מאת הרצל קוסאשוילי

אחד מחוקי מרפי המוכרים קובע שבכל פעם שנשמוט מידינו פרוסת לחם מרוחה בריבה/חמאה/גבינה וכדו', הפרוסה החמקמקה תיפול תמיד, אבל תמיד, על פניה המרוחות בבושה. ואם בכל זאת קרה שהפרוסה נחתה על צידה השני, הנקי כביכול, כשהצד המרוח מופנה כלפי שמיא, חזקה עלינו שלא מרחנו את הממרח על הצד הנכון של הפרוסה...

הבטחות ושקרים גדולים הלעיטו אותנו בילדותנו, כה רבים הם שבאמת אי-אפשר לפרטם ובכל-זאת, דוגמאות לא חסרות. מי לא שמע למשל את הנחמה האלמותית: "עד החתונה זה יעבור"? עד החתונה של מי? לא ברור, לך תנסה לנחם במשפט הזה עיוור או גידם.

וזה בטח לא השיא, מה תגידו על הקביעה "החכמה" הזאת: "לאחר כל ירידה באה עלייה..." ממש.

לא יודע מה אתכם, אבל אצלי המזל פועל בהתנגדות מגנטית מובהקת כתגובת פלוס לפלוס. גם אם אני מנסה לגייס את כל הגאווה היהודית שקיימת בי לכדי פצצת אופטימיות זוהרת, אין לי הסבר הגיוני לכך שפעם אחר פעם בוגד בי מזלי העגום ועוד בשבוע שבו אמור מזלי לגבר כביכול, בשבוע בו חל יום-ההולדת שלי.

ומעשה שהיה כך היה: אלפי דולרים רכשתי לקראת נסיעתי האחרונה לארה"ב. עם המזל העילג שלי כמובן, בדיוק ערב נסיעתי האמיר הדולר וטיפס אל מול השקל הישראלי הזחוח לגבהים שלא ידע מזה שלוש שנים. "נו טוב", ניחמתי את עצמי, "בהתחשב בזמן הקצר שאני מתכוון לשהות בחו"ל, הפעם, בטח יישאר לי עודף ובעז"ה אמכור אותם בחזרה בהפסד מזערי של כמה שקלים לכאן או לכאן, לא נורא".

כך היה באמת, השהות הקצרה, בשילוב מזג-אוויר לא נוח בעליל, בצורת שבע מעלות מינוס בצל ובתוספת העובדה שהמסלול הבסיסי שלי כלל, הליכה רגלית למקווה (המפואר!), דרך 770 לתפילת שחרית ומשם ישירות לאוהל, ממש העניקה רוח גבית לתחזיות האופטימיות שלי. מה גם שבמספר עסקאות רכישה זיכיתי את כרטיסי האשראי שלי בצבירת נקודות, כך שבאמת, נותרו באמתחתי בסופו של דבר כמה מאות דולרים שעליהם ביססתי את תקוותי הגדולה.

מייד עם שובי ארצה, יצרתי קשר עם אותו חלפן הדולרים ממנו רכשתי את המרשרשים הירוקים טרם נסיעתי, שבעה ימים קודם לכן בסך-הכול!

"נו רבאי, נהנית? איך היה?"

"ברוך השם היה משהו, חסדי ה' כי לא תמו, היה למעלה מהמשוער... תגיד לי, כמה הדולר היום? נשארו לי כמה מאות ואין לי מה לעשות איתם...".



הוא נקב בסכום כה דמיוני ומופרך שבהתחלה חשבתי שהוא חומד לצון ומתייחס אליי כאל תייר או עולה חדש שאפשר להונות אותו בברוטאליות אכזרית מבלי שאשים לב.

"לא יכול להיות!" קבעתי/נזפתי בו. "אתה רוצה להגיד לי שהדולר נחלש בשבוע אחד בלמעלה מ-20 אג'?! אל תעבוד עליי".

