברים, שאם המוכר אין לו כסף, לא תועיל המכירה כששילם הגוי הקונה רק מקדמה והיתרה נשארת עליו כחוב. ורבים מכל תפוצות ישראל נהגו כדבריו.

בדורות האחרונים נהגו לעשות מכירה כללית, כאשר בני העיר מייפים את כוחו של הרב למכור את חמצם לגוי. ומצווה לזכות בזה כל יהודי, גם מי שאינו נזהר מחמץ בפסח, כדי לצמצם את איסור החמץ.

מקורות: פסחים ה,ב. תוספתא פסחים פ"ב. שו"ע או"ח סי' תמח, ונו"כ. שו"ע אדמו"ר הזקן שם, והוספה בסוף הל' פסח. 'המועדים בהלכה' עמ' רמה ואילך.