הרצל קוסאשוילי, ניו-יורק

שוב תחושת העופרת-היצוקה במורד הבטן שמשום-מה מכונה עדיין בשם "פרפרים", הרעד בכנפיים (של המטוס כמובן...) ההזעה בכפות-הידיים שאוחזות בכוח במשענת, דפיקות-הלב המואצות וההמראה שלוקחת אותך ברגע אחד הרחק מקרקע המציאות אל ערפל שכולו אימה ופחד.

שנים שאני מקטר ושוטח בפני כל מי שרק מוכן לשמוע וגם בפני אלה שאינם מוכנים לכך, על פחדיי בטיסות, על הצורך הבהול למכת אובדן הכרה מיד בעלותי על המטוס ועד לסיום הנחיתה. רק שהעולם וחוקיו, כמו תמיד, צוחקים לי בפנים כשהם מושכים אותי שוב ושוב להיכלא מרצוני ועוד בדמים מרובים ומופקעים בתוך קופסת הפח הממונעת שנדמה והיא מתרוממת מאליה.

הפילוסופים שבנינו ירחיבו את תיאוריית "הפחד מאיבוד שליטה טוטאלי" שבאה לידי ביטוי מושלם בטיסה ואחרים יתפלפלו בוויכוח עקר ומטופש שמעולם לא שיכנע אותי בנכונות התיאוריה: "על הכביש יותר מסוכן מאשר באוויר..." כן, בטח... כולם צודקים, אלו ואלו דברי הבל ורעות רוח. טיסה זה עסק מפחיד! אני לא פריק קונטרול מצד אחד. ומצד שני, אני לא באמת בנוי לבחינה מעמיקה של סטטיסטיקות מטעם משרד התחבורה, העוסקות במאזן האימה וביחס שבין תאונות אוויריות לתאונות קרקעיות. ובכל זאת, בכל פעם שהמטוס נקלע ל"כיס אוויר" הגון, אני מוצא את עצמי מדקלם בע"פ את כל פרקי התניא והתהילים שאני יודע בעצימת עיניים ובדבקות ראויה לשמה. מה לא ברור? זה פשוט מפחיד אותי להתרומם מעל הקרקע בדרכי לחציית האוקיינוס האטלנטי. נקודה.

הרי בינינו, מרגע השוטטות במתחם הדיוטי-פרי, מחנק החו"ל הנעים כביכול, לופת אותך בחוזקה. מבחינתי, ברגע שהאלכוהול ומוצרי הטבק מצאו את דרכם האובדת אליי, חווית הקפיצה לחו"ל התחילה והסתיימה בו ברגע.



ארסנל מרשים ומפוצץ של מילים לא יוכלו לתאר את הזוועה שבחווית הטיסה. החל מההמתנה המעייפת לבידוק הביטחוני ובעיקר לשאלות הכאילו רטוריות: "מישהו נתן לכם להעביר משהו"?, השקר הראשון במסכת השקרים-מתחיל ב"לא" נחרץ ובטוח. בו בזמן שחמש דקות לפני כן, ניהלת וויכוח קולני ונחוש עם אישתך בדבר הטעות הפאטלית שבלקחת מהשכנה את החבילה "הקטנה" בגודל מקרר בינוני, לבן שלה ש"בקבוצה"... משם זה ממשיך ל"ארזתם הכל לבד"? פה התשובה היא דווקא "כן"! שנסוך מתחילתו ועד סופו בביטחון ובעוצמה, תוך-כדי שאתה מקלל את יום הולדתך ואת העובדה שאחותך שכחה לשים את עדשות המגע הקריטיות בתיק... "בטח שארזנו לבד"... ברור.

ומה עם האוכל התפל והמנות המיניאטוריות שבהתחלה נדמות לך כמנת פתיחה או כטעימה לפני הארוחה האמיתית? שלא לדבר על הקושי העצום שכרוך בלכוון כמה עשרות קילוגרמים טובים לתנוחת עובר במשך 12 שעות, כשבין אתנחתה לאנחה, אני שובר ליושב מולי את המפרקת ולזה שמאחורי אני מרסק את הברכיים...

אין מה לומר, מונח מעוות "לקפוץ לחו"ל". ראשית, בגלל שאני באופן כללי לא טוב בקפיצות, כך שגם במאמץ ניכר אני מצליח לסחוט מאבריי קפיצה לגובה של כעשרה סנטימטרים מעל הקרקע, לא יותר. ושנית, גם אם לא ניקח את המושג הזה כפשוטו, חו"ל של היום זה לא החו"ל של הלפני שלשום, תתפלאו, אפילו בניו-יורק.

זה לא שהייתי צריך להגיע עד לניו-יורק בדרך החתחתים בה עברתי בכדי להגיע למסקנה הזאת. ובכל זאת, אני מביט מסביבי ורואה את אמריקה, הגדולה והחזקה שבאומות, מדממת ושסועה, מרוסקת למליוני חתיכות שסך חלקיה לא מצליחים להרכיב את השלם.

מה תרצו? אבטלה? הצחקתם אותי, מסתבר שהתורים ללשכות התעסוקה ארוכים הרבה יותר מהתורים בקופות החולים.



מיתון? יש בשפע ב"ה. אם לפני שנתיים חכחת בדעתך האם כדאי להשקיע חמישים דולר בחולצה או במכנס, היום אתה מקבל את שניהם באותו המחיר. למעשה, מרגע שחצית את מפתן הכניסה לחנויות בניו-יורק והפעמון המטופש זיהה אותך, נצמד אליך כצל דביק, איש מכירות עם כושר שיכנוע של פוליטיקאי מאולף כמו רוטויילר מורעב שרק מחכה להזדמנות לנגוס בלקוחות המזדמנים ולהוציא לפועל כל גחמה שרק תבקש, לפעמים הוא אף ינדב פעילות אקרובטית מאולתרת משלו, העיקר שהארנק שלך יפתח לגודל הרצוי מבחינתו.

מסכנים, במבט ראשון באמת שריחמתי עליהם. בכל זאת, מדובר במעצמה שעד לא מזמן תקציב פחיות הקולה תחת הסעיף "כיבוד קל" בחברה ממשלתית בינונית, היה מקביל לתקציב החינוך במדינת ישראל בשמונה השנים הקרובות.

"על הפנים, מה"? אני קובע/מתעניין בנימוס באוזני מארחי היקר. "דווקא לא, אצל היהודים אין מיתון, אצל הגויים, הכל מת. אצלנו, לא תאמין, הכל כרגיל. ואל תשאל אותי איך זה ולמה". לא שאלתי.

תקוותי שלא יצרתי אשליה בקרבכם שאני איזה נזיר קדוש ומעונה, אבל ההכרעה האמיתית האם לעלות על המטוס או לא, באה לי בסופו של דבר אגב הרהור בדבר נחיצות הנסיעה לאוהל הקדוש. אין לי ספק, לולא ידעתי שאני נוסע לרבי, לאבא, הייתי מדחיק את הצורך האובססיבי הזה "לקפוץ לחו"ל" ככל שרק ניתן. אני נוטה לחשוב שגם אתם חושבים ומרגישים כך. אם לא הרבי, מה הסיכוי שהיינו מוצאים את עצמנו במקום הזה שנה-אחר-שנה?

"אתה בא ללמוד מאמר של הרבי"? מפתה אותי המארח בסוכריה רוחנית שאני באמת אוהב. "מתאים" אני עונה לו. בדרך, כרגיל, אני לא מצליח לכבוש את יצרי ההרסני ושואל אותו בהיסוס: "מה זאת אומרת , אצלנו אין מיתון"?

במקום לענות ישירות על שאלתי הוא אומר לי: "המאמר הזה שאנחנו לומדים עכשיו, עוסק בדיוק בגלגולי הפרנסה מלמעלה למטה ובביטחון בה' הזן ומפרנס את הכל, תיכף נגיע ותבין".

רק שלא יאשימו את היהודים במשבר הכלכלי הזה כמו בכל הצרות שלהם, אני חושב לעצמי בעודי מנסה לפלס דרך בקור האכזרי שצורב בגופי ובפניי ללא רחם.

בבית-הכנסת, אני מופתע למצוא מניין וחצי של בעלי-עסק וממון שותים בצמא מאמר "קטלני במיוחד" (למעליותא) של הרבי. מוסר השיעור החינני, בהסברה פנטסטית ויוצאת דופן גורם להם לשבת במשך כמעט שעתיים רצופות לאחר יום עבודה מתיש ולנסות להבין "על מה ולמה" ובעיקר, "כמה"?

"תגיד", שואל אחד הנוכחים את הרב המקומי: "כל-כך הרבה גלות, מה עם קצת גאולה..."?

אני מביט בהם בקנאה, ממרחק שמאפשר לי אובייקטיביות מקסימאלית וקולט שגם פה באמריקה, ארץ הבלי-גבול בתוך הגבול, לאחר כל הצמצומים האפשריים והבלתי אפשריים, כמו כולם, הם בסך-הכל רוצים קצת גאולה...