"נו, מה לעשות, פעם זה ככה ופעם זה ככה..." הרביץ בי פילוסופיה שקול גרידי גבוה עלה ונשמע ממנה. "מה פעם זה ככה ופעם זה ככה, בחייך! לא ככה ולא ככה, הפסדתי גם בהלוך וגם עכשיו. זה לא מגיע לי, בסך הכול נסעתי לרבי וחזרתי... מה אני אגיד לך, אין לי מזל..." ייללתי באוזניו.

"מה אתה מתלונן?" ניסה החלפן להאיר את עיניי הבוכיות, "למה שלא תסתכל על זה ככה? אולי אתה הפסדת, אבל אתה יכול להתנחם בעובדה שבצד השני תמיד יש יהודי אחר שמרוויח..."

"יאללה, הבא בתור"

ביום שלמחרת המשיך מזלי המשובש להזדנב אחריי גם לחוויה הבנקאית המקוממת ביותר שידעתי בשנים האחרונות.

בימינו, כשהאינטרנט על זרועותיו ושלוחותיו מבצע עבורך כל פעולה ולו הפשוטה ביותר, כמו תשלום מיסים, קנסות ושאר חשבונות ומרעין בישין בלחיצת מקש. שלא לדבר על פעולות בנקאיות פשוטות שבעבר נאלצת לעמוד בעבורם על רגליך ולספור אגב המתנה מורטת עצבים ונוצות, את מספר המרצפות לאורך ולרוחב מסדרון ההמתנה בבנק. הופעה בשערי הבנק כיום, כהצהרה: "את כל הכסף ועכשיו זה שוד!" לא פחות ולא יותר. במקרה הטוב, התייצבות בבנק יכולה להתפרש לעתים רחוקות כ"שלום, הגעתי בכדי להפקיד את המחאת מיליוני השקלים שזכיתי בהם בהגרלת הלוטו האחרונה, לאן אני ניגש בבקשה?" אין אמצע, זה או זה, או זה.
ללא ספק, תודעת שירות גדולה התרגשה עלינו בשנים האחרונות בתחום הכאוב הזה שנקרא: "בנק". בנקאי ישיר, בנקאי צמוד ובנקאי ללא הגבלת זמן.

אני באופן אישי משתדל להגיע לבנק רק במקרים דחופים באמת, בסכנת נפשות של ממש. כמו-כן, מכורח הנסיבות, אני כופה על עצמי צניעות כלכלית עד כדי סיגוף. העיקר, לבקש מהבנק כמה שפחות טובות. שכן, כל טובה שכזו עולה לי ביוקר ניכר.
מה בסך הכול רציתי השבוע? לא תאמינו, לאחד את חשבונות הבנק שלי ושל אשתי שגם כך מתנהלים להם באותו הבנק, רק בסניפים אחרים.

"לכל שקל יש משמעות, לא חבל על העמלות הכפולות שאנחנו משלמים?" נוזפת בי אשתי וממשיכה: "בפרט היום כשחרב המיתון עדיין מונחת על צווארינו, חבל על הכסף שלנו".

"מה שנכון נכון" השתכנעתי והסכמתי איתה. "בואי ניגש לבנק ונאחד את החשבונות, מה הבעיה?"

"איפה פה אני מאחד חשבונות וקושר את גורלי עם גורלה של אשתי לנצח?" שאלתי את הילדון הצעיר באקווריום הראשון שנקרה בדרכי, עם כניסתי לסניף הבנק החרדי שלי. הוא באמת היה נראה לי במבט ראשון ילד ששכח לאפסן את תחפושת הבנקאי שלו מלפני שלושה שבועות.

"פתיחת חשבונות ואיחוד חשבונות זה בסוף המסדרון שמאלה", ענה לי בקול בס נמוך ומרטיט, טעיתי... אכן, היה זה בסוף המסדרון שמאלה כדבריו, רק שהיה זה סוף העולם שחיכה לי בסוף המסדרון.

כל כיסאות ההמתנה באגף היו מאוישים ועל הקירות היה אפשר אפילו להבחין בכמה משועממים שנראה עליהם כי אפסה תקוותם עד לכדי מיאוס בחיים. "אני יוצא לעשן סיגריה" הודעתי לאשתי, "עד שהעשן יתפזר, אני אחזור. מקסימום תסמסי לי על תפנית חדה ותוך שנייה אני פה", ביקשתי ממנה באדיבות.

בעוד אני מזהם את ריאותיי ומסב נזק בלתי הפיך לשכבת האוזון, מתקשרת אליי אשתי נרעשת כולה: "איפה אתה? התור שלנו כבר עבר!!!"

"מה?! לא יכול להיות, היו שם שלושים איש הרגע!", ינקתי בחוסר-מנוחה מהסיגריה הבוערת.

"בוא לפה מהר, אנחנו מפסידים את התור שלנו, אני לא יכולה לזוז מכאן".

כך, כשחצי תאוותי הרעילה טרם הגיעה לקרבי, רצתי בחזרה לסוף המסדרון שמאלה. ושם, חגיגת שירות בתפארתה, הבנקאי החינני עסוק ב... איך לא... פיזור הלקוחות לכל עבר.



"כן אדוני, למה אתה ממתין?" הוא יורה בבטחה מעל לראשי הזוג המיוסר שדחוס מולו בכוך המוות.

"אני באתי לאסוף את כרטיס האשראי שלי", עונה לו המיואש והמבולבל בעל החזות המזרחית שכבר התחיל לפרכס ולרייר מרוב עצבים.

"זה לא פה, גש לרבקה בצד השני. כן, מה איתך...?"

"מה רבקה? אתם עושים צחוק? הרגע הייתי אצלה והיא שלחה אותי לפה..."
"תקשיב למה שאני אומר לך, גש אליה, תגיד לה שאני שלחתי אותך והיא תביא לך את כרטיס האשראי שלך", קבע מבלי למצמץ אפילו.

התיישבתי מולו בחיל ורעדה וניסיתי להפיג את המתח בשאלה מטופשת שעלתה לי ביוקר בו במקום: "תגיד לי, לאן נעלמו כל אלה שעמדו פה בתור לפני חמש דקות?".
"עזוב אותך, אנשים ממתינים פה בשביל שטויות, תאמין לי. לזה צ'ק שחזר, לזאת כרטיס אשראי שהיא צריכה לאסוף ולהוא כספומט שהלך לאיבוד, אפשר לקחת את זה מכל אחד פה בסניף". מה אני אגיד לכם, זה היה נשמע משכנע ואדיב בו זמנית מפיו של הפקיד הממולח הזה.

"כן, במה אני יכול לעזור לכם?"

"אנחנו רוצים לאחד את החשבונות שלנו", השבתי ברוגע.

"למה לכם לאחד? לא חבל?" הוא התחיל להתחנן על חייו כשהשעון מראה על רבע שעה בדיוק לסגירת הסניף ומתחת לאפו מונחת ערימת מסמכים שעליו לתייק...

"חבל לכם, בשביל כל פעולה, תצטרכו להתייצב שניכם כבעלי חשבון משותף ולחתום על מסמכים בעתיד... ככה, רק אחד מכם יהיה כבול למשימות האלה..."

"עזבי אותך, את רואה? משמיים לא רוצים שנאחד את החשבונות שלנו לצרה אחת..." אמרתי לה בלאות ובכבדות של דוב גריזלי.

"מה עזבי? ואיזה שמים? בשבוע הבא, אנחנו נבוא לפה בע"ה על הבוקר! כשיהיה לו את כל הזמן שבעולם לאחד לנו את החשבונות...".

אין מזל לישראל, כבר אמרתי?