1.
מהעיר בריסק, בקצה המערבי של רוסיה-הלבנה על גבול פולין נדדנו כתשע שעות רצופות עד למוהילוב הרחוקה, שעל גדות נהר הדנייפר, בקצה המזרחי של ארץ-הענק על גבול רוסיה. זה האזור החסידי של 'רייסין'. מוהילוב עצמה (מוגילוב, ברוסית), שימשה עורק חיים חסידי. גם ליובאוויטש שלפני מלחמות העולם פיכתה בו חיים ועוצמות.

אנחנו נוסעים תשע שעות אל תוככי השממה הקפואה. משני צדי הדרך ניצבים לאורך מאות קילומטרים, עצי בוקיצה מושלגים ושום עיירה או אות חיים. מפעם לפעם מזדקרים מתוך האפלולית בתי-עץ בודדים. מהחלונות עולה אור עששיות-נפט, המחדירות הרגשה מוחשית וצובטת של מסע אל העבר.

למוהילוב הגדולה הגענו לפנות ערב, נר שלישי של חנוכה, בשעה חמש. זמן הדלקת נר חנוכה על פי שיטת 'חזון איש'. בלרוס היא בעצם ארצו של ה'חזון איש'.
לא שהארץ הזו יודעת על כך.

2.
עצרנו ברובע יובילינייה, בפרוור. שם שוכן הפאב הרהבתני 'ליגא', מאתרי הבילוי המרכזיים של חבל הארץ הנידח הזה. כאן בפאב, שטוף האורות המנצנצים ואווירת חולי-החולין, יתקיים הערב טקס ה'חלאקה', 'ראשית הגז' של מוישי אלפרוביץ בנו של הרב המקומי, השליח, רבי מנחם מנדל אלפרוביץ. מסתבר שמימיו של רבי מנדלי מוויטבסק לא ראה המקום מאות חוגגים מתכנסים ברוב פאר והדר לטקס של 'חלאקה'. למען האמת, גם בני ברק אינה רואה.

בלרוס היא ארץ פלאות. נופים, מזגי-אוויר וסגנון-חיים מתחלפים שם כמטה קסמים. הישימון הקפוא עם החורשות האינסופיות, התפוגג לפתע, ומוהילוב המפוארת, נצצה 'יש מאין' בפתאומיות מסחררת. הרהבתנות הוולגרית של העיר הגדולה, ההיסטורית, שצצה מתוך הישימון חוללה בנשמתי הלם תרבות. מבנים ויקטוריאניים מסוגננים מתנשאים כאן בהדר, על שפך הדנייפר.

נכנסנו למקום. 'ליגא', אולם ענק המשמש פאב, בימים שאין בהם מעמדים רוחניים, הוא קומפלקס ענק שכולו פעלולי אורות, ארכיטקטורה ואלקטרוניקה. ארבעה מפלסים ובהם יציעים נעים על מנועי ענק וחגיגיות מתנפצת, אם אתה מפרש 'חגיגיות' בתאורה עמומה, אלפי אורות מנצנצים, שהעצימו את האפלולית והגבירו את אווירת המסתורין. ופוסטרי-נעורים, ש.., נו, רבי אלי' לופיאן היה נמנע מלעטר בהם את ה'לב אליהו' שלו.

3.
ממרכז האירוע הגדול נשקפו לעברי עיניו הטובות הרגועות של המשפיע, הרב זושא אלפרוביץ, סבו של חתן ה'חלאקה', אורח במוהילוב והישרו בנשמתי המטולטלת שלווה ברוכה. אלו עיניים המארחות בתוכן בידידות, אותך וחולשותיך. לידו ישב חתנו, אברך צעיר, רבי שלמה סגל, רכון רמ"ח ושס"ה על ה'יורה דעה' שלו, שרוי מעל למקום, נצנציו וצעקנותו, ורצון הנפש שלו מתאחד ומתגבל עם לשון הט"ז בסימן ק' ב'יורה דעה' שלו. כל אבריו מתכנשין סביב השאלה, הגורלית יותר מהאירועים הדרמטיים המתחוללים סביבו ברעש גדול:

למה 'גיד הנשה' נחשב 'בריה'.

סביבנו אווירה סוריאליסטית, הזויה. מוסיקת רקע חסידית עולה ובוקעת מעשרות מוקדים בקומפלקס-הענק, עשרות מלצרים מתרוצצים, ובעיקר ים האורות התוקף ומטביע כאן את שלטון-הדעת בשלל אורות עולם השקר.

גל חדווה פוקד הלילה את מוהילוב היהודית. הכול התקבצו ליום שמחתו של מוישי אלפרוביץ הצעיר בן השלש, חתן ה'חלאקה', ואביו המרא דאתרא. הלילה הזה יקדיש מוישי את ראשית-הגז, את שיער-הזהב שלו לשמו יתברך.

הסבא, המשפיע הרב זושא אלפרוביץ, שהגיע מארץ הקודש עם בני משפחתו לכבוד המעמד, עוצם את עיניו ברגשה וחיוך חדור חדווה פנימית מולך על פניו. זהו רגע גדול בחייו, המגבל את חייו הפרטיים והחסידיים לחטיבה אחת. סביבו התכנסו רבני הקהילות בריסק, גרודנא מינסק ובובורויסק וכ-350 יהודים ויהודיות מאנשי המקום.

אתה שרוי כאן בגלות, אני אומר ברכות ל'פרוש' הספון בקרבי ה'יורה דעה'. לא קל לשקוע בסבך דיני תערובת, כשסביבך אווירה בליינית של 350 איש רחוקים ממושגי נ"ט בר נ"ט...

הוא מתבונן בי לרגע, כאילו הייתי עוד פעלול אלקטרוני טורדני שנכפה הלילה על נשמת-התורה שלו, ואומר לי בניחותא:

"הנה, ה'בית יוסף' אומר בנוגע לירך שנתבשל ב'גיד הנשה', שאם מכירו מותר... רואים מכאן שהירך עצמו, מכל מקום אסור. ואילו בסוף הסימן מובא בשם הרשב"א ב'תורת הבית' דברים שונים לגמרי...".

ופתאום נעשה המקום ההזוי הזה חמים ומוגן. כאילו הוצב בלב הישימון הרוחני הזה סטנדר מפואר ואני מהגר בחדות לאווירתו המגוננת של כולל 'חזון איש'. הכול סביב איבד משמעות, מול השאלה היחידה שראוי שיהודים באשר הם, ייתנו עליה את הדעת:

מה דינו של מי שנוטל את חתיכת האיסור בעודה חמה, ומה זה אומר לגבי החלק שהשומן מצוי בו...

4.
בימים הקרובים הייתה לי הזכות המרגשת להיתקל רבות ברבי שלמה, 'הפרוש' ממוהילוב. שאלתי אותו באחת משיחותינו בגילוי לב:

גם אני יודע פרק באהבת תורה... אבל בכל זאת, יום יום, חודש חודש, בדד כאן בבית כנסת מבוקר עד לילה... זה מזכיר קצת את איישישוק הסמוכה... אתה לא מרגיש בודד?

הוא תולה בי מבט משתומם:
"בודד? כאן? ליד הב"ח, הט"ז, ה'פרישה'? בודד?".
התמיהה שלו בוקעת ממיתרי הלב. ללא אפס קצה של יוהרה.
בודד, אמרתי לו, התכוונתי הרחק מהבית.
"הב"ח והט"ז", אומר רבי שלמה בפשטות, "הם הבית...".
וכבר היה מגובל כולו במשפט הבא של הש"ך:
"וכן כתב הראב"ד דמהא שמעינן, שמבטלין איסור לכתחילה, ואפילו בשאר איסורין כגון חלב ודם...".
אותו רגע חי בי ובער בי, ביטוי נורא של בעל ה'אקדמות':
"צבי וחמיד ורגיג דילעון בלעותיה - - - ".
"רבותכון מה חשיבה קבל ההיא שבחתא!! - - - ".

5.
אלא שאותו ערב הייתי אני עצמי אבוד, בבדידותי, בתלישותי באולם ה'סינרמה'. גל קור שטף אותי. מוהילוב ענקית מדי, קפואה מדי. המחזות והמסרים הרגשיים הסותרים באולם האירוע מבלבלים מדי.

תלמד אותי, אני מתחנן לאבי הבן, הרב אלפרוביץ, תלמד אותי מה קורה כאן? אתה הקדשת את ימיך לקירוב יהודים... נו, תקרב גם אותי!

הרב אלפרוביץ, רבה של מוהילוב ושליח 'אור אבנר' חב"ד, מחייך בנועם. הנועם החינני הזה, הוא הנשק שלו בישימון הרוחני והמנטאלי שנכפה עליו:

"נו, גם ישראל אף על פי שלא חטא ישראל הוא". הוא אומר. "אני אקרב גם אותך...
"כאן לצערנו, לא שיכון 'חזון איש'... יש לנו עניין עם סוג יהודים שאמש סבאו והתהוללו במסיבות חג המולד ופינו לעצמם את הערב כדי לראות איך גוזזים שיער של ילד יהודי לשמו יתברך...".

איש דרוך הרב אלפרוביץ. גם הלהט שלו דרוך. הוא משקיף לתוך עיניי:
"אתה יודע בכלל מה זה 'ערב' לנפש רוסית קשת-יום? נפש העמלה מיציאת החמה עד צאת הנשמה בשביל להשתכר מספיק גזרי-עץ לחורף הרוסי המר? 'ערב' הוא הפורקן. 'ערב' הוא בריחה מנוקשות החיים...

"...והם מחליפים את עולם הבליינות שלהם, במסיבה שתכליתה גזיזת שיער לשמו יתברך, ובשמיעת מאמרים כבדים של 'משפיע' מארץ ישראל... בשבילם כל זה סינית עתיקה... זה בעיניי רגע קדוש!".

6.
המשפיע רבי זושא אלפרוביץ מקריית גת, אורח נכבד במקום. הפנים שלו זרועות אורה גדולה. הלילה הזה, שבו מקריב מוישי נכדו את ראשית הגז של שערו לשמו יתברך, ו"מגלחך לשמים", דווקא במוהילוב הנידחת, הקפואה פיסית, הקפואה רוחנית – היא מעין השלמת מעגל.

התמונות כאן, אני גונח באוזניו, עצי האשוח, התערובת...

הוא לא מקל ראש בכובד השאלה: ראשית, הוא אומר, כך נראים הדברים בארצות הגולה. גם הפעילות הליטאית אינה שונה. שנית, כל עוד מדובר באיסורים - חס ושלום, אין מתרפאין רוחנית בעצי אשירה... אבל להקריב אי-נוחות אישית, אפילו אי נוחות רוחנית, כדי להציל יהודים...

אי-נוחות-רוחנית, אני אומר לו בעדינות, הוא מושג חמקמק. עד כמה צריך להקריב? האם 'קירוב' נידחים ממוהילוב, הוא מהדברים שאין להן שיעור?

הרב אלפרוביץ תופס את שתי ידיי ואומר ברגשה:

"אלו האחים שלך ר' יעקב! אברשה, אמילי, קאטי, שמות מוזרים, עיר מוזרה, מנהגות מוזרות... אחיך קרוי בשם מוזר! אחיך מצוי במקום מוזר! הוא אינו חדל להיות אחיך. מה שתעשה למען אחיך מ'עזרת תורה', תעשה למען אברשה ממוגילוב.
הרב אלפרוביץ צודק אשר לפעילות בחו"ל. השתתפתי אישית בכמה כינוסים שה'ועד להצלת נדחי ישראל' ערך, נכחתי בתיאטרון הלאומי של גרוזיה בהשתתפות מורנו המשגיח מלייקווד שליט"א. הדברים שם לא נראו ונשמעו נוחים יותר.

7.
רבי זושא מדבר חסידות. בלהט ויקוד פנימי. אני מתבונן במאות המתכנסים, פרצופים דהים, בוהים לרגע בדובר הנלהב, וחוזרים למעדני השולחן. בחוץ, במינוס 9 מעלות - חמים יותר.

הטקס מתחיל, מוישי יושב על כיסא מלוכה במין בימה מסתובבת, הקהל מתחיל לגלות עניין. פניו של מוישי שימשו 'הפקה' מושלמת: בכי היסטרי, וחיוכים ביישנים המגיחים מתוך הענן. שיער-הזהב שלו הולך ונגזז. אני מתבונן בפני העמל הסחופות של המוני משתתפים. חיוכים מתחילים להבליח בין חומות האטימות. זעיר שם ניצתו כמה זוגות עיניים,

ואפילו מבטים של ערגה.

רוסי כבד-גוף, כבן שישים, שבע ימים, אשליות ואכזבות, הניח פתאום את כוס ה'קוואס' שלו, קם בהיסוס, וניגש למרכז האירוע. עקבתי אחריו. משהוא בפנים הקשות שלו התרכך כשנוצר מגע-עין בינו לטוהר העיניים של מוישי. פתאום ראיתי אותו מתכופף אל ריצפת הלינוליאום הצעקנית, ונוטל בגניבה קווצת-שיער זהוב שנגזזה עתה מ'בעל השמחה'...

הוא פונה אל היציאה נרגש. הצעדים שלו, גבר בן שישים, נעשים קלים יותר.
עקבתי אחריו בגניבה. ליד בר המשקאות במסדרון האפלולי, הוא עצר, נישק בחום וחרדת-קודש את קווצת השיער. הרגשתי את עצמי אותו רגע גזלן-הנפש, הגוזל מנפש יהודית קשת-יום, את הרגעים היפים הבודדים שהותירו לו החיים.
משהו החל מתנגן בתוכי. משהוא לח מאוד לחלח את קצוות עיניי.

8.
מאוחר יותר, ברגע של רצון, ניגשתי אליו בליווי מתורגמן, והחלפתי אתו כמה מילים.
קוראים לו אברשה. איש פשוט, בימים שהוא לא מנשק שיער זהוב של ילדים בני שלוש, הוא משמש טבח במסעדת פועלים במוהילוב. ולא, אין שם הכשר של הרב לנדא. כבר עשרים שנה הוא אומר, מאז שבתו היחידה נישאה ועזבה אותו לצמיתות, לא התרגש כך. הלילה הזה הביא אתו דמעות.

ילד רך, אני מנסה להבין. שיער זהב נושר, הריקודים הנלהבים...

הוא מהסה אותי בשאט-נפש:

"שיער-זהב הוא הדבר היחיד המצוי בשפע ברוסייה הלבנה... אני לא מבין בדת כלום. אבל ראיתי את מוישי, ילד רך, שנעשה 'עובד אלוקים' כבר בגיל שלוש!... זה מדהים אותי! אני לא חייתי עם אידיאל עד גיל 65. התרגשתי מגודל הזכות! להיכנס כבר בגיל שלוש למסלול רוחני... ראיתי את ההתרגשות על פני ההורים, בגלל קצוות שיער נושר... יש משהו מעל לוודקה, ל'קוואס' ולעבודה...".

חולף בי הרהור, שהרב אלפרוביץ צודק, ייתכן, אני מהרהר, שבשביל רגע כזה בחייהם של 350 אברשות כדאי להקריב, מה שהוא מכנה 'אי-נוחות-רוחנית'.

9.

אחר דבריו של המשפיע, פורצת שירה אדירה של "השם אלוקי ישראל מלך!" בעברית וברוסית. שכם אל שכם רקדו, האורחים מארץ הקודש, ילדים טהורי עיניים שהרב אלפרוביץ בנה ושיקם מאשפתות-הקיום הרוסי, ווסילי וז'ימיטרי, אורחים מתבוללים-למחצה, אבות של תלמידים המתחנכים במוסדות התורניים כאן.

האור בעיניהם החשיך והעלים את ים האורות הצבעוניים, שנצנצו כאן בשפעת אורות עולם השקר. להט השירה גבר על הכפור החיצוני והפנימי שמוהילוב בוססה בו:
"וידעו וידעו וידעו, כי אתה שמך ה' – עליון על כל הארץ - - - ".

אבל מחזות כאלו כבר ראיתי גם ב'שיכון חזון-איש'. כאן במוהילוב אני נתקל במחזה מרטיט באמת. בסיפורו הפנימי של האירוע.

ווסילי,יהודי משופם, כפוף-גוו, חמוש בעיניים נוצצות המתנגשות בפנים נפולות, כאילו נשא עליהן את כל החלודה שהבולשביקים הותירו במוגילוב, עמד רועד, ממש רועד, בפינה מוגנת ליד באר המשקאות האפלולי, דפדף בפיזור-דעת בעיתון מקומי, ולא ידע אם נקלע לתסבוכת טורדנית, או לרגע מפעים-לבבות. כשרעמה השירה בפעם השלישית "וידעו וידעו! - - - " ושטפה את מסדרונות הבניין בבשורה חדשה ומרעישה של טוהר ופדות, החליט נפשית שמדובר ברגע מפעים-לב, הוא נכנס במרוצה, והתמזג כליל עם מעגל הרוקדים.

"עליון עליון על כל הא - - רץ עליון עליון - - ".

ועוד שעה ארוכה ומתוקה רעמה שירת הכיסופין היהודית, ממועדון פאב אבוד בישימון-הקיום ומבוך האידיאולוגיות המבולבלות – במוהילוב הקפואה, על שפך הדנייפר.
בשמחת תורה בלדרמן, ה"עליון על כל הארץ" הזה - הוא משל. פה, במוגילוב, להבדיל, עם מסעדות החזיר-בגבינה שלה, ושאר פיגוליה - "על כל הארץ" הוא הנמשל.

350 יהודים ויהודיות, קרבנות מאה שנות כפרנות ואתאיזם קומוניסטי, 350 יהודים אבודים במ"ט שערי טומאת הישימון הרוסי, מכריזים בגרון ניחר, עיניים נוצצות, לבבות בוערים: כי "אתה שמך ה' לבדך... עליון על כל הארץ...".

ריקודים נלהבים המסו את הקיפאון הדתי והמנטלי המקומי. מאות רוסים, כל הגילאים וכל השכבות (רוסיה הלבנה מתחלקת לשתי שכבות: עניים, ועניים יותר). מוהילוב היהודית התרוממה לראשונה זה מאה שנה לקראת אלוקיה. ויהודים שלא ידעו עד אתמול אם משה רבנו הוא שם של יבשת או שר ביטחון - יצאו להריע, לראשונה מזה מאה שנות קיפאון, לדבר האלוקים.

שעתיים רקדו שם במוהילוב, רקדו עד-כלות, באולם קר ומנוכר, בין אורות זרים, מהבהבים הבהוב של חול, עצי-אשוח, ואווירה בליינית, שירים הלקוחים מליל שמחת התורה ב'לדרמן'.

הציבור יצא מגדרו כששאג מול אלפי מתקהלים המומים את שאגת הניצחון של הנשמה היהודית:

"וידעו, וידעו, וידעו, כי אתה שמך השם... עליון! ע - - ליון על כל הארץ - - !!"

10.
הלילה נר שלישי של חנוכה. לבי עלה על גדותיו מגודל התפיסה: גלות יוון (היחידה שהייתה בארץ ישראל), הייתה גלות שמהותה הכנסת צלם בהיכל... כאן בחנוכה, מוהילוב תשס"ט – מכניסים היכל בצלם...

וולדימיר ואמיל. עמדתי סמוך אליהם. קרוב לשעתיים הרגליים שלהם התרוממו בשאגת "וידעו, וידעו וידעו, כי אתה שמך ה'!", בלי שיידעו מהו ה"וידעו". אמיל, טייח בעיסוקו, העיניים שלו נצצו, לקראת האורח מארץ הקודש:

"שבת שלום חג שמח, אוהב ישראל", הוא אומר לי בלהט עילאי, ובהכנעה תיאטרלית המאפיינת את מזרח אירופה.

שבת שלום, טוב מאוד ישראל, אני עונה לו.

הוא מאושר.

אלו המילים היחידות כנראה, שהוא מכיר מחוץ לרוסית. אני מניח שגם ברוסית הוא לא מכיר הרבה מילים מעבר ל'עבודה', 'מזג אוויר', 'גזרי עצים', ו'וודקה'.

זו הייתה שעה של מורא גדול וגילוי שכינה, כאן בגיא צלמוות הרוחני הזה, נחלצו יהודים ברגע נוקב אחד של להט פנימי, מקיפאון רוחני של 70 שנות אתאיזם. המגף הקומוניסטי לא הצליח לרמוס את ה"לבי ער". "אני ישנה ולבי ער". נקודת הלב נפתחה שם, במוגילוב, מחוז הגלות הארורה ביותר של היהודי:

גלות היהודי בתוך בהמיות עצמו.

משהו גדול התחולל ברעש גדול ונפלא במעמקי נשמתי. והרהרתי שלעתים אדם צריך לנדוד מבני ברק המגוננת למוגילוב הרחוקה כדי להרגיש עד מוח עצמותיו את עוצמת רוממות ה"ויידעו".

גרישה, רוסי משופם, עם עיניים נוצצות עד כדי אי-נוחות. הנוכחות שלו זועקת. אני לוקח אותו הצדה, ומבקש באמצעות מתורגמן (ה'בריסקר רוב...') להבין:
אתה כאן בגלל הריקודים, האוכל והוודקה, בגלל שאתה מבין שזה אירוע דתי חשוב, או בגלל כבוד לשמחת הרבי שלך?

גרישה מחייך:

"יש לך יד ימין? או יד שמאל? או עיניים? או אוזניים, מה רע בכל הסיבות יחד...".
חבר שלו... מתערב בשיחה:

"יש לי שלושה ארגזי..." (סוג וודקה). לא נגררתי עד לכאן ובגלל בקבוק וודקה. הערב הזה נותן לי הרגשת שייכות. אני רוצה להיות שייך למנדלי... (הרב אלפרוביץ). להיות שייך זה להיות חי..."

אתה מניח תפילין כל יום?

גרישה מחייך. "לפעמים. בדרך כלל לא. אתה יודע למה לא? כי אם אני לא מניח, רבי מנדלי מגיע אלי לעבודה להניח לי תפילין... הקרבה והמסירות של הרב שלי מחממת לי כל כך את הלב... זה נותן לי להרגיש שאני בבית..."

יהודים, שאלתי מאוחר יותר את הרב אלפרוביץ עצמו, שהבוקר אכלו, נו, לא ראוי לפרט, ועשו, לא ראוי לפרט, לא נגעו מימיהם בחומש או משנה, מתרגשים מ"לא תקיפו" של מוישי?

הוא תופס את ידי, ואומר ברגש: "הבה נבחן את זה. אם הציבור שהזיל שם, כדבריך, דמעה, היה רואה ילד גוי, רוסי, מסתפר לו, עושה לו פוני חמוד, במרכז אולם הבילויים שלהם, אתה יודע איך הם היו מגיבים?

"הם היו מתרגזים על שבעל הפאב הפך את המקום למספרה..."

יש רגעים שנעים להיות בהם מנוצחים.

* * *
ההגדרה המאפיינת ביותר את הפעולות ההרואיות כאן, היא אמירתו של רבי יצחק דוד גרוסמן ממגדל העמק:

"רב המבקש להשפיע בציבור, חייב שיהיה מוכן לשאלה, איפה היית כשהגג שלי דלף בחורף..."

הרב אלפרוביץ שליח חב"ד ו'אור אבנר', נמצא כאן תמיד. תמיד, גופו, נפשו ונשמתו. לא רק כשמצלמות הראווה מתקתקות. הוא נמצא בכל הגגות הדולפים, בכל החורפים המרים של עלובי הקיום בחצר האחורית של הקיום היהודי